ברגע שבו השם של אלכס רודריגז מופיע על המסך בזמן הקראת ההרכבים לפני המשחק, וברגע שבו שחקן הבסיס השלישי של ניו יורק יאנקיז עולה לחבוט לראשונה העונה בפנווי פארק, האצטדיון של בוסטון רד סוקס, קריאות הבוז האדירות מהיציעים לא מביישות גם את היחסים בין אוהדי הפועל תל אביב לערן זהבי בימים אלה. בייסבול הוא אולי משחק משפחתי וידידותי לרוב, בו גם ליריבות הכי גדולה בספורט האמריקאי מגיעים זה לצד זה בני זוג או משפחות עם חולצות של שתי הקבוצות, אבל יש דברים שעליהם לא עוברים לסדר היום.
רודריגז, איי רוד בכינוי החיבה שלו (וחיבה היא לא משהו שאפשר לייחס לו בשנים האחרונות), אמור לרצות בימים אלה השעייה לשנה וחצי שספג מהליגה, לאחר שנתפס פעם נוספת על שימוש בסמים. אלא שהשחקן בן ה-38 עירער ועד לקבלת התוצאות הסופיות הוא רשאי לשחק. על האוהדים, במיוחד בבוסטון, זה ממש לא מקובל. "לא איכפת לי איך קוראים לו או איזו חולצה הוא לובש", אומרת רוקסן, שדווקא אוהדת את היאנקיז ומגיעה עטופה בחולצה של דרק ג'יטר, הסמל הגדול ביותר של הפסים בשני העשורים האחרונים, "מי שלוקח סמים לא צריך להיות על המגרש. אף פעם".
בחור אחר ביציע מספר שהוא היה במשחק ביאנקי סטדיום ואפילו שם יותר מחצי אצטדיון ביתי קיבל את פניו של רודריגז בצורה שלילית. מחוץ לפנוויי פארק אפשר למצוא שלל חולצות יצירתיות ובפנים מככבים השלטים, כולם מביעים את הכעס שחשים האוהדים כלפי מי שנחשב לכוכב גדול והיום נתפס כרמאי גדול עוד יותר.
אלא שלמרות הקרנבל התקשורתי סביבו, למרות העובדה ששחקנים כמו ג'ון לאקי מבוסטון כבר לא מפחדים לצאת באופן ישיר ואישי נגדו ולמרות שממש לפני המשחק הואשם רודריגז בכך שאנשיו הפלילו שחקנים אחרים בליגה, כולל חברים לקבוצה, בשימוש בסמים, הוא לא מתרגש מכלום. פעם אחר פעם הוא עולה לצלחת על מנת לחבוט ולמרות ניסיון ראשון כושל, שמעיף את האצטדיון לשמיים מרוב שמחה, הוא מסיים משחק טוב עם שתי חבטות ופעם אחת בה הוא נכנס הביתה, בעוד היאנקיז כותשים את בוסטון עם 3:10.
נראה שלא משנה מה היאנקיז יעשו או מה יעבור עליהם, הם תמיד יהיו בסביבה כשהמאני טיים והפלייאוף באוקטובר יתקרבו. מלבד איי רוד, הקבוצה מהברונקס סבלה מאוסף בעיות בלתי נגמר העונה, אבל נכון לאמצע אוגוסט, היא בכושר מצוין והניצחון הלילה (בין שישי לשבת), קירב אותה מרחק 7.5 משחקים בלבד מבוסטון, מוליכת האמריקן ליג מזרח, כשנותרו בערך 40 משחקים בקופה. אלפונסו סוריאנו יורה בלי הכרה וחבט להומראן בן שלוש ריצות (הוא הכניס 18 ריצות בארבעת המשחקים האחרוניים שלו, שווה להישג הטוב בתולדות הליגה) ואפילו מארק ריינולדס, שנזרק מקליבלנד לפני פחות משבוע, פתאום חזר לחיים וסיפק הומראן של שתי ריצות, מה שגמר את המשחק מהר מאוד. היאנקיז זכו בבית המזרח ב-14 מתוך 19 השנים האחרונות ואם זה המצב, כנראה שהם עושים משהו נכון, אז אל תפסלו אותם עד שתסתיים הישורת האחרונה.
ומה לגבי בוסטון? נראה שהרד סוקס קצת נעים על אדים. ההפסד הלילה היה השלישי ברצף והשישי מתוך שמונה משחקים. הקבוצה מעיר השעועית שיחקה בייסבול כל כך טוב לאורך תקופה ארוכה העונה והשכיחה לחלוטין את תלאות העונה החולפת, אבל כעת הגיעו ימים לא קלים. ממש כמו האצטדיון בו היא משחקת, בוסטון רד סוקס היא מרתקת מצד אחד ומלאת בעיות מן העבר השני.
פנווי פארק הוא אחד ממתקני הספורט הכי מרגשים שיש, עם המסיבה הענקית שמתחוללת בחוץ, הדגלים בכל פינה שמזכירים את העבר המפואר של המועדון והמפלצת הירוקה הרומנטית שתוחמת את שדה המשחק. אלא שאותה מפלצת, חומה ירוקה ומוזרה, לא הגיונית כלל במגרש בייסבול. היא קרובה מדי לבסיס הבית, גבוהה מדי ובאופן כללי מקשה על כולם. גם העומדים התומכים, שעוזרים לחזק את הקומה השנייה באצטדיון בן 101 השנים, לא ממש עוזרים לצופים שיושבים בשורות העליונות של הקומה התחתונה ולא יכולים לראות את שדה המשחק. משהו בסגנון הייבורי ז"ל. כל זה לא מפריע לפנוויי פארק ליהנות מהשם "אצטדיון הבייסבול האהוב ביותר באמריקה".
ביקור בבוסטון של היום שונה לחלוטין מביקור לפני ארבעה חודשים. מאז הפיגוע במהלך המרתון בעיר, ב-15 באפריל, הכול השתנה. בכניסה לאצטדיון נערכות בדיקות קפדניות וכל כמה דקות דואג הכרוז להזכיר מה יש לעשות כשרואים חפץ חשוד. אומנם בעבר זה נראה בלתי אפשרי, אבל המצב הקיים הוביל לעוד עלייה בקשר העמוק שבין המקומיים לקבוצות הספורט שלהם, שמייצגות את העיר בהצלחה די מרובה בשנים האחרונות. הסלטיקס, הברוינס והפטריוטס בהחלט זוכים לייצוג ברחוב, אבל שום דבר לא מתקרב לרד סוקס. אין כמעט עובר אורח שלא מתהדר בכובע, או חולצה, או תיק, או כל דבר אחר בעולם. בקווינסי מרקט, השוק הססגוני של העיר, יש חנות שלמה של אופנה נשית של בגדי ספורט והרד סוקס בשליטה מלאה, ולא רק בתחום הגרביים.
ומכיוון שהמשחק עצמו הופך במהרה לגארבג' טיים מתמשך וחבורת הוונצואלנים ביציע, שעודדה בהתחלה בלי הרף את המגיש המארח פליקס דוברונט, עד שראתה אותו מתפרק ומוחלף במהרה, משתתקת לפתע, אפשר להתפנות לאנקדוטות משעשעות. סבא חביב ממלא באדיקות את כרטיס המשחק ועוקב אחרי כל מהלך (השד יודע מה הוא יעשה עם הדף הזה אחר כך) ובו זמנית הוא מספר על ה-8 באוקטובר 1956. באותו יום הוא הגיע ליאנקי סטדיום הישן ונתקל מחוץ לאצטדיון באיש שיכור כלוט, שהתגלה כדון לארסן, המגיש של ניו יורק יאנקיז. לארסן לא ידע שישחק באותו ערב, במשחק החמישי של הוורלד סירייס מול היריבה העירונית ברוקלין דודג'רס ולכן העביר את זמנו בשתייה. לפתע, וכשהסדרה במצב 2:2, הוא הוזעק לפתוח עבור הפסים. זה נגמר במשחק מושלם של לארסן, היחיד אי פעם בתולדות הפלייאוף ובחוויה לכל החיים עבור הסבא, שנהנה לספר כל דבר, לכל אוזן שמוכנה לשמוע.
כזה הוא משחק בייסבול. כלי חברתי לא פחות מכלי ספורטיבי. מקום ממנו לכל אחד יש זיכרונות ילדות מתוקים ובלתי נשכחים. לכן, כמעט כל הקהל בארצות הברית, כולל חלק ענק מאוהדי היאנקיז, לא מוכנים לקבל רמאים. לא מוכנים לקבל יותר את אלכס רודריגז.