1. היה שם הכל. עליות וירידות קיצוניות, מגוון נדיר של רגשות. זה התחיל בתקווה מהולה בפחד, הרבה תשוקה וזעם, רצון לנקמה ותוכחה. מהר מאוד זה הפך לאכזבה, ואז לתסכול, השער השני כבר היה מבוכה. השלישי כבר השפלה, תחושת ביזיון, כעס גדול, שיברון לב. ואז, אחרי העצב והייאוש, הגיעה נחמה קטנה, עם שמחה צנועה, ואז פתאום תקווה. הגוף מתמלא באנרגיה, הראש מתחיל להאמין, ואז מגיע השוויון, והאוהד מרגיש התפוצצות. הוא מזדקף ומתחיל לחלום, הדמיון משתולל, הוא שר וצועק, ואז המשחק נגמר, והוא נשאר עם גאווה ואהבה, תסכול ומרמור, תיקו שהוא גם ניצחון וגם הפסד. כמה שמות תואר, ל-90 דקות של כדורגל. כמה רגשות, למשחק אחד קטן. אנשים מיוזעים, מפורקים, עומדים ביציע מבולבלים, ולא יודעים מה לחשוב.
ואז אוהדי מכבי תל אביב שרו לשחקנים "אנחנו אוהבים אתכם". ככה, פשוט. גם ותיקי בלומפילד לא ממש מכירים את שיר העידוד הזה, שנראה כאילו אולתר מחוסר ברירה. האוהדים נשארו חסרי מילים, מפורקים מנטלית, סחוטים רגשית, כבר לא היה להם מה להגיד. אחרי חוויה כל כך טעונה, עם כל כך הרבה עליות וירידות, זה הדבר היחיד שיצא להם מהפה - "אנחנו אוהבים אתכם". שיר נטול יומרות, שממצה את הכל. בלי קשר למכבי או באזל, הלוואי וכל משחק כדורגל, בכל מקום, תמיד, לנצח, היה מסתיים בסצינה האופטימית הזאת, ששחקנים מודים לקהל, והקהל קורא "אנחנו אוהבים אתכם". אין ספק שהרגע הספורטיבי היפהפה הזה היה סוף הולם לעוד ערב סוער וממכר בחייו של אוהד כדורגל.
2. בדרך הביתה, ואחר כך בלילה, כשהרגש התפוגג, התחילו לעלות השאלות המקצועיות. מה הלך שם? איך יכול להיות שבמשחק כל כך חשוב מכבי תל אביב סופגת שלושה שערים בחצי השעה הראשונה? מה זאת ההתפרקות הזאת? איפה ההכנה המנטלית? הרי גם למשחק הראשון בבאזל השחקנים עלו עם רגליים רועדות. ואולי כל הקאמבק הזה היה רק בגארבג' טיים, כשההתמודדות הוכרעה? ואולי, אם בשום רגע הקבוצה לא ממש הייתה קרובה להעפלה, התיקו רק הסתיר את הבעיות? ומה יהיה עם ההגנה? השערים השני והשלישי חשפו הגנה חובבנית, לא מתואמת.
העונה בקושי התחילה, אבל כבר עכשיו הקבוצה של אוסקר היא זיכרון רחוק. המתודיות שלו, שהתבטאה גם בראיונות שלו ("פירסט חאלף, סקנד חאלף"), היא נחלת העבר. הקבוצה של פאולו סוזה היא שונה לחלוטין. פחות יציבה, פחות מאורגנת, ובעיקר פחות צפויה. ההתנהלות שלו הפוכה לגמרי. זה לא רק יותר אקשן על הקווים - זה יותר יריות מהמותן, יותר תגובות אמוציונליות. ההוצאה של יואב זיו, למשל, והמעבר למערך של שלושה בלמים, היה הברקה שהוכיחה את עצמה. מקרה קלאסי של מאמן שמגיב לאירועים, מאלתר, משנה דברים במהלך משחק, משפיע לחיוב. בלא מעט רגעים מכבי תל אביב נראתה עדיפה ויעילה מול יריבה אירופאית מצוינת.
מנגד, החילוף של גאל מרגוליס במקום זהבי כבר נראה תמוה. מאותו רגע מכבי תל אביב התקשתה, שיחקה לרוחב, הייתה חסרת אונים. אפשר היה להרגיש שזה מערך ניסיוני, שלא תורגל אפילו באימונים. השחקנים נראו לא מתואמים. אומנם באותו רגע נדמה היה שמרגוליס יוכל לתת תנופה בהתקפה, אבל בדיעבד לא היה לו מה לתרום מול הבונקר השוויצרי. בדיעבד, תרומה של שחקן צעיר במעמד כזה לא משתווה לקילריות של זהבי המנוסה. כמובן שזו חוכמה קטנה להגיד דברים בדיעבד, אבל ממאמן מצפים לחוכמה אחרת. התגובה הראשונה שלו הייתה מתוך ייאוש, כשלא היה לו מה להפסיד, וזה הצליח. במצב של 3:3, מול באזל זהירה יותר, נדרשה תגובה טקטית מורכבת יותר, והיא לא הגיעה. וזה כבר עשוי להדאיג.
3. אין ספק, יש הרבה שאלות, והתשובות מבלבלות. הפעם עומרי אלטמן הבאנקר לא קיבל אפילו דקה אחת. מרגוליס ואיינבינדר, שבקושי שותפו עד עכשיו, פתאום מקבלים צ'אנס ברגע האמת. לוגסי לא שיחק בכלל, ועל הספסל מחכה עוד רכש בקישור. מאנה לא בסגל, בן הרוש לא שיחק, פריצה שוב נראה תשוש וחסר מזל, ולא ברור מה קורה עם דאבור. לצד חצי שעה מביכה, הגיעה חצי שעה סוחפת. לצד חששות והיסטריה, הגיעה תצוגה מרשימה של קבוצה גדושה בכישרונות.
כשמסתכלים קדימה, לפלייאוף של הליגה האירופית, מגלים שמכבי תל אביב צפויה לקבל עוד משוכה קשה. עוד הגרלה רעה, עוד פנדל גבולי, והפסד נוסף יוריד את המוטיבציה, יביא לשחרור שחקנים, וכמה זה רע לפתוח עונה בתחושת כישלון. ואולי ההתרכזות בליגה תביא להתמקדות במפעל החשוב מכולם, כי בפעם הקודמת שמכבי הודחה מליגת האלופות מול קבוצה שוויצרית, זה נגמר בדאבל עם קשטן. הרבה שאלות, והתשובות מבלבלות. כרגע, זוהי מכבי של סוזה. קבוצה מצוינת, עם סימן שאלה.
4. נחמה אחת היא שכרגע האנרגיות מהיציעים הן עדיין חיוביות, אבל מי שמכיר את אוהדי מכבי תל אביב יודע שזה שביר. רבים מהם לוקים בחוסר סבלנות. יש להם זיכרון קצר, נטייה להרס עצמי, ויכולת לשבור את הביטחון לטובים שבשחקנים (למזלו של יואב זיו, הוא כבר חזק מזה). בשבוע האחרון ניתן היה לשמוע ביקורת על השחקנים, על הרכש, ואפילו על ג'ורדי, עד לפני חודשיים המשיח. ככה זה אצל חלק מאוהדי מכבי תל אביב - אליפות אחת אחרי עשר שנים, וזהו, מבחינתם הם כבר מוכנים לליגת האלופות. כל דבר אחר הוא כישלון.
בינתיים הם שוב ושוב מקבלים תזכורות לעד כמה חשובה התמיכה שלהם. בפיגור 3:0, מתוך ייאוש וחוסר אונים, הקהל התחיל לשיר "לעולם לא תצעדי לבד", ומיד הגיע השער הראשון. התמיכה נמשכה, ומהר הגיע השוויון. היו שריקות בוז לסלאח, אבל בלי מראות אלימות. אפשר להרגיש שהאוהדים עדיין נלהבים, עדיין מאוהבים, עדיין מתנהגים בבגרות, שהקבוצה עדיין נישאת על גלי האליפות ושלושת הדרבים הרצופים. כדאי לסוזה לנצל את זה, כי זה לא יימשך לעד.
5. בסופו של יום, זה היה משחק כדורגל נפלא. ערב ספורט סוחף. לא פשוט להביט על האירועים מלמעלה, לבחון אותם בעיניים אובייקטיביות ולהתעלם לרגע מהמאזן הסופי של הפסד או ניצחון. אבל לפעמים זה אפשרי. יש מקרים נדירים בהם אוהד מצליח להסתכל אחורה, ולהגיד שוואלה, הפסדנו, אבל היה כיף. כל מי שהיה בבלומפילד חווה ערב בלתי נשכח, וימשיך ללכת בגאווה לכדורגל ישראלי. אוהדי מכבי תל אביב, למרות ההדחה והאכזבה, יזכרו בעיקר את שירי התמיכה בסיום, את הלב המתפוצץ מאהבה. מעודד לגלות שיש דברים שגם לוזון, לבנת וסלאח לא יכולים להרוס.
