גיא ברנע ויונתן קופלב עשו היסטוריה ועל זה אי אפשר להתווכח. בפעם הראשונה בתולדות השחיה הישראלית שני שחיינים מעפילים לאותו משחה גמר, וגם אם אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את היכולת שלו ברגע האמת, צריך להוריד בפני שניהם את הכובע ולשבח אותם על הופעה נהדרת באליפות העולם. הבעיה מתחילה כשמסתכלים קדימה על משחקי ריו 2016 בכלל ועל העומק של השחיה הישראלית בפרט. גל נבו בן ה-26 רחוק מהיכולות שלו במשחי המעורב בהם תמיד היה חזק ובכלל לא בטוח שירצה להמשיך לקמפיין אולימפי נוסף.
עמית עברי בת ה-24 לא הצליחה לשחזר הופעה נהדרת במשחקים האולימפיים והתנחמה בשיאים ישראלים במשחים המשניים שלה גם העתיד האולימפי שלה לא נראה ברור. לפי התוצאות של נמרוד שפירא בר אור הוא עם רגל וחצי מחוץ לשחיה, ויעקב טומרקין הוא הנעלם הגדול כי דווקא השחיין שמייצג את דור ההמשך ונחשב לשחיין הישראלי הטוב בכל הזמנים, לא הצליח להביא את עצמו אפילו לחצי מהיכולת שראינו ממנו בקיץ הקודם. גיא ברנע ויונתן קופלב שגם הוא מהדור הצעיר יותר נראים טוב, אבל חייבים לבלוט גם במשחים אחרים. תוסיפו לזה את העובדה שגם נבחרת הנוער הישראלית לא השיגה יותר מדי באליפות אירופה הקיץ, ואת זה שהתקווה שלנו מופנית בעיקר למרק חינאווי בן ה-16, ותקבלו בעיה די רצינית של עומק שלא ראינו הרבה זמן בשחיה הישראלית.
לא ממש ברור מהן הפעולות שצריכים לנקוט באיגוד השחיה, אבל חייבים לקרות מספר שינויים בעתיד הקרוב. הרי אנחנו לא רוצים לראות כאן את אפקט ה"אורווה" ואצטדיון הכדורגל החדש בנתניה כלומר, דווקא כשבונים בארץ מתקנים כל כך יפים, לא יהיה מי שיצדיק אותם. יש עוד שלוש שנים עד למשחקים האולימפיים, מספיק זמן כדי לנסות ולתקן ענף ספורט שבדרך כלל נהנה משגשוג באופן יחסי למדינה קטנה כמו שלנו, אבל מישהו חייב לפעול במהירות.
אולי יהיו כאלה שיבקשו לא לשפוט את השחיה הישראלית בגלל שמדובר בשנה פוסט אולימפית שקרו בה כל מיני דברים, ויכול להיות שגם זה יהיה נכון. בשנה האחרונה קרו מספר דברים שהוציאו לכמה ספורטאים את הרוח מהמפרשים. יעקב טומרקין, למשל, היה אמור להגשים את החלום האמריקאי שלו בינואר האחרון ובראיון שנערך עימו בוואלה! ספורט ערב היציאה ללימודים בקליפורניה הוא נשמע נרגש מאוד ואופטימי. בסופו של דבר, בשבוע שבו הוא כבר ארז את חפציו, מישהו דאג לעדכן את אנשי ליגת המכללות שטומרקין הוא סוג של מקצוען מכיוון שהוא נעזר בתמיכה כספית של יעקב שחר.
האמריקאים ביטלו את המלגה של טומרקין, ולמרות שהוא מעולם לא התלונן על כך בפומבי בתקשורת הישראלית, זה נשמע כמו משהו שיכול לשבור בחור בן 21 שכל עתידו לפניו. גם יונתן קופלב היה צריך להתגבר על משבר מסויים אחרי שכבר התכונן נפשית ופיזית למשחקים האולימפיים בלונדון ופספס אותם ברגע האחרון בגלל ניתוח תוספתן. יש לא מעט סיבות שיכולות לגרום לספורטאים להוריד הילוך אחרי תקופות כל כך לחוצות ולא צריך לשפוט אותם, בטח שלא בשנה פוסט אולימפית.
לא מעט מדינות אכזבו באליפות העולם בברצלונה. קחו למשל את בריטניה, שבשנה שלפני שאירחה את המשחקים האולימפיים זכתה בשתי מדליות זהב ושלוש מכסף באליפות העולם. הפעם הבריטים נאלצו לחכות עד לערב הגמרים האחרון כדי לראות את פרנצ'סקה הולסול זוכה במדליית הארד במשחה ה-50 חתירה, המדליה היחידה שלהם בברצלונה. לעומת הבריטים, ברזיל שתארח את המשחקים האולימפיים הבאים זכתה בשתי מדליות זהב ושלוש מארד מדהים כמה שאירוח משחקים אולימפיים משנה את סדר העדיפויות, אפילו אם מדובר בענף ספורט כל כך מרכזי כמו השחיה.
לא רק הבריטים אכזבו באליפות הזאת, גם מדינות כמו גרמניה ואיטליה שנחשבו בעבר הלא רחוק לאימפריות. המאכזבות גרמו לארצות הברית להיראות כל כך טוב בראש טבלת המדליות (13 זהב בשחיה, לא כולל מים פתוחים). מה שכן, אי אפשר להתכחש לנתון מעניין מאוד שקרה כאן. מיסי פרנקלין שזכתה בשש מדליות זהב הובילה את המשלחת האמריקאית ובעיקר את בנות המשלחת. הגברים האמריקאים זכו בסך הכל בארבע מדליות זהב שתיים של ריאן לוכטה, אחת של מאט גריברס ועוד אחת של רביעיית השליחים ל-4X200 (גם בהשתתפות לוכטה). לשם השוואה, גם במשחקים האולימפיים בלונדון וגם באליפות העולם ב-2011 הגברים האמריקאים זכו בשמונה מדליות זהב. לא צריכים להיות גאונים כדי להבין שככה נראית השחיה האמריקאית הגברית ללא מייקל פלפס, אבל אחרי כל כך הרבה שנים שהוא היה בשטח זה מדהים לראות כמה דלתות נפתחו בפני שחיינים אחרים בשנה אחת.
אי אפשר לסכם את האליפות מבלי להתייחס לחומרים האסורים, ובמקרה הזה ליה שיוון הסינית. מי שהפתיעה את כל העולם בקיץ הקודם בגיל 15 כשזכתה בדאבל אולימפי במשחי ה-200 ו-400 מעורב אישי, ספגה אז גל של ביקורות מצד אנשי מקצוע שטענו כי הדברים שעשתה לא הגיוניים. כשהילדה הסינית נראתה כאילו היא לא מבינה מה רוצים ממנה ונעלבה לכאורה משאלות התקשורת, היו אולי כאלה שחשבו שכל עוד כלום לא מוכח היחס אל יה שיוון היה מוגזם. בדיעבד, עד כמה שזה היה אכזרי לראות מאמן אמריקאי מצהיר בבטחון שנעשה שם שימוש בחומרים למרות שכלום לא הוכח אולי זה באמת מה שהיה צריך לקרות.
אחרי הכל יה שיוון סומנה יותר מכל שחיין אחר בעולם, ובאליפות הנוכחית נראתה כמו שחיינית בינונית שלא מצליחה לסכן ולו במעט את שחייניות הצמרת בעולם, אלו שהיא ראתה מלמעלה רק לפני שנה. קחו נתון מדהים. את 50 המטרים האחרונים שלה בגמר ה-400 מעורב בברצלונה היא שחתה בזמן של 30.98 שניות. את אותם 50 מטרים לפני שנה בלונדון היא שחתה בזמן של 28.93 שניות. אז כולם שאלו איך היא הצליחה לקצץ 7 שניות משיאה בתחרות אחת. הנה דוגמא להבדל של שתי שניות רק בבריכה האחרונה. האם זה אומר משהו? שום דבר לא הוכח, אבל אולי כיום לא רק אנשי מקצוע יכולים להסיק את המסקנות.
