פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שלום חבר: פרידה מערוץ ESPN

        ESPN סיפק הרבה מעבר לשידורים ישירים, הגשה קולחת או את אגדות "ספורטסנטר". זה היה עולם מופלא ותרבות רחוקה, ותזכורת למה שלא נהיה אף פעם. פז חסדאי נפרד מהאלטרנטיבה המושלמת למדינת "יציע העיתונות"

        עבורנו, אנשי ה-50 פלוס בשלט, כל הורדה של ערוץ ספורט היא משמעותית. בעולמנו הצר, של אירועי ספורט וסיקורם השוטף, כל ערוץ הוא קריטי, כל אופציה היא מכרעת. ואז, ביום בהיר, מודיעים לנו על פרידה מהבכירים שבבכירים, ESPN. קראנו את הדיווחים על הורדת הערוץ, הצטערנו והתמרמרנו, אבל אי אפשר לעכל את המשמעות, עד הזפזופ שממחיש את החלל שנפער, כמו חור בלב. ואנא, רק אל תגידו לי "היום יש הכול במחשב". זה הרבה מעבר לשידור של משחק פוטבול או NBA; זה לא סתם עוד ערוץ, זו תרבות שלמה שנלקחת מאיתנו, עולם שלם שנגזל מציבור אומלל.

        אילו ישראל הייתה מדינה נורמלית, עם תרבות ומסורת, היינו יוצאים להפגנות מחאה. אומנם לא מציפים את הרחובות, אבל בדמיוני אנחנו עומדים מתחת למשרדי הזכייניות, חבורה קטנה של מכורים מיואשים, לובשים חולצות פוטבול ואוחזים במחבטי בייסבול, מניפים תמונות של כריס ברמן וג?ון אנדרסון, מוחים על העוול. כמובן שזו החלטה של ראשי הערוץ בארה"ב, ואין באמת את מי להאשים, ועדיין, נדמה שאנחנו מקבלים בהשלמה, בדממה, את הפגיעה הבוטה הזאת באיכות החיים שלנו.

        המיקרופון הראשון של ערוץ ESPN (GettyImages , Mike Coppola)
        חור בלב. espn (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        זה מתחיל מ"ספורטסנטר". מה נעשה בלי ספורטסנטר? אומנם לא צפיתי בתוכנית באדיקות, בדיעבד לא צפיתי בה מספיק - וכעת לא נותר אלא להתחרט על כל יום שבו לא צללתי עם המנחים המיומנים אל נבכי הספורט האמריקאי - ועדיין, הייתה תחושת ביטחון מעצם הימצאותה של התוכנית בלוח השידורים. שלוש, ארבע פעמים ביום, עם עדיפות למהדורת הבוקר. כי אדם בר מזל שזכה לפתוח את היום עם "ספורטסנטר", קיבל לא רק מנה גדושה של ספורט ה?שר לווריד, אלא מקלחת צוננת, חגיגה ספורטיבית, ההגשה מחויכת. וכולם משוחררים, נעימים לאוזן, קולחים ומקצועיים, או בקיצור, מה שאילדיס ונבו לא יהיו אף פעם. זכורה לי פעם מגישה קוטלת את כרמלו אנתוני, ולפתע אומרת "מצטערת כרמלו, לא אני כתבתי את זה, אני רק הקריינית". הכל בחיוך. לפעמים סחבתי מהדורה שלמה, רק בשביל לראות את הטופ-10 של מהלכי הלילה. איזה מגוון.

        נתגעגע למעברונים המופלאים של "This is SportsCenter", לסרטוני המיתוג הקצרים שמשווקים את הערוץ כממלכת הספורט האולטימטיבית. ספורטאים בתלבושת מלאה מסתובבים במשרדי החברה, לצד שדרנים וכתבים וקמעות מפחידים, יוצרים תחושה שמשרדי החברה הם הדיסנילנד של הספורט. ושוב, הכול מוגש בחן, עם קריצה, במקצועיות אך בקלילות, ברצינות אבל לא בכבדות ראש. בזכותם אין ילד באמריקה שלא חולם לעבוד ב-ESPN.

        שדר ESPN סטוארט סקוט (GettyImages , Ethan Miller)
        מה שאילדיס ונבו לא יוכלו להיות אף פעם. סקוט (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        נתגעגע להארד קור האמריקאי. לתוכניות על נאסקר, למשדרי כדורסל מכללות, ל-X גיימס. לתחרויות האיות, לתוכניות על דיג, לפוטבול מכללות. לאולפנים הניידים ברחוב, שמאחור מתקבצים עשרות אמריקאים מוטרפים, צורחים מאחורי השדרים, עם פנים צבועות בכחול. לצפייה בכדורסל מכללות, בניסיון לנחש מי מבין השחקנים יהיה הזר הבא של בני הרצליה (המשפט מועתק ממישהו, לא זוכר ממי). ליחס המשעשע של האמריקאים לכדורגל, שניכר עליהם שעדיין לא הצליחו לצלול למהות האמיתית של המשחק. לדיק וייטל, לסטיוארט סקוט, לחליפות של קרייג סייגר, לשבוע היריבויות. על סדרת הסרטים "30 על 30" אני כבר לא מדבר. מדהים לגלות שהסרטים הכי מרגשים שראיתי בשנתיים האחרונות, אלו שנחקקו לי בזיכרון והותירו חותם ועוררו השראה, היו בהפקה של ערוץ ספורט.

        הנזק העיקרי, החלל הגדול ביותר, יהיה בלילות. מ-12 עד חמש. שעות קשות של מצוקה, של נדודי שינה ומחשבות טורדניות, שהוסתו מהתודעה על ידי בהייה בשידורים חיים. ושוב, זה לא סתם משחק בייסבול או פוטבול. כמו שהטור דה פראנס הוא הרבה מעבר למירוץ אופניים (מסע אלטרנטיבי ברחבי צרפת, טעימה מאורח חיים אירופאי אליטיסטי) – כך ESPN הוא טיול לארה"ב, מסע מחוף לחוף, לערים "קטנות" שמתהדרות באצטדיון עם 60 אלף אוהדי פוטבול, למכללות אלמוניות שמדהימות אוניברסיטאות עשירות, למשחקי בייסבול לילדים שמלהיטים יצרים, לקהל שצמא לספורט, שממלא כל אולם, בין אם זה כדורעף נשים מכללות או תחרויות כושר. לתרבות עשירה, למקורות בלתי נדלים של ספורטאים.

        פאנל עיתונות ספורט (ברני ארדוב)
        במעבר של PTI לישראל נוספו בורות, כעס ואלימות. רסקין וקופמן (צילום: ברני ארדוב)

        וכמובן, "PTI", או בתרגומה האירוני, "סליחה על ההפרעה". על אף שלא הייתי מצופיה האדוקים של התוכנית, היא סימלה בצורה הכי מובהקת את הפער בינינו לבינם, כשהגרסה הישראלית הפכה ל"יציע העיתונות". בכל פעם היה מפתיע להיווכח איך השיח הקולח והאינטליגנטי של טוני קורנהייזר ומייקל ווילבון הותאם למזג הישראלי, והפך לקרב צעקות וניגודי אינטרסים. איך דיון מלא באהבה ובידע לספורט, הפך בישראל למלחמה אלימה שאופיינה בבורות, מרמור וכעס. יותר מהכל, ESPN היה תמונת מראה לספורט הישראלי. הוכחה יומיומית להיכן אנחנו צריכים לשאוף, הצצה לעולם רחוק, תזכורת להיכן לעולם לא נגיע. להתראות ותודה.

        דאנק לארנק: על ירידת ESPN מהמסכים