פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הפוליטיקה החדשה: ניתוח דמותו של יניב קטן

        למרות שגדל בדור הנפילים האחרון, יניב קטן הוא לא מנהיג טבעי. עד היום לא ברור מהי גרסת העצמי האידיאלית עבורו, אבל דווקא את אי הבהירות הוא תרגם למנהיגות דומיננטית במכבי חיפה. במה היא שונה מנמני ולמה שחר בחר בה ולא בזו של עטר המאמן? ניתוח פסיכולוגי

        הפוליטיקה החדשה: ניתוח דמותו של יניב קטן

        בוידאו: יניב קטן עם שער אדיר מהעונה שעברה מול מכבי חיפה

        ההבחנה בין עצמי אמיתי לעצמי כוזב היא אחת הנפוצות והמוכרות בחשיבה הפסיכואנליטית. זוהי, בעצם, הבחנה בין פנימי לחיצוני בה מה שנובע מעצמי הוא אמיתי ומה שנובע מהסביבה החיצונית הוא שקרי. הרעיון הזה הצליח כי הוא נגע בתחושה בסיסית של אנשים רבים, תחושה שהסביבה מצפה מהם, ולפעמים גם מצליחה לגרום להם, להיות מישהו שהם לא באמת. אך בעשורים האחרונים, פסיכואנליטיקאים רבים מערערים על ההבחנה בין העצמי האמיתי והכוזב, בעיקר על היכולת לזהות עצמי אמיתי. לטענתם, נכון יותר לדבר על גרסאות משתנות של עצמי, על כך שכל אחד מתפקד אחרת בסיטואציות שונות ומול אנשים שונים, מבלי שאחת הגרסאות תהיה אמיתית יותר מאחרות. גם מה שנחווה על ידינו כמהות הפנימית שלנו נובע מהיחסים המוקדמים, הטרום מילוליים, עם ההורים שלנו. זו בסך הכול עוד גרסה.

        הספורט, בעיקר הספורט הקבוצתי, מאפשר דרך ביניים. עבור שחקן כדורגל או כדורסל, ניתן לשאול האם האופן בו הקריירה שלו התפתחה, התפקיד שהוא לקח על עצמו, ממצה את הפוטנציאל שהיה לו. כך ניתן לדבר על סוגים שונים של קריירות אפשריות כגרסאות עצמי משתנות, אך כן להתייחס לאחת מהגרסאות כנכונה יותר מהאחרות. אוקיי, זה מעורפל, צריך דוגמא. אם, למשל, קובי בריאנט היה מתבקש בגיל צעיר להתמקד בהגנה אישית ובקליעה מבחוץ ולתת לאחרים ליצור את מצבי הזריקה, סביר להניח שהוא היה מצליח בכך אך אין ספק שהוא לא היה ממצה בכך את הפוטנציאל שלו. זאת לא הייתה גרסת העצמי האידיאלית עבורו.

        ההקדמה הזו נחוצה לניתוח דמותו של יניב קטן, מאחר והיא מעלה שאלה שרלוונטית עבור קטן הרבה יותר מאשר שחקנים במעמד דומה לשלו. המעמד המדובר הוא המנהיג והכוכב של קבוצה גדולה בכדורגל הישראלי, השחקן שהכול עובר דרכו, הפנים של הקבוצה, הסמל. בעצם, לא ניתן לציין שחקן נוסף במעמדו בכדורגל הישראלי כרגע, כיום שחקן ברמת הכישרון שלו לא נשאר בישראל יותר מדי זמן. הסמלים שנשארו בקבוצות הגדולות הם שחקנים אפורים מהסוג של שרן ייני ובאופן פחות מובהק שי אבוטבול.

        שחקן מכבי חיפה יניב קטן (יח"צ , צילום: מכבי חיפה)
        במציאות של ימינו שחקן מסוגו לא נשאר בארץ הרבה זמן. יניב קטן (צילום: ראובן כהן, האתר הרשמי של מכבי חיפה)

        19:00, ספורט1: מכבי חיפה בלטביה מול ונטספילס

        בנאדו יודע מה צריך לעשות כדי לחזור עם ניצחון

        גולסה רוצה לדבר על העתיד עם מכבי חיפה

        ***

        במובן מסוים, קטן התפתח כשחקן בתקופת ביניים. לפניו היה עידן הסופרסטארים, עידן הסמלים מהסוג של אלי אוחנה, ראובן עטר, אבי נמני ויוסי אבוקסיס. אחריו החל עידן שונה לחלוטין, בו השחקנים המובילים של הכדורגל הישראלי הם כאלה שהתמקצעו בתפקיד מסוים ואת המעמד שלהם הרוויחו בעיקר באירופה, שחקנים שלא נחשבים לכוכבים במובן הרגיל של המילה. הדוגמאות הבולטות הן דודו אוואט, ביברס נאתכו ותומר חמד. מה שמייחד את קטן זה הפוטנציאל להשתייך לשתי הרשימות הללו - הוא היה יכול והפך להיות סופרסטאר בקנה המידה של הכדורגל הישראלי, אך היו לו גם כל הנתונים להפוך לשחקן אגף איכותי באירופה. אלה שתי גרסאות העצמי העיקריות שלו ככדורגלן, אך רק אחת יכולה הייתה להתממש.

        אם זה היה סרט בסגנון "דלתות מסתובבות", בו מרגע מסוים העלילה התפצלה לשני כיוונים אפשריים, נקודת הפיצול של קטן תהיה ההחלטה לוותר על הצעה מאנדרלכט ב-1998 כשהוא בן 17. הליגה הבלגית הייתה אז רק בתחילת הדעיכה שלה, אנדרלכט הייתה קבוצה ששנתיים לאחר מכן עברה שלב בליגת האלופות. ניתן לשער שבליגה פיזית כזאת קטן היה לומד להשתמש בנתונים הפיזיים הנהדרים שלו ומשדרג אלמנטים כמו כוח פריצה ומשחק ראש, אולי הוא אפילו היה הופך למגן ימני. אי אפשר לדעת איך הגרסה הזאת הייתה מתפתחת, אך הפוטנציאל לקריירה ארוכה בליגות הבכירות של אירופה בהחלט היה קיים.

        זה לא המקום לדיון המקצועי בסוגיה הזאת, גם לא המקום לשאלה איזו קריירה עדיפה - כוכב וסמל מקומי או שחקן לגיטימי באירופה (לאחרונה הוויכוח הזה זכה לשם אוואט או דוידוביץ'). השאלה הרלוונטית כאן היא איזו מהגרסאות הייתה עדיפה לקטן מהבחינה הפסיכולוגית. או, במילים אחרות, האם הוא טיפוס של כוכב ומנהיג מקומי או של שחקן סגל סולידי שמתמקד בביצוע התפקיד שלו ברמות הגבוהות ביותר של המקצוע שלו, האם הוא יותר ראש לשועלים או זנב לאריות. הבעיה היא, כמובן, שאין לנו אפשרות לבחון את האופציה השנייה. דרוש אופי חזק ויציב במיוחד כדי להתמיד ברמות הגבוהות, ויעידו על כך שחקנים מוכשרים רבים שלא שרדו.

        אבי נמני, מכבי תל אביב, מול יוסי אבוקסיס, הפועל תל אביב (ברני ארדוב)
        העידן שלהם עבר, החל עידן חדש - וקטן משתייך לשניהם. נמני ואבוקסיס (צילום: ברני ארדוב)

        הנתון שיש לנו הוא התפקוד של קטן ככוכב והמנהיג של מכבי חיפה. הנקודה הראשונה שחשוב לציין היא שהוא נחווה באופן שונה מהכוכבים שהיו לפניו. הוא לא מלהיב ויצירתי כמו עטר ונמני, הוא גם לא יוצר את סוג ההערצה ששניהם יצרו. בעוד שאצל שניהם לא היה ספק שהם נמצאים בדיוק במקום בו הם צריכים להיות, היחיד האפשרי מבחינתם, במקרה של קטן התחושה הייתה שהוא מתאים את עצמו לתפקיד שלא תפור לחלוטין למידותיו. בתקופות הטובות הוא נראה מושלם בתפקיד הזה, למשל במשחק העונה של 2008/09 מול הפועל ת"א, אבל היו גם תקופות ארוכות בהן זה לא נראה התפקיד הנכון עבורו, בעיקר בשנים שאחרי החזרה מווסטהאם ב-2006 בהן מכבי חיפה הפכה לקבוצה שלו לחלוטין.

        במילים אחרות, קטן הוא לא הסופרסטאר הקלאסי. אם ניקח את נמני כדוגמא המייצגת הטובה ביותר, אז קטן בהשוואה אליו הרבה פחות דומיננטי, לא שחקן שבנוי ל-15-20 שערים בעונה. המנהיגות של קטן שקטה הרבה יותר וניכר שהושגה בעזרת עבודה קשה בלא מעט גזרות. הוא בהחלט למד להנהיג בדרכו- על המגרש, בחדר ההלבשה, בהתנהלות מול התקשורת, כבר שנים שאין ספק שהוא אחד האנשים החזקים במכבי חיפה. זו מנהיגות יעילה אך כזו שאין בה את הכריזמה הסוחפת של מנהיגים טבעיים יותר.

        יניב קטן (מימין), אייל משומר, אלון תורג'מן, אנדריי פיליאבסקי שחקני מכבי חיפה (קובי אליהו)
        מנהיגות יעילה אך כזו שאין בה את הכריזמה הסופית. יניב קטן (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        ***

        ההשוואה עם נמני עובדת לטוב ולרע, היתרון הגדול של קטן בהשוואה הזו הוא ברשימת ההישגים שלו - שש אליפויות וחצי (אני לא בטוח איך להתייחס לעונת 2005/06, בה הוא עזב לווסטהאם אך הספיק לקחת חלק חשוב בקמפיין האליפות), שתי העפלות לליגת האלופות. הביקורת העיקרית על נמני הייתה שהדומיננטיות שלו באה על חשבון הצלחת הקבוצה והתפתחות השחקנים שלידו, על קטן קשה להגיד דברים דומים. אמנם עלו בשנים האחרונות טענות מהסוג הזה, אך הן מתעלמות מההישגים ומההתפתחות של כוכבים סביבו, כשהבעיה האמיתית הייתה שאחרי עונה מוצלחת הם עזבו לאירופה (ליאור רפאלוב, בירם כיאל, שלומי ארביטמן, תומר חמד).

        המנהיגות השקטה של קטן היא בדיוק כזו שמתאימה למועדון מסודר והיררכי כמו מכבי חיפה, לכן לא מפתיע לראות שיעקב שחר תגמל אותו בחוזה חדש לשלוש שנים שאחריו הוא צפוי להשתלב בתפקיד במועדון. בין היתר, הוא הרוויח את הזכות לצאת מנצח בסכסוך עם ראובן עטר בעונה שעברה. שחר ראה את קטן מוביל אותו להישגים רבים בדרכו השקטה יחסית, מה שעזר לו להסיק שמי שלא מצליח להפנים את מקומו במערכת הוא לא הכוכב אלא דווקא המאמן (והכוכב לשעבר).

        אבל, כאמור, החיסרון המרכזי של סוג המנהיגות הזה הוא הקושי של קטן לסחוף ולהלהיב את הקהל ואת השחקנים סביבו. האליפויות בהן הוא נחשב לדומיננטי (לא השתיים הראשונות בהן הוא לקח חלק כשחקן צעיר בקבוצת כוכבים) נחשבו לאליפויות אפרוריות, חסרות ניצוץ. מכבי חיפה בעידן קטן הייתה קבוצה שזוכה באליפות בסיבוב הראשון, בשמירה על יציבות בזמן שהאחרות עדיין מגששות. זאת לא הייתה קבוצה של משחקים גדולים, ויעיד על כך הנתון של אפס זכיות בגביע, כאשר ברוב משחקי ההדחה עלתה השאלה לאן קטן נעלם.

        דווקא היכולת של קטן להצליח בסוג מנהיגות כזה, מנהיגות נרכשת הרבה יותר מאשר מולדת, מחזקת את השאלה האם בסיטואציה שתפורה למידותיו בצורה טובה יותר קטן היה יכול להצליח אפילו יותר. הניסיון לעבור לאירופה היה די קלוש (הצטרפות באמצע העונה לקבוצה טובה מדי וויתור אחרי חצי שנה) ומאחור מדי. הוא קרה בשלב בו קטן ויתר על הגרסה שלו שהייתה יכולה להשתלב באירופה ועבר לשחק מאחוריי החלוץ בתפקיד ששמור לכוכבים ולפתח את התכונות שהפכו אותו למנהיג הקבוצה. אולי אם הגרסה השנייה הייתה זו שמתפתחת הוא היה מצליח לתרום יותר גם לנבחרת, בה לאורך השנים הוא התקשה להשפיע בהתאם למעמדו בכדורגל הישראלי.

        ראובן עטר מאמן מכבי חיפה (ברני ארדוב)
        מכולם דווקא הוא לא הפנים את מקומו בהיררכיה. עטר (צילום: ברני ארדוב)

        ***

        בחודשים האחרונים התרחש שינוי מעניין. קטן נמצא בתחילת הסוף של הקריירה, תקופה חשובה שיהיה לה חלק חשוב בעיצוב האופן בו נזכור אותו, ובינתיים נראה שהוא בדרך לסוף טוב. היחסים המיוחדים בינו לבין אריק בנאדו עזרו לו לקבל את ההחלטה הנכונה עבורו בשלב הזה - לעבור לשחק בעמדה אחורית יותר. בתקופת בנאדו קטן הוא שחקן 50/50 לכל דבר, כזה שמרבה לחלץ כדורים ולהשתמש במיקום ההגנתי המוצלח שלו. התהליך הזה הואץ בפתיחת העונה הנוכחית עם ההגעה של רובן ראיוס שעושה רושם ראשוני של בעל בית במרכז המגרש, שחקן שנכנס למשבצת שקטן היה רגיל לשחק בה.

        היכולת של קטן לקחת צעד אחורה, מילולית ומטאפורית, נובעת בדיוק מכך שהוא לא הכוכב הסטנדרטי, זה שהגרסה היחידה האפשרית שלו היא כזו בה הוא המנהיג וכל המשחק עובר סביבו. אם התחלת הסוף מעידה על המשכו, קטן מפתח בשלהי הקריירה גרסה חדשה שלו שמבוססת על זו שהוא השתמש בה רוב הקריירה וגם על זו שהוא הזניח. אם להיתלות על אילן גבוה, זה מהלך דומה לזה שביצע ריאן גיגס בשנים האחרונות: שימוש בניסיון המצטבר כדי להצליח בעמדה אחורית יותר והתחברות לצד הפחות דומיננטי שלו שמאפשר לצעירים לככב.

        שחקן מנצ'סטר יונייטד ריאן גיגס (GettyImages)
        האבטיפוס המושלם למקרה מוצלח של שימוש בתבונה. ריאן גיגס (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        קטן ימשיך להיות דומיננטי בחדר ההלבשה, אך על המגרש הוא ייקח על עצמו יותר עבודה שחורה בידיעה שפעמים רבות התפקיד שלו הוא להישאר מאחור כדי לאפשר לאחרים להביא לידי ביטוי את היכולות שלהם. בהחלט ניתן לראות אותו הופך גם לקשר האחורי האמיתי של בנאדו, תפקיד שכרגע שייך לגוסטבו בוקולי שעבר תהליך דומה.

        אם המהלך הזה ימשיך להצליח כפי שהוא מצליח בינתיים, זה יהיה הקלף המרכזי של קטן כאשר נבחן אותו בעתיד ביחס לכוכבים הגדולים של העשורים האחרונים. שחקנים כמו עטר, נמני ואייל ברקוביץ' לא היו מסוגלים לבצע שינוי כזה בתפקוד שלהם. האופי השונה של קטן ביחס אליהם, אותו אופי שגורם לתחושה שתפקיד הכוכב והמנהיג לא יושב עליו בטבעיות כפי שהוא יושב עליהם, אותו אופי שמעלה את התהייה אם לא היה נכון יותר עבורו להתמקצע כשחקן רוטציה בליגה איכותית יותר, הוא בדיוק זה שעשוי לאפשר לו למקסם את תרומתו בשלהי הקריירה ולחזק את מעמדו כאחד הסמלים הגדולים של מכבי חיפה.

        * הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית