בבלוג הקודם נכתב כאן שמשחה ה-200 חתירה לנשים יהיה ככל הנראה ה-משחה של האליפות. צוין גם שסוף סוף נראה שחיין ישראלי במשחה חצי גמר. אז ה-200 חתירה התנהל בשליטתה המוחלטת של מיסי פרנקלין (אלא אם כן זה היה 210 חתירה), וגל נבו שוב נשר בשלב המוקדמות רק בגלל שהיו חסרות לו שתי מאיות. טעיתי, אבל אחרי שעברנו חצי מאליפות העולם בשחייה בברצלונה, נראה שאפשר להסיק שתי מסקנות ברורות: 1. עם כל הכבוד לכל השחיינים הטובים בעולם והסיפורים שלהם, מיסי פרנקלין היא זו שממלאת את רוב החלל שהותיר אחריו מייקל פלפס. 2. משהו לא טוב קורה בשחייה הישראלית.
פרנקלין. אז יום לפני ציפינו ל"קרב של האליפות", אבל הכול השתנה. לא בזמן המשחה, לא בזינוק, אלא 10 דקות לפני המשחה, כשבשידור הטלוויזיה הראו מה קורה בחדר ההמתנה של השחייניות. ראו שם את שיאנית העולם פדריקה פלגריני בסוג של מדיטציה, ואת קמיל מופט הצרפתיה מסתגרת עם עצמה במקום מבודד הרחק ממיסי פרנקלין. האמריקאית, לעומת זאת, ישבה עם חברתה לנבחרת שאנון ורילנד, והשתיים "הריצו דאחקות" מול מצלמת הטלוויזיה שהייתה אמורה להפתיע אותן. בעוד עשר דקות הן מזנקות למשחה גמר כל כך חשוב, ומיסי פרנקלין נראית כמו ילדה בחלק האחורי של האוטובוס במהלך הטיול השנתי. ואז היא זכתה במדליית הזהב השלישית שלה בשלושה משחים בהם השתתפה, ולפניה באליפות עוד ארבעה משחים. אז כמובן שלא חסרים בברצלונה שחיינים שנעזרים בחומרים אסורים, אבל נראה שבמקרה של מיסי פרנקלין, מדובר בחומרים טבעיים שרצים במוח והופכים אותו ליורשת הטבעית של מייקל פלפס, שגם תגיע לשיא הקריירה של במשחקי ריו 2016.
הישראלים. עד ליום הרביעי היה נוח להגיד שגל נבו ויעקב טומרקין עדיין לא השתתפו במשחים העיקריים שלהם. למען האמת, לכל אחד מהם נותר המשחה היותר טוב שלו מבין שני המשחים העיקריים שלו. בכל זאת, גל נבו כן הצליח לעלות לשלב חצי הגמר בשתי אליפויות העולם האחרונות, ואת יעקב טומרקין אנחנו רואים בדרך כלל קובע שיא אישי משמעותי אחד לפחות בתחרויות גדולות ובינתיים הוא היה רחוק מזה. גם עמית עברי כשלה במשחה העיקרי שלה, לפני שהפתיעה וקבעה שני שיאים ישראליים במשחים משניים. נמרוד שפירא בר אור נראה כבר מחוץ לשחייה, ואמרי גניאל לא מצליח להזכיר את היכולת המופלאה שלו לפני המשחקים האולימפיים בלונדון. במשך יומיים ואפילו שלושה ניסינו להתעלם מכל הנתונים האלה, אבל אם במשך ארבעה ימים אנחנו רואים ישראלים רק בהצגות הבוקר, קורה כאן משהו מדאיג מאוד.
בימים אלה אנחנו עדים למאבק תקשורתי בין איגוד הג'ודו הישראלי לוועד האולימפי הישראלי, כשהגוף הראשון מעוניין לקבל מהשני תקציב מסודר שיאפשר לו לצאת לאליפות העולם בברזיל ולבנות תוכנית אימונים מקצועית בראייה לטווח הרחוק. איך זה קשור לאליפות העולם בשחיה? תתפלאו, אבל אותו הסיפור בדיוק קרה לנבחרת דרום אפריקה בשחייה, שחגגה בערב הרביעי שתי מדליות זהב של קמרון ואן דר בורג וצ'אד לה קלוס.
דווקא אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון, שם השניים האלה פרצו לתודעה, הנבחרת הדרום אפריקאית איבדה את הספונסר העיקרי שלה, ולא הצליחה לגייס תחליף ראוי. מספר ימים לפני האליפות פורסמו ידיעות בדרום אפריקה שלפיהן שחיינים כמו ואן דר בורג ולה קלוס ייאצו לשלם מכיסם הפרטי של הוצאות הנסיעה לאליפות העולם בברצלונה. בסופו של דבר המדינה התערבה ברגע האחרון ויחד עם התאחדות השחייה הבינלאומית העבירה לשחייה הדרום אפריקאית סכום של קרוב לחצי מיליון דולר אמריקאי שכיסה את הוצאות הנסיעה וגם הוצאות לבניית פרויקט חדש. בשורה התחתונה, הדרום אפריקאים הוכיחו שמי שזועק לכל העולם שמגיע לו בדרך כלל צודק.