0:1. איזו תוצאה מרגיזה היא 0:1. אם תשאלו כדורגלן עם איזה הפסד הוא מעדיף לחזור הביתה ממשחק חוץ ראשון, 1:0 או 3:1, אל תהיו בטוחים שתקבלו תשובה מוחצת כל כך. לתוצאות הללו יש מכנה משותף עיקרי אחד: רק ניצחון של 0:2 (ומעלה) בגומלין יעלה אותך לשלב הבא כבר אחרי תשעים דקות. למרות היתרון היחסי בהפסד מינימלי, ההבדל טמון בכל זאת בשער החוץ, אותו מקדם פסיכולוגי עצום שגורם לך להרגיש שאתה יכול לעשות את זה, שאם הבקעת פעם אחת במגרש עוין, בבית זה יהיה יותר קל.
עכשיו, לך תתמודד עם ה-0:1 הזה של באזל. לך תשים שניים בלי לספוג מול השוויצרים האלה.
ומצד שני, זה עדיין רק אחת מול אפס. עם קצת מזל זה יכול היה להיות 0:0, עם קצת יותר מזל והרבה יותר עירנות היה נגמר ב-0:1 לצד הנכון, עם פחות מזל היינו סופרים 0:3 שסוגר סיכוי לגומלין. 0:1 כל כך מבלבל שעדיין משאיר את כל הניתוחים והדעות הקדומות בסימן שאלה. האם באזל באמת יותר טובה ממכבי תל אביב? האם הצהובים אכן כאלה אנמיים? אפשר לעבור או שזה אבוד? לך תבנה מדינה עם תוצאה כזו. 0:1, צירוף המספרים הכי עוין בקוביות של פרשני הכדורגל.
אין, כנראה, רגע מייצג יותר למשחק כמו הדקה ה-51, בה יואב זיו הסיט כדור שאמור היה להגיע לחואן פאבלו ורק בזכות התעשתות מהירה מנע שער עצמי מביך. זה היה מהלך שהעיד על הרבה מהכשלים בהגנת מכבי תל אביב ובמיוחד של זיו: מגן ליגה טוב שלא מסוגל להסתדר עם הפיזיות האירופית ועושה לא מעט שטויות; שמסוגל להוציא אותך מדעתך עם כדרורים מיותרים או בעיטות לכיוון ההפוך; שהפך לשורד האולטימטיבי, זה שרגע לפני שאתה בטוח שהוא נופל מספיק תמיד לקום. כמה מטאפורות יואב זיויות טמן בחובו הכדור הזה שהוא הצליח להציל מהקו בזמן שכולם כבר ראו אותו נכנס.
אבל לא על הזיו לבדו. אחת הסיבות שהמגן כמעט דחק את הכדור פנימה הייתה היציאה המהוססת של השוער שלו. מהוססת כמעט כמו כל יציאה אחרת לכדורים שהגיעו דרך הקרקע. חואן פאבלו לא היה חד, בלשון המעטה, בשוויץ. התזמון שלו היה בדרך כלל מפגן של חוסר אסתטיקה ויזואלי. לא יותר מכך, כי בשום שלב מכבי תל אביב לא הסתבכה או כמעט ספגה ישירות בגלל חואן פאבלו, הוא לא היה האיש הכי גרוע במגרש, אבל חוסר השקט שלו הקרין על כולם, גם על זיו.
ולא שאפשר להפיל משהו מהשלומיאליות של זיו על השוער שלו, אבל בבית דין הוא היה מוריד בזכות זה סעיף אישום אחד או שניים מהמחדלים שלו.
ובמעבר חד, תרתי משמע, להתקפה. במחזורים הראשונים של ראדה פריצה בישראל הוא היה בלתי עציר. לפריצה, ואת זה ראו אפילו באחד ממשחקיו הפחות טובים, יש את כל התכונות של חלוץ אירופי טוב, אפילו טוב מאוד. גם הבלמים של באזל שנטרלו אותו בחלק ניכר משלבי המשחק הובכו לא אחת. פתאום יכולת לראות שהבעיה הזו של התמודדות עם השבדי ברחבה היא לא משימה פשוטה, אפילו בשביל הגנה שרגילה כבר להתמודד עם מיטב ההתקפות של היבשת.
בתמונה הכוללת לפריצה היה, לכל הדעות, משחק חלש. באשמתו? גם, כמובן. כמו כל שחקן אחר בצהוב, הוא זקוק לזמן הסתגלות, שלא לדבר על הגיל המתקדם ועל העונה שעברה, בה רשם כמות גבוהה מהממוצע של הופעות. אלא שהבעיה של פריצה במכבי תל אביב צצה כבר בליגת העל בשלהי העונה שעברה: החלק האחורי מנסה להגיע אליו מהר מדי, מוקדם מדי ובאופן צפוי מדי.
פריצה, למרות גובהו ואופי משחקו, הוא לא חלוץ קיר שמאפיין את הסגנון האנגלי של שנות ה-70. שתי ההחטאות שלו הגיעו אחרי מהלכים שונים - הנגיחה החוצה כתוצאה מהגבהה של טל בן חיים מקצה הרחבה והבעיטה למשקוף שבאה לאחר פאס נפלא של מהראן ראדי. במחצית הראשונה מכבי תל אביב לא עשתה דבר מאלה, היא פשוט זרקה מחצי מגרש בתקווה שהשבדי יתפוס באזור הצבע ויטביע. במקום זאת הוא טבע ברחבה. חשוב לזכור: לא רק שהשיטה הזו לא עבדה בבאזל, היא הקהתה מאוד את מכבי תל אביב כבר בפלייאוף העליון אשתקד. במחצית השנייה הבינו שחקני הקישור שאין לאסיסטים הארוכים משמעות והתחילו לשחק על הקרקע. התוצאה הייתה יותר תכלס וכמעט שער שוויון.
ועוד כמה נקודות קטנות
1. שרן ייני הוא חור התקפי ועם כל האמפתיה לתעוזה, לרוח ולמנהיגות השקטה שלו, פאולו סוזה יצטרך בגומלין לאלתר פיתרון בצד ימין, מה עוד שגם ההגנה של הקפטן בבאזל לא הייתה איי איי איי.
2. גל אלברמן, לעומת זאת, היה אדיר. השחצנות שלו יכולה להרוג אותך לפעמים, אבל ברגעים הקשים בפתיחה, שבהם שאר השחקנים התרוצצו במגרש כמו תרנגולות ערופות ראש, הוא שמר על פאסון ובמידה לא מבוטלת שלח את מסרי ההרגעה העיקריים לחברים שלו.
3. בדיוק כשאתה חושב על דור מיכה, משה לוגסי, מונס דאבור או שם נוצץ אחר, עולה לך פתאום עומרי בן הרוש מהספסל. כמה עומק יש בקבוצה הזו.
4. מצד שני, שלום תקווה נגע בזה: בלי דור מיכה? אפילו כמחליף?
5. "אתה צריך להתבייש", צעק סוזה לשופט הרביעי שוב ושוב וגילה את מה שכולנו יודעים: משעמם לא יהיה השנה עם האיש הזה.
6. אז מה יהיה בגומלין? משחק הרבה יותר טוב של מכבי תל אביב. על יותר מזה אי אפשר להתחייב.