הנטייה הטבעית של אוהדי כדורגל היא לזלזל בתוצאות חד צדדיות. אחרי הכול, אם ניצחת 0:8, כנראה שזה הבדל הרמות ואין ממה להתרגש. אבל אם אין ממה להתרגש, איך זה שב-20 שנותינו במפעלים האירופיים לא השגנו תוצאה כזו?
ואולי בכל זאת לא צריך לקחת ברצינות את הניצחון של מכבי חיפה באזרבייג'אן. אחרי הכול, עשר שניות מהפתיחה הכדור יכול היה להינעץ ברשתו של בויאן שראנוב והסיפור היה נכתב אחרת. כל מה שמכבי חיפה עשתה במשחק הזה הלך לה הכדור של אבוחצירא התלבש ונכנס, הכדור של קטן לא התלבש ובכל זאת נכנס, ראיוס קיבל את המתנה שלו אחד מאותם ימים שבהם אפשר, לכאורה, להסביר לוגית את התוצאה בכך שאלוהי הכדורגל רצה שכל התקפה של מכבי חיפה תסתיים בשער.
אבל יש דבר אחד שאלוהי הכדורגל לא יכול לתת לקבוצה: שמחת חיים. את זה היא צריכה לייצר בעצמה.
עדיין מוקדם לקבוע האם השינויים המקצועיים של מכבי חיפה צלחו, אבל דבר אחד בטוח: אריק בנאדו שימר את המוראל בחדר ההלבשה. כשכישרון מתחבר לחדווה, התוצאה יכולה להיות הרסנית. מכבי חיפה נראית כמו קבוצה שמחה וגם אם המושג הזה הוא קלישאה חבוטה, אין טוב ממנו לתאר מצב של מועדון ספורטיבי. לקבוצות שמחות קורים דברים משמחים והניצחון באזרבייג'אן הוא ניצחון של מסר לליגת העל: הפעם אנחנו פה. ולא מהמחזור התשיעי - משריקת הפתיחה.
בקיץ 2008, כשרן בן שמעון הגיע למכבי תל אביב, נשפכו עליו הרבה סופרלטיבים. השוו אותו לאברהם גרנט שעשה סדר במועדון 17 שנים לפני כן, אמרו שרואים סימנים של מנהיג חדש בקרית שלום. המנהיגות הזו התערערה כבר בתחילת אוגוסט, במשחק אימון באשדוד. הצהובים הובסו 4:1 והציפורניים נשלפו לכיוונו של איגור טומאסיץ', בלם הרכש של הקבוצה. את טומאסיץ' הביא בן שמעון על בסיס היכרות קודמת אתו, ואף שהקרואטי היה אחד היציבים בעונה הנוראית ההיא, הוא נתפס כשחקן שיצר את הסדק הראשון בדמותו של המאמן החדש. בנובמבר רן בן שמעון כבר לא היה במכבי תל אביב.
חמש שנים חלפו מאז, בן שמעון שוב עומד על הקווים בבלומפילד ועוד לפני אוגוסט הוא נאלץ להתמודד עם כישלון ראשון של שחקן שהביא. ההופעה המזעזעת של דני עמוס גרמה לו להתגונן. "הוא לא אשם, אני סומך עליו במאה אחוז", אמר, "האוהדים אוהבים אותו ויאהבו אותו יותר בעתיד".
בדבר אחד צודק בן שמעון, בערך: אם יש קהל שסולח על טעויות, אלה אוהדי הפועל תל אביב. ה-2:2 מול ברואה היה מביך, אבל הופעה שהייתה, אולי, גוררת שריקות בוז מאוהדים אחרים התקבלה בהבנה. הקהל האדום יכול להיות אכזרי עד שמצה כשזה קשור ליריבות, אבל כלפי השחקנים שלו הוא כמעט תמיד מפעיל את קול ההיגיון ונותן הזדמנות נוספת. אחרי הכול, גם אפולה אדל ספג שער מביך באירופה בתחילת הדרך והפך בהמשך לאחת הדמויות האהודות במועדון.
ככה שבן שמעון לא נמצא בעמדה דומה לזו שבה היה במכבי תל אביב ועמוס עדיין לא סומן כמו טומאסיץ' בשעתו. ועדיין, שניהם צריכים להיזהר, במיוחד כשעל הספסל יושב בוריס קליימן.
על המצח של עמוס לא תמצאו את הכיתוב "פראייר", הוא בנה קריירה מעמדת האנדרדוג. עמוס בכלל בא ממשפחה חובבת ראגבי (כשגם הוא לא פנאט של כדורגל, בלשון המעטה), לא היה מלכתחילה השוער הראשון בקרית שמונה ובכל זאת השתמש בה כמקפצה לאליפות, לנבחרת ולהפועל תל אביב. אין בו פחד, כי דרום אפריקאים הם לא אנשים שמפחדים.
אז אולי פחד אין, אבל הססנות הייתה גם הייתה ביום חמישי. אולי זו הייתה התרגשות של משחק בית ראשון ואולי סתם חוסר תיאום, בשורה התחתונה עמוס נתן ביום חמישי הופעה רעה ביותר. כל כדור גובה היה חצי גול, כל כדור שטוח הושמט. זו הייתה קטסטרופה של ממש.
העניין הוא שעמוס הוא לא סתם שוער רכש, הוא שוער רכש ישראלי. בטור הכדורסל הקבוע שלו הסביר לאחרונה שי האוזמן את תופעת המתאזרחים בכדורסל. ההבדל בין ג'ון שייר לאלכס טיוס, טען, הוא ששייר מגיע עם זהות יהודית כדי לחזק את משבצת הישראלים בליגה, בעוד טיוס הוא שחקן איכותי שבמקרה קיבל גם תעודת זהות כחולה. דין דומה קיים לגבי שוערים: כשאתה לא מפה מותר לך לטעות ולפספס בהתחלה, כי אם משו אותך מליגה באירופה או בדרום אמריקה ובזבזו עליך משבצת של זר, כנראה שראו שאתה מסוגל ליותר. לישראלי, לעומת זאת, אסור לתפוס אוויר או לשמוט, הוא חייב להיות מושלם. אחרת בשביל מה הביאו אותו, ועוד לקבוצה שבה כבר יש שוער נבחרת ייעודי?
לפני שלוש שנים עמוס התמודד מהספסל על אפודת ההרכב עם גיא חיימוב, נישל אותו במהלך העונה וזכה במקום קבוע בשער. הפעם הוא מוצא את עצמו בעמדה הפוכה: הוא השוער הראשון של הפועל תל אביב, כשעל הספסל ממתין קליימן להזדמנות. עמוס יודע שהמשחק מול ברואה קיצר לו מאוד את ימי החסד ושליכולת כזו בעתיד עלולות להיות השלכות. מכיוון שבעבר כבר הוכיח שהוא לא מפחד מתחרות יש רק שתי אפשרויות: או שהוא ישתפר, או שקליימן יקבל את ההזדמנות. יכול להיות שבסופו של דבר, המהלך של הקיץ בהפועל תל אביב עשוי להיות זה שדווקא לא התבצע: עזיבה של קליימן למכבי חיפה.
ההיסטוריה של מכבי תל אביב עם מועדונים שוויצרים במוקדמות ליגת האלופות כוללת שני מפגשים באוגוסט 1995, אז התמודדה עם גראסהופר ציריך על ההעפלה לשלב הבתים. במשחק הראשון הבקיעו הצהובים שער חוץ יקר וכפו 1:1, אבל בשני נכנעו לבעיטה חופשית של אלכסנדר קומיסטי כבר בפתיחה, לא הצליחו לכבוש והודחו.
לא מדובר בנוסטלגיה בלבד אלא בציון דרך של עידן משמעותי. שנה לפני ההעפלה של גראסהופר שיחקה שוויץ בטורניר גביע העולם הראשון שלה לאחר 28 שנים. ב-1996 היא עלתה לראשונה ליורו ובסך הכול נטלה ב-20 השנים האחרונות חלק בשישה טורנירים גדולים (שאחד מהם, יורו 2008, אירחה). אלא שבליגת האלופות הרנסנס הזה לא ממש בא לידי ביטוי. בשני העשורים הללו העפילו ארבע קבוצות שמונה פעמים לשלב הבתים, פי שניים בלבד מהקבוצות הישראליות שעשו זאת.
לבאזל, שלבדה רשמה ארבע מההעפלות הללו, יש מומנטום חיובי היא ביקרה במפעל פעמיים ברציפות, כשב-2011/12 הייתה אחראית לאחת הסנסציות הגדולות בתולדות הטורניר: הדחה של מנצ'סטר יונייטד והעפלה ישירה על חשבונה לשמינית הגמר. אשתקד הפסידה לקלוז' הרומנית והמשיכה לשלב הבתים של הליגה האירופית.
כך שניצחון של מכבי תל אביב לא רק שיסגור עבורה מעגל בן 18 שנים, הוא גם ייצור בסיס אמיתי להצלחה במפעלים האירופיים. אם לתרגם זאת לעברית, לג'ורדי קרויף יש בעצם, מלבד השאיפה הטבעית להעפיל לשלב הבא, מטרה אחת: להפוך את הקבוצה שלו לפ.צ. באזל.
0:8 היסטורי למכבי חיפה בלנקראן
שלום תקווה חושב שהירוקים עוד צריכים חיזוק להתקפה
הפועל תל אביב עלתה עם 2:2 מול בורואה