הכוח היהודי

גם מבלי להתעמק בתחרויות עצמן, מספיק רק שיטוט קליל במכון וינגייט כדי להתמוגג מהמכבייה. ממש כך, להתמוגג. פתאום נראה מיותר ללגלג על הרמה הספורטיבית, או להתמרמר על הארגון הלקוי, או סתם להגחיך את האירוע, על אף שהוא אכן תמוה. כי עבור חובב הספורט הממוצע, רק המראה של מכון וינגייט שוקק חיים הוא קרנבל. כי בכל מקום שאתה הולך, בכל פינה, ספורטאים. וכעת, כשהם לובשים את מדי הנבחרת, זה ממש עוול להזכיר להם שהם חובבנים.

הגיוון הספורטיבי מרגש. כל המתקנים פעילים. השבילים ודרכי הגישה גדושים בספורטאים, מכל המינים והגילאים. הנה שלושה קנדים גבוהים, מעניין אם הם בנבחרת הכדורסל או הכדורעף. הם חולפים על פני מגרשי הראגבי, מציצים הצדה בעניין, ממשיכים בדרכם לבריכה, לעודד את חבריהם. בבריכה עצמה כל הנתיבים מלאים, שריקות מאמנים, שחיינים קופצים לבריכה בזה אחר זה. הנה שלוש אמריקאיות מצחקקות, גופן מעט פחוס, לפי הגרביים המתוחים הן כנראה כדורגלניות, ומאחוריהן חבורת מקסיקנים רועשת, עם תיקים רחבים של טניסאים. וכמה נערות מאוסטרליה נהנות מהיום חופשי מתחרויות האתלטיקה, וההולנדים נראים מעט מנומסים מדי לבני גילם, והנה חברי המשלחת מגיברלטר. גיברלטר! ואיך אתה יודע מהיכן מגיעים כולם? כי הם עם חולצת הנבחרת שלהם, לובשים אותן בגאווה.

ואני מדמיין שגם אני, אילו הייתי מקסיקני, הייתי משלם כל הון שבעולם כדי להיות בנבחרת הכדורגל של מקסיקו למכבייה, כי מה מרגש יותר מאשר להיות חלק מהנבחרת הלאומית? חלום שהתגשם, במכבייה. עם הטעמה מלעילית.

ג'ף בר, המנהל של נבחרת הכדורמים של בריטניה, יוצא מהבריכה, נוטף מים, מתנשף. זו כבר המכבייה הרביעית שלו, והוא עדיין המום מהחום ומהלחות. לא, אין מזגן בבריכה. האוויר כל כך רטוב, עד שאנשים יוצאים מהבריכה לשמש הקופחת כדי להצטנן, לנשום קצת. עבר עליו אחר צהריים לא פשוט, זה עתה הנבחרת שלו הובסה מול הונגריה. ומה הפלא? מי היה מאמין שבכלל קיימת נבחרת כדורמים של יהודי בריטניה? מה הקריטריון? איך נבנה הסגל? ג'ף מספר ש"עשינו מחנה אימונים, סוף שבוע במאיורקה. היה מצוין". הסגל הטרוגני, בלשון המעטה, שחקן אחד בשנות ה-50 לחייו, שחקן אחר בן 17, חלק מהשחקנים בכלל לא מתגוררים בבריטניה, ג'ף אסף אותם במאמצים גדולים, ולמעשה כל מי שהציע את עצמו התקבל. חלקם שחיינים, מאוהבים בבריכה, אבל הניחו שתחרויות השחייה מעט גדולות עליהם, אז הם הלכו לנבחרת הכדורמים. לא נחמד?

ואז עולה השאלה הבלתי נמנעת: תגיד, אתה יהודי? הלא אי אפשר להתעלם מזה. מוצא הספורטאים הוא לב האירוע, זו כל מהותה של המכבייה, אולימפיאדת היהודים. ג'ף מספר שהשורשים של המשפחה של אבא שלו יהודיים, ומשנה מעט את הנושא. "בהונגריה כדורמים זה ספורט לאומי, בגלל זה הפסדנו", הוא מציין, ומוסיף במרמור שלהונגריה יש בסגל שחקן מקצועני, "מישהו שמשחק בליגה הראשונה, וממש מקבל על זה כסף", כדבריו. אחרי בירור קצר מצאתי את הבחור גדול המימדים, בלונדיני חסון, גוף עצום, כתפיים רחבות. נראה כמו אימת השטעטל.

אין פה כוונה להתקטנן, בטח שלא להישמע גזען, אבל ראוי לשמור על החוקים. כשיוצאים מנקודת הנחה שהיהודים מעולם לא ניחנו בנתונים פיזיים מרשימים, הרי שהיהדות היא מעין גורם מגביל, ממש עול גנטי על הספורטיביות. לפיכך כל חיזוק של גויים הוא לא הוגן, מפר את השוויוניות הנחותה, ומהווה יתרון קריטי. היו שאמרו השבוע שטורניר ספורט של יהודים בלבד הוא המקבילה של אליפות השחמט של שבטים אינדיאנים מהאמזונס. צליל משרוקית קטע את המחשבה, המאמן קורא לחניכיו. כל חברי הנבחרת צועדים בשורה למלתחות, לבושים בחלוקיהם הכחולים התואמים, עם הכיתוב "מכבי הונגריה", נראים מלאי סיפוק. הנפיל ההונגרי מסרב להתראיין, סתם ממבוכה, בעוד חברו ג'רג'יי נשבע שכולם בסגל יהודים: "תאמין לי, אף אחד לא משלם כל כך הרבה סתם בשביל הספורט".

כשמדברים על המכבייה כ"מסיבת פנויים פנויות", כאן זה אמור לקרות: בלב מכון וינגייט קיים מתחם קטן, עם מוזיקת פופ רועשת, מדשאות עם צליות, מגלשות מים, די ג'יי קשקשן שמנסה להלהיט את האווירה הקיצית והמשוחררת, בר קטן לממכר משקאות, כיסאות נוח ומיטות שיזוף. זה המקום שבו הספורטאים אמורים להתפרק ולשחרר קיטור, להתחבר ולהשתדך, לממש את המיתוס על המכבייה. אבל מי שמחפש זימה, מי שקרא את סיפורי המין של הכפר האולימפי, ייאלץ לחפש את הסיפורים האלה במקום אחר. כאן יש רק נערים ונערות, שובבים ושובבות, עם רעש של מימדיון. "גם אני שמעתי את הסיפורים, אבל לא ראיתי את זה קורה", אומר מני מוונצואלה, "אולי באמת אתה יודע איפה זה קורה? כי אתמול קצת יצאנו לטיילת של נתניה, מה אני אגיד, לא הייתי מגדיר את מה שקורה שם כאווירת מין". היחיד שאולי דופק מישהו במתחם הזה הוא בעלי הקיוסק: 20 שקל לגביע גלידה אמריקאית, 20 שקל לנקניקייה.

איצטדיון האתלטיקה לא מלא, אבל בהחלט גדוש. הארגון אולי מבולבל, אבל האווירה מצוינת. כל אדם ביציע מכיר אישית לפחות אחד מהמשתתפים, כל שם שמוצג זוכה לתשואות, עשרות הדגלים המתנופפים יוצרים תחושה של חגיגה בינלאומית. המסלולים מלאים בפעילות. בצד אחד של הדשא מטילי הכידון, בצד השני הקופצים לגובה, לא רחוק משם אלכס אברבוך קופץ במוט. אחר כך דונלד סנפורד מנצח את סטיבן סולומון, מאות ילדים מריעים, דור העתיד. התחושה כל כך בריאה ונורמלית, ולפרקים הכל נראה כמו חלק ממדינה עם תרבות ספורט בריאה ומסורת, עד שלרגעים שוכחים שזו תחרות מוזרה עם חוקים מוזרים, שבה גוי מוכרז כמנצח רק אם הוא ישראלי.

גם כשיש אזוטריה, היא הופכת לשולית. למשל, בריצת הגמר ל-400 מטר נשים, אחת האצניות, בשנות ה-40 לחייה, מסיימת את המרחק כמעט 30 שניות אחרי המנצחת. קשה שלא לתהות כיצד היא הגיעה לגמר, מה היא עושה בין שמונה האחרונות, מי אישר לה להשתתף, ולא נותר אלא להניח שבצעירותה היא הייתה אצנית, ושהיא ניצלה את התחרויות כדי להיזכר בימי הזוהר. גם הפארסה הופכת לאנושית וחביבה.

7:00 בבוקר, העיר עדיין רדומה. כמה רצים רצים על גדות הירקון, זוגות מבוגרים בהליכה מוקדמת, קולות של ציפורים שרק השכימו, כלבים מתרוצצים עם בעליהם. ואז, בניגוד גמור לפסטורליה של הבוקר, נשמעות צעקות עידוד. סתם יום של חול מצליח להפוך לחגיגה. קריאות של הורים ואוהדים, רובם על אופניים, מלווים את המתחרים בתחרויות החתירה, שואגים "קדימה, רק עוד קצת, בכל הכוח". תחרויות יחידים, זוגות, רביעיות, הנהר מלא בפעילות. כולם מפנים את מבטם בהפתעה למירוצי הקיאקים, למשוטים שמפלחים את המים, אותם מים מזוהמים בנהר המקולל. ברגע הזה הכל נשכח. לא נותר אלא למחוא כפיים לספורטאים.