אל תגלו לאף אחד, אבל אוהדי הכדורסל מוצאים את עצמם מקנאים לא מעט במקבילים שלהם מהכדורגל. כמובן שיש הבדלים עצומים במידת הפופולאריות ומן הסתם גם במד הרלוונטיות. אבל יש עוד פרמטר אחד, זניח לכאורה, ממנו נהנים אוהדי הכדורגל הרבה יותר. הפגרה. אולי זו רק תחושה, אבל 3-4 שבועות לאחר תום עונת משחקים ומתחילים אימונים לעונה שאחרי. בכדורסל יש פרק זמן של חודשיים עד ארבעה חודשים מתים, בהם לא נותר לעשות דבר חוץ מלהתעסק בספקולציות. ומכיוון שאנחנו אוהדי כדורסל, הגיע הזמן להתחיל לספקולציות על מכבי תל אביב. אז נכון שרק לחמור מראים חצי עבודה ונכון שהסגל של מכבי נמצא בתהליכי בנייה בלבד, אבל התרשמויות ביניים כבר יש.
לפני שמתחילים בהתייחסויות מקצועיות, נדמה שהעניין האמיתי לא נמצא דווקא בבחינת תכונותיו של הקו האחורי המתהווה או רמת הוורסטיליות בעמדות הפנים. חנה, הסבתא שלי, הייתה אומרת : "פיץ פץ, קאקער ווייס די געלט?" בתרגום ממש (אבל ממש) חופשי: צ'יק צ'ק, טמבל, איפה הכסף? אוהדים, בהגדרה, לא אמורים להתעניין בענייני תקציב וגירעונות. בטח לא האוהדים של מכבי. הם רוצים רק לנצח. הם רוצים שהסגל שלהם יהיה סקסי. והם רוצים עוד אפקט אחד, בן ארבע מילים: אפקט ה יא-ווא-רא-די. אפשר לומר לא מעט דברים על הדרך שבה מתקדמת בניית הסגל עד כה. אי אפשר לומר שמשהו בו גרם למישהו לתפוס את הראש. עם כל הכבוד לג'ייק כהן, אלכס טיוס, טייריס רייס או אפילו בייבי שאק שחורציאניטיס (אם באמת יצטרפו), הרי שאין בהחתמה שלהם שום דבר שמותיר את הפיות פעורים. ואין לזלזל בזה.
אז נכון שהתפקיד של מקבלי ההחלטות בצהוב הוא לא לייצר סיפוקים מידיים עבור קהל האוהדים. התפקיד שלהם לבנות קבוצה מנצחת בתוך מגבלות התקציב. אבל מאחר שהמספרים שמרכיבים את משוואות התקציב של סגנית האלופה לא מוכרים לקהל הרחב ומכיוון שהציבור מבחוץ לא מסוגל (ולא בטוח שמעוניין) להיכנס לתהליכי לימוד של דוחות כספיים, מוצאים עצמם שני הצדדים בדיסוננס מובנה. כשדיוויד בלאט רומז שהחוזה הגבוה של ליאור אליהו מעיק על התקציב של הקבוצה ולאחר מכן הקבוצה משחררת את הפורוורד המוכשר; כשמכבי תל אביב, על פי פרסומים זרים, מגישה הצעת חוזה בשיעור של 1.3 מיליון דולר נטו לג'רמי פארגו מתקבל הרושם שאולי כסף דווקא יש. ואם כסף דווקא יש, שואלים לא מעט מדיירי היכל נוקיה, אז איפה ההחתמות הגדולות? איפה השמות הגדולים? איפה אפקט ה יא-ווא-רא-די?
בכל זאת, הגיע הזמן, אומרת אמי, לבדוק מה יש לנו בינתיים. נתחיל בקו האחורי. אם באמת מתוכנן קו אחורי שיורכב מרייס-היקמן-אוחיון-רוט (או הלפרין), קשה לראות כאן את הבשורה הגדולה לעומת העונה שעברה. טייריס רייס הוא שחקן מעניין מאוד, בעל פוטנציאל להפוך ללהיט יורוליג. צעד ראשון מהיר, יכולת להגיע עד לטבעת וללכת לקו ובעיקר לייצר מהלכים. אבל עד שיוכח אחרת ובהתחשב בנתוני הפתיחה, לא נראה שיש כאן כריזמה מיוחדת ואיכויות של בעל בית. בטח ובטח שאין כאן מענה לבעיית הסייז של מכבי בקו האחורי. הציוות של דייויד לוגן ריקי היקמן בעונה שעברה סבל מלא מעט בעיות, כשאחת המרכזיות שבהן הייתה בנושא הפיזיות. במקום להיות מחלק משמעותי מיריבותיה ביורוליג, מצאה עצמה מכבי נחותה ממרבית קבוצות הליגה המקומית.
בעיה מרכזית נוספת מגיעה מסוגיית הקליעה. טריו של אוחיון-רייס-היקמן לא מציג לראווה אף פיור-שוטר. יש כאן אפילו החלשות מסוימת לעומת היכולת (התיאורטית) שהביא עמו לוגן. כמובן שעוד מוקדם לשפוט ומן הסתם צריך להמתין ולראות מה יהיה בגורלו של יוגב אוחיון והאם יצורפו שחקנים נוספים לעמדות 1-2. בינתיים, זה לא נראה מי יודע כמה.
נמשיך בקו הקדמי. כאן מסתמן שינוי מסוים לעומת העונה שעברה. לפחות לעומת סופה של העונה שעברה. אלכס טיוס אמור לתת את האפקט הקפיצי שהחתמתו של מלקולם תומאס הבטיחה (ולא קיימה) לפני שנה.
הצירוף של ביג סופו אמור לתת מרכיב משמעותי שמאוד חסר למכבי בעונה שעברה. אופציית מסירה פנימה. פיזיות בקו הקדמי שיכלול שני שרוכים כמו ג'יימס וטיוס. גו-טו-גאי בפנים, ברמה של היווני, יכול לשנות מקצה לקצה את כל ההיררכיה והתצורה ההתקפית של מכבי. לשחרר שחקנים אחרים שהם שחקנים משלימים מטבעם לעשות את מה שהם יודעים. דוגמת דווין סמית'. לפחות ב-15 דקות של סופו על המגרש. מצד שני, ויש צד שני, גם בהחתמה הצפויה של הסנטר מיוון קשה לשאוב השראה. סופו נראה העונה כמו שחקן במגמת ירידה. עייף, עצל ולא מרשים בשני צדדי המגרש. האם זו באמת האופציה הכי טובה שאפשר היה לאתר? לא בטוח.
במחשבה שלישית, אולי אנחנו חוטאים כאן כלפי הפדרמנים. מצד אחד באים בטענות על החתמות של שחקנים לא מספיק מוכרים או מוכחים, ובמקביל מתלוננים על צירופם של שחקנים שכבר ראינו.
בכל מקרה ובהנחה ריאלית שג'ייק כהן העונה יהיה גבוה חמישי (אם בכלל יהיה צהוב העונה), צריך להמתין לראות מי מיועד לעמדת הפאוור פורווארד. בהנחה ששיקולים מקצועיים בלבד ינחו את מקבלי ההחלטות במכבי, קשה לראות איך ליאור אליהו משתלב בחזרה. קו קדמי שכולל שלושה שחקנים שיכולים לשחק רק באזור הצבע דורש חתיכת סטרץ'-פור לצידם. וזה לא יכול להיות אליהו.
את עמדת המאמן השארנו לסוף. בסופו של הריקוד, מצאו עצמם בלאט ומכבי ביחד. כורח או רצון, זה מה יש. אך אירוני הוא שדווקא בעמדה הזאת (ורק בעמדה הזאת) מציבה מכבי ליהוק שנחשב לאחד הטובים ביבשת. ושאותו היא לא באמת רוצה. אפשר לצפות, בנסיבות הללו, שטעויות העבר לא ישנו ושתהיה הקפדה על החתמת שחקנים שמתאימים למאמן ושהמאמן מתאים להם. לא בגלל שהמאמן בהכרח חכם או מוצלח יותר ממחלקת הסקאוטינג, למשל. בגלל שאין ברירה אחרת. ההחתמה הצפויה של סופו, למשל, מלמדת כנראה שזה לא יקרה גם העונה.
