הגמר הביזארי בתולדות הכדורגל

האם שמעתם פעם על שער פסול שאושר כעבור יומיים? על גביע שנשלל מקבוצה אחת והועבר ליריבתה בדיעבד? לפני 25 שנה פחות יומיים, ב-26 ביוני 1988, התקיים אחד הגמרים הביזאריים ביותר בתולדות הכדורגל העולמי, בין שתי האויבות הנצחיות של בוקרשט, סטיאווה ודינאמו. גם היום הוא ממשיך לעורר רגשות עזים בקרב אוהדי שתי הקבוצות, והמשקעים לא ייעלמו אף פעם.

הכדורגל הרומני של שנות ה-80 היה מושחת באופן קיצוני, כאשר שתי הגדולות נשלטו על ידי אנשי מפתח חזקים בממשל הקומוניסטי. סטיאווה היתה הקבוצה של הצבא, בעוד דינמו השתייכה לשירות הביון החשאי במשרד לביטחון פנים. כל צד השליט אימה על היריבות ועל השופטים, ודברים הזויים בהחלט התרחשו על כר הדשא.

כך, למשל, דאגה המשטרה להעביר לשורות דינמו ב-1986 את הסקורר המצטיין של אוניברסיטטיה קראיובה, רודיון קמטארו, תוך הבטחה להכתירו למלך השערים של אירופה. וזה אכן קרה. קמטארו הפציץ 44 שערים בעונת הבכורה שלו במדי הכלבים האדומים, כולל לא פחות מ-20 בשישה המשחקים האחרונים, תוך מתן תמריצים ליריבות כדי לאפשר את ההישג. צריך לראות את התוצאות כדי להאמין לפארסה. קמטארו הבקיע שלושער בתיקו 3:3 מול קורבינול, שלושער נוסף בתיקו 3:3 נגד אוצלול גלאץ, צמד בהפסד 3:2 לפלאקרה, ואז רביעיה בהפסדה 5:4 לספורטול. לאחר מכן הגיעה גם חמישייה בניצחון 2:6 על ז'ול, ושלושער בהפסד 4:3 לראפיד בוקרשט. לא פלא שבדיעבד הוחלט באירופה לשלול ממנו את התואר ולהעבירו לטוני פוסלטר, שהבקיע באותה עונה 37 שערים במדי אוסטריה וינה.

ובכל זאת, הלחץ שהופעל על ידי סטיאווה היה חזק אפילו יותר. היא הייתה ספינת הדגל של הכדורגל הרומני, והחל מ-1985 ליקטה חמש אליפויות רצופות עם מאזנים מופלאים. אחרי הזכייה הסנסציונית בגביע האלופות על חשבון ברצלונה בגמר בלתי נשכח בסביליה ב-1986, בו הדף השוער הלמוט דוקאדאם ארבעה פנדלים של הקטלונים בדו-קרב בתום 120 דקות מאופסות, יצאה הקבוצה הצבאית לרצף תוצאות פנומנלי בליגה המקומית. במשך שלוש עונות היא לא הפסידה אפילו פעם אחד, וכבשה בתקופה זו 322 שערים ב-102 משחקי ליגה.

העונה המטורפת ביותר, עם הקרב העז ביותר על תואר האליפות, התקיימה ב-1987/88. סטיאווה סיימה אותה עם 30 ניצחונות וארבע תוצאות תיקו, עם המאמן אנגל יורדנסקו וסגל שכלל את גאורגה חאגי הצעיר, גאורגה פופסקו בן ה-20, מריוס לקטוש, ויקטור פיצורקה ומיודראג בלודדוץ'. דינמו של המאמן מירצ'ה לוצ'סקו פיגרה בנקודה עם 30 נצחונות, שלוש תוצאות תיקו והפסד בודד בנובמבר. שני משחקי הדרבי הסתיימו ללא הכרעה – 0:0 באצטדיונה של דינמו ו-3:3 אצל סטיאווה, במשחק שזכור בזכות הצמד של חאג'י. הקרב נגמר במחזור האחרון ב-22 ביוני, כאשר סטיאווה ניצחה את טימישוארה, הקבוצה היחידה שגברה על דינמו. ארבעה ימים לאחר מכן, הן התייצבו לגמר הגביע, וברקע ניצחון 0:1 של סטיאווה במעמד זהה שנה קודם לכן.

כך הצליח מירצ'ה לוצ'סקו להפוך למאמן גדול תחת הדיקטטורה ברומניה

הכדורגל הרומני התנהל אז בעולם משלו. הליגה שוחקה במשך כל יוני, כאשר כל העולם צפה ביורו 88 במערב גרמניה. יממה אחרי שמרקו ואן באסטן כבש את אחד השערים היפים בהיסטוריה בניצחון על ברית המועצות בגמר, בבוקרשט דיברו רק על סטיאווה מול דינמו. 45 אלף צופים באו לחזות במשחק, מבלי שיכלו אפילו לדמיין את הדרמה שמצפה להם.

הפתיחה היתה של סטיאווה, ולקטוש העלה אותה ליתרון בדקה ה-27, אבל אז השתלטו הכלבים האדומים על הדשא. דנוץ לופו ויונוץ לופסקו היו מצוינים בקישור, הבלם יואן אנדונה החמיץ שער ודאי, ולבסוף באה דינמו על שכרה מכיבוש של פלורין ראדוצ'ויו. חלוץ מילאן ואספניול לעתיד, אז רק בן 18, נשלח על ידי לוצ'סקו כמחליף בדקה ה-82, וכעבור חמש דקות השווה ל-1:1 מהסטה של קמטארו.

לפני ההארכה הצפויה, יצאה סטיאווה להתקפה אחרונה. חאג'י העביר כדור רוחב משמאל, שוער דינמו דימיטרו מורארו שמט אותו ברשלנות, וגבריל באלינט, המחליף של האדומים-כחולים, גלגל לרשת החשופה. בזמן שהחלוץ המאושר עשה את דרכו לחגוג עם הספסל, התברר כי השופט ראדו פטרסקו פסל את הכיבוש על סמך הסימון של הקוון גאורגה יונסקו לנבדל. כפי שניתן לראות בתקציר, פסיקה זו הייתה שגויה לחלוטין – באלינט אפילו לא היה קרוב לנבדל, גם אם לוקחים בחשבון שהמשחק התקיים בעידן בו החוקים נתנו עדיפות ברורה להגנה, ולא להתקפה כמו בימינו.

כאן המקום לציין כי כבר לפני הגמר נפוצו בבוקרשט שמועות שהמשרד לביטחון פנים הפעיל את קשריו כדי למנות את פטרסקו וינסקו לצוות השיפוט. תומכי דינמו בחלונות הגבוהים היו חשובים מאוד, אך מנגד האוהד מספר אחת של סטיאווה היה לא אחר מאשר ולנטין צ'אושסקו, בנו של הדיקטטור. ניקולאה צ'אושסקו לא התעניין בכדורגל יתר על המידה ולא התערב בנעשה, תוך שהוא משאיר בדרך כלל את העניינים לפקודיו. למעשה, ולנטין נחשב לכבשה השחורה במשפחה, בשל נישואיו ליורדנה בורילה, בתו החצי-יהודייה של אחד היריבים הפוליטיים הבולטים של צ'אושסקו, בניגוד מוחלט לדעתה של המשפחה. הבן הסורר לא קיבל תמיכה יתרה בניהול הצעצוע האהוב עליו, אבל הפעם הפך העסק לעניין אישי ביותר.

כאשר ראה ולנטין צ'אושסקו את פסילת השער של באלינט, הוא הורה באופן מיידי לשחקני סטיאווה לרדת מהמגרש במחאה. לאחר שקיבלו את הפקודה, הפסיקו שחקני סטיאווה לתקוף את יונסקו, הריעו לאוהדיהם ביציע ונטשו לחדרי ההלבשה. אנשי ההתאחדות שהוזעקו למקום ניסו לשכנע אותם לחזור, אבל צ'אושסקו הבן פסק נחרצות: "איש לא יחזור לשם. שהמשטרה תיקח את הגביע, אנחנו לא שותפים לזה". אחרי המתנה של דקות ארוכות, הוחלט באצטדיון להעניק את הגביע לדינמו בהיעדרה של היריבה. ואולם, מבחינתה של סטיאווה, הסיפור רק התחיל.

איש לא יודע כיצד הצליח הבן להשפיע על האב, אבל ניקולאה צ'אושסקו ראה הפעם כי כבוד משפחתו נפגע ועמד לצד הבן. אל מול מילת המנהיג איש לא יכול היה להוציא הגה, אפילו ראשי המשטרה החשאית. וכך, אחרי דיון סגור בהתאחדות יומיים לאחר המשחק, הוחלט בדיעבד לאשר את השער של באלינט ולקבוע את תוצאת המשחק הסופית על 1:2 לסטיאווה. אנשי דינמו לא ידעו את נפשם מרוב זעם, אך לא היה להם מה לעשות.

ב-1989 התרחשה המהפכה ברומניה, ובני הזוג צ'אושסקו הוצאו להורג. עם כינון הממשלה החדשה, ניסתה סטיאווה להחזיר את הגביע לדינמו בתור מחווה, על אף שכל אוהדיה משוכנעים עד היום שהשער של באלינט היה חוקי. הכלבים האדומים סירבו לקבל את הג'סטה, והשאירו אותו בארון היריבה, באומרם: "שייחנקו עם הגביע". ללוצ'סקו, שיכול היה לפתע לדבר בחופשיות, קבע באופן חד משמעי: "זה כתם על הכדורגל הרומני שאי אפשר למחוק. החלטות כאלה התקבלו רק באיטליה בתקופת בניטו מוסוליני. המשחק תועד בשלוש מצלמות, אבל כאשר ביקשתי לראות את הסרט נאמר לי שהוא נמחק בטעות". מנגד, ולנטין צ'אושסקו טען בתוקף: "היה זה חוסר צדק כלפי השחקנים שלי, והם לא היו ראויים לכך. אני לא מצטער על החלטתי, וגם היום הייתי עושה אותו דבר".

חאג'י אמר לימים: "זה היה הרגע היחיד בו התביישתי לייצג את סטיאווה. יש לנו בדיחות פרטיות עם החברים שכל המהפכה בוצעה למעני, על מנת שהקריירה שלי לא תיהרס". לכאורה, אחרי תום עידן צ'אושסקו, הכדורגל הרומני הפך לתחרותי יותר, אבל מסתבר שגיבורים לא מעטים מהגמר ההוא דווקא חשים נוסטלגיה. "הדרבי היה אז הצגה אמיתית, וכולם נהנו לשחק. היום הכול קשור אך ורק לכסף, והקהל הפך להיות אלים. בשנות ה-80' אשתי יכולה היתה לבוא לאצטדיון עם הילדים. מה האוהדים רואים עכשיו? רק קללות ומכות".