פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        החוג לדרמה: חוסר הספורטיביות המשווע ב-NBA

        הבחירה של סן אנטוניו לא לעשות עבירה ביתרון 3 אולי תעלה להם בתואר, אבל היא כבר עכשיו עולה לאוהדי הכדורסל במחיר יקר בהרבה: מחיר הספורטיביות. גיא עפרן זועם

        19 שניות לסיום משחק 6 בין סן אנטוניו למיאמי, הובילו הספרס ב-3, כשהכדור אצל ההיט. 19 שניות לאליפות. כל חובב כדורסל מתחיל יודע שבמצב כזה, הדבר האחרון שאמור לקרות הוא שהקבוצה שבפיגור תצליח לזרוק שלשה. כמעט בכל מקום על הפלנטה בו משחקים כדורסל, זה נגמר בעבירה. בכל מקום, מלבד בליגה הטובה בעולם. מיאמי לא זרקה רק שלשה אחת, היא זרקה שתיים (!), ובהחלט יכול להיות שסן אנטוניו שילמה על כך בתואר. אבל לפני שאתם מאשימים את גרג פופוביץ', תתחילו קודם כל להאשים את עצמכם.

        מאמן סן אנטוניו ספרס גרג פופוביץ' (AP)
        אשם? בהחלט, אבל הוא לא היחיד. גרג פופוביץ' (צילום: AP)

        זו לא הפעם הראשונה בה קבוצה ב-NBA מאפשרת ליריבתה להשוות, במקום לעשות את הדבר הנכון ולנצח את המשחק. למעשה, כמעט בכל פעם שקבוצה בליגה מגיעה אל ההתקפה האחרונה כשהיא בפיגור 3, יריבתה תאפשר לה להגיע לזריקה ולא תשלח אותה לקו, כמתבקש. יש שיגידו שזו ספורטיביות. אני מודה, גם אני צעקתי בהתלהבות כשריי אלן צלף את השלשה ששלחה את המשחק להארכה. גם אני התרגשתי מהרגע הזה, שלבטח ייכנס לפנתיאון סדרת הגמר. אלא שאחרי כמה רגעים, נותרתי עם תחושה חמוצה. אלופה אמיתית לא צריכה לזכות בתואר בגלל שהקבוצה השנייה איפשרה לה. אלופה אמיתית לוקחת תואר בזכות, לא בחסד.

        בשלב הזה תגידו- אבל מה רע בזה, מה רע בלתת הזדמנות אחרונה ליריבה לקחת את המשחק? האין זו לא ספורטיביות אמיתית? ובכן, למיאמי היו הזדמנויות. למעשה, היו לה 47 וחצי דקות מלאות בהזדמנויות אותן היא לא ניצלה. מדוע חייבת סן אנטוניו להעניק להיט עוד הזדמנות אחת אחרונה?

        הרי ספורט מבוסס על תחרות, על מנצח ומפסיד, על הרצון להצטיין. כשקבוצה אחת מוותרת ולא עושה את הכל בכדי לנצח, היא מורידה מערך המשחק ומערך הספורט בו הוא מתקיים. כשסן אנטוניו בחרה שלא לעשות עבירה, היא למעשה ביצעה מעשה אנטי ספורטיבי כנגד האוהדים שלה, אותם אוהדים ש(להבדיל מהמועדון) נתנו את הלב, הנשמה והכסף שלהם בעונה החולפת, תחת האפשרות הלא סבירה של זכייה בתואר.

        שחקני מיאמי היט לברון ג'יימס (שני מימין) דווין וויד (ימין) כריס בו (שני משמאל) ריי אלן (שמאל) (רויטרס)
        הכל אבוד? אל תדאגו, תקבלו עוד הזדמנות. לברון וחברים (צילום: רויטרס)

        אז מה קורה כאן? מדוע אירוע שכזה מתאפשר כבר שנים באינספור משחקים, ומגיע לשיאו בסדרת הגמר? כאן אנחנו חוזרים אליכם, אוהדים יקרים, והתשובה לכך פשוטה: הליגה הטובה בעולם והקומישינר שלה, חושבים שאתם מטומטמים. מאז שנות ה-80 נמצא ה-NBA בנסיקה בכל הנוגע ליחסי ציבור, לתדמית, לשואו. וכך, בדרך בין מייקל ג'ורדן ללברון ג'יימס, נשבתה הליגה תחת הרושם שהדבר החשוב מכל הוא ההצגה, ולא המשחק עצמו. המסר שעובר לקבוצות מהנהלת הליגה הוא שזה טוב לכולם אם המשחקים יהיו צמודים יותר, זכויות השידור נמכרות ביוקר רב יותר כשברור כי הצופים יקבלו דרמה גדולה בשניות הסיום, ומי מאיתנו לא אוהב דרמה גדולה?

        השאלה שצריך דייויד סטרן לשאול את עצמו היא איפה עובר הגבול. אם בסיטואציה כפי שהתרחשה הלילה היה ברור לכל אוהד NBA כי הספרס לא יבצעו עבירה, שניסיון השלשה בוא יבוא, הרי שהדבר אינו שונה מקרב WWF, בו כל התנועות בין היריבים ידועות, הכל מוסכם מראש, כשהשוני היחידי מהליגה של סטרן הוא שזהות המנצחת יכולה להשתנות.

        אלא שאם אוהדי הכדורסל בעולם היו מעוניינים בכוריאוגרפיה, הם היו פונים למופע מחול. כאן מדובר במשחק בין שתיים ממי שאמורות לייצג את הטופ העולמי בתחום, לא רק ביכולת על הפרקט, אלא גם מאחורי הקווים. מצב בו מאמן מקבל את ההחלטה הטובה יותר עבור הקומישינר, ולא עבור הקבוצה שלו, לא צריך להיות נסבל בליגה שמגדירה את עצמה כטובה בעולם.

        גארד מיאמי היט ריי אלן קולע שלשה שכופה הארכה (GettyImages , Kevin C. Cox)
        טוני פארקר, מה דעתך לעשות איזה פאול קטן לפני הזריקה? ריי אלן שולח את המשחק להארכה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        קחו לדוגמא את אחד האירועים המסקרנים ביותר בספורט: גמר ה-100 מטר באולימפיאדה. הריצה הזו מייצגת בעיני רבים את הספורט הטהור ביותר: מי הרץ המהיר ביותר על פני מרחק קבוע, בקו ישר. אז נכון, כולנו אוהבים דרמה, אבל מה אנחנו מעדיפים - שהמוביל יאיט בכל פעם לקראת הסוף, כך שכל אחד משמונת הרצים יגיע לקו הסיום כמעט באותו הזמן ושכל מירוץ יוכרע בפוטו פיניש, או שהאצן הטוב ביותר ייתן את כולו וכתוצאה מכך אולי אף ישבור את תקרת הזכוכית אליה הגיעו עד כה בני התמותה? האין זה הדבר הספורטיבי מכל?

        אנחנו בוחרים לראות ספורט, ולא לצפות באותו זמן בפרק של "מד מן", בגלל שאנחנו מחפשים את הדרייב הזה, את הרצון לנצח בכל מחיר. סן אנטוניו לא נדרשה לעשות מעשה בלתי ספורטיבי. היא לא נדרשה לרמות. לא מדובר כאן על מקרה כמו של ביל בליצ'ק, מאמן הפוטבול של ניו אינגלנד פטריוטס שצילם בחשאי את הקבוצות היריבות על הקווים בכדי לסחוט מידע. מדובר בהחלטה לגיטימית (אם כי אולי לא יפה במיוחד) בדיוק כמו שיטת האק-א-שאק שהומצאה לפני מספר שנים כיוון שזו היתה הדרך היחידה לעצור את שאקיל אוניל מלהטביע, או כמו צ'לסי, שבוחרת להסתגר בגמר ליגת האלופות, כי רק כך היא יודעת שהיא מסוגלת לנצח. לפעמים, הצטיינות בספורט מתחילה בראש, לא רק בגוף. אם זה לא היה ככה, לא היו הפתעות לעולם.

        שאקיל אוניל זורק זריקת עונשין במדי לוס אנג'לס לייקרס (GettyImages , Tom Hauck)
        למה כששאקיל אוניל נשלח אל הקו במכוון זה בסדר, אבל לעשות עבירה ביתרון שלוש לא? (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        כשהסתיים משחק מספר 6 הלילה, נשאל לברון ג'יימס איך הוא עשה את זה - איך הוא החזיר את מיאמי מהקבר. הוא אמר שהוא פשוט נתן את כולו, השאיר את הכל על הפרקט. לצערה של סן אנטוניו זה הרבה יותר ממה שהיא יכולה לומר עכשיו. הספרס אולי הפסידו את האליפות, אבל המפסידים האמיתיים הם אנחנו, למרות שקיבלנו עוד 48 (או 53) דקות נוספות של כדורסל נהדר. כי לליגה הטובה בעולם היתה אמורה להיות אלופה לגיטימית עכשיו, לא פרק נוסף בסדרת המתח המתוסרטת הזו.

        מיאמי כפתה 3:3 מטורף בגמר ה-NBA, טריפל דאבל ללברון ג'יימס

        לברון ג'יימס: ”זה המשחק הכי גדול ששיחקתי בו, בפער גדול”

        אסף רביץ מסכם את משחק מספר 6, שנכנס הישר לספרי ההיסטוריה

        אזור ה-NBA בוואלה! ספורט