קלאסיקה. לארוז ולשלוח ישר לערוצי ההיסטוריה השונים. לא משחק שייזכר בזכות רגע מכונן ספציפי אלא כמשחק שהיה בו הכול מהכול. התלוננו שלא היה מספיק מאני טיים בגמר? קיבלנו במשחק הזה מאני טיים שמספיק לשלוש סדרות. תהינו מה יהיה הסיפור הגדול של משחק 6? קיבלנו משהו כמו 20 סיפורים שונים. זה לא משחק שניתן לנתח מקצועית, היה שם כל כך הרבה מעבר לכדורסל נטו, עדיף פשוט לעבור אחד אחד על הסיפורים השונים. מאיפה להתחיל? מהמובן מאליו.
מה נגיד על לברון ג'יימס? לא, באמת, איך אמורים לדבר עליו הפעם? כמה טוויסטים עוד יכולים להיות בעלילה הזאת? המשחק הזה היה רכבת הרים שנראתה כמו סיכום מוצלח של הקריירה שלו עד כה - רגע אחד הוא מחלק בונבוניירות לשלשות ונראה כמו גרסה מודרנית של מג'יק ג'ונסון, ואז הוא נראה פאסיבי ונדמה שהוא שוב לא מופיע למשחק גדול, ואז הוא נהיה אגרסיבי ומגיע לטבעת אבל כלום לא נכנס, ופתאום בתחילת הרבע האחרון הוא הופך לתופעת טבע עוצרת נשימה מהסוג ששום דבר בעבר לא דומה לה ומוביל קאם-באק ענק, ואז כדורים בורחים לו מהידיים במאני טיים, ואז הוא קולע שלשה גדולה, ואז הוא מחטיא שתיים אחרות, ואז הוא עושה כמה מהלכים גדולים בהארכה, ואז הוא לא מצליח לסיים עוד מהלך קריטי, ובסוף זה נגמר עם טריפל דאבל. המשך יבוא.
ומה נגיד על טים דאנקן? הלב נחמץ. איזו מחצית ראשונה מדהימה, לא הגיונית. לא בטוח שאי פעם שחקן בגיל 37 שיחק כל כך טוב, בטח לא במעמד כזה. אבל במחצית השנייה התברר שהוא באמת בן 37 ושהוא בזבז את כל מה שהיה לו במחצית הראשונה. הוא המשיך להילחם (זכור במיוחד הרגע בו הוא החזיק שני שחקנים כדי לאפשר לג'ינובילי ליי-אפ), אבל כבר לא היה אותו השחקן. הלב נחמץ לא בגלל הדעיכה במחצית השנייה וההארכה, אלא בגלל שמחצית ה-25 נקודות הייתה אמורה להספיק. היינו אמורים לדבר עכשיו על ההתעלות של דאנקן, שאולי גם היה זוכה ב-MVP של הגמר בעקבות ההצגה הזאת, כאחד מרגעי השיא של אחת הקריירות הגדולות בתולדות הכדורסל. מחצית ה-25 נקודות הייתה צריכה להפוך למטבע לשון, לדבר הראשון שזוכרים מגמר 2013, לשאיפה של כל שחקן גדול בשלהי הקריירה. במקום, זאת רק עד אנקדוטה במשחק מטורף. נשאר לו משהו למשחק 7?
ומה נגיד על טוני פארקר? הוא סיים את המשחק עם 6 מ-23 מהשדה והתקשה להסתדר עם האגרסיביות של מיאמי רוב הזמן, אבל כל סל מבין השישה לפנתאון. בעיקר חמש הנקודות הרצופות במאני טיים, בשני מהלכים לא הגיוניים שהיו אמורים לסגור את הסיפור. מהלכי אליפות שאיכשהו נגמרו בלי אליפות, סיפור המשחק של סן אנטוניו. אפשר להתלונן על קבלת ההחלטות שלהם בדקות האחרונות (בעיקר של פארקר עצמו), אבל לכל אורך הדרך הם הראו לב של אלופים ואסור לשכוח את זה גם אם המסע הזה ייגמר בלי טבעת.
ומה נגיד על ריי אלן? האם שלשת השוויון הייתה הסל הגדול בקריירה שלו? אם מיאמי תזכה באליפות, רוב הסיכויים שכך השלשה הזאת תיזכר. זה גם עשוי להיות הרגע שנזכור מהמשחק הזה ומהגמר הזה עם שוך הסערה. המעמד של ריי אלן כקלע הטהור הגדול בתולדות המשחק (עם פייט שהולך ודועך מרג'י מילר) גורם לכך שאף אחד אפילו לא מדבר על דרגת הקושי העצומה של השלשה הזאת - תוך כדי צעד אחורה, כשטוני פארקר יושב לו בתוך האף, בלי זמן ליישר את הגוף. כל זה לא משנה כשמדובר בשילוב בין ריי אלן לקו השלוש לרגע גדול.
ומה נגיד על כריס בוש? אלה לא רק שני הגגות בשני המהלכים האחרונים של הספרס, זה גם ריבאונד ההתקפה שהוביל לשלשה של אלן, וגם סל קריטי בהתקפת מעבר בהארכה כשהוא מנצל את העייפות של דאנקן וגם רמת האנרגיה הקבועה שלו. בוש ממציא את עצמו מחדש בגמר הזה אחרי שנראה גמור מול אינדיאנה ועושה את זה בעיקר דרך ההאסל - הוא עומד על 9.2 ריבאונדים, 2.2 חטיפות ו-1.7 גגות בגמר. ברגעים הטובים הוא נראה כמו הסנטר המושלם לשיטה של מיאמי, בגמר יש לא מעט רגעים טובים כאלה.
ומה נגיד על קאווי לאונרד? משחק כמעט מושלם בסדרה כמעט מושלמת (ממוצעים של כמעט 14 נקודות ויותר מ-10 ריבאונדים ו-2 חטיפות למשחק, עוד לפני שמדברים על ההגנה שלו על לברון), שחקן שנה שנייה שמוכיח בכל רגע על הפרקט שהוא ראוי למעמד. רק חבל שהכמעט מגיע בגלל החטאת עונשין קריטית שהשאירה את ההפרש לקראת סוף הזמן החוקי על 3 וסיפקה הזדמנות למיאמי להשוות. מה שמזכיר לי:
ומה נגיד על גרג פופוביץ'? אם יש מאמן ב-NBA שניתן היה לצפות ממנו לבצע עבירה ביתרון שלוש לקראת הסוף במשחק פלייאוף קריטי, פופ הוא האיש. מסתבר שאפילו המאמן האירופאי ביותר בליגה לא מסוגל להתנגד למסורת האמריקאית המושמצת של אי עשיית עבירה במצבים מהסוג הזה. גם ההחלטה שלו להשאיר את טים דאנקן על הספסל בפוזשנים ההגנתיים המכריעים של הזמן החוקי, ששניהם הסתיימו בשלשה של מיאמי לאחר ריבאונד התקפה (כי לא היה לספרס ריבאונדר על הפרקט), מבהירה שהמאמן הטוב בעולם לא חסין מטעויות קריטיות. היו לו עוד כמה החלטות שלא עבדו (לא לקחת טיים-אאוט במהלך האחרון בהארכה, התרגיל הלא מוצלח לשחרור דני גרין לקליעה בסוף), אבל במקרים האלה דווקא אפשר להבין את המחשבה שעמדה מאחוריהם. בשורה התחתונה, יש לפופ חלק מרכזי באיבוד המשחק הזה.
ומה נגיד על מריו צ'אלמרס? אחרי שבקושי היה רלוונטי בשלושת משחקי החוץ, הלילה נראה כמו המשך ישיר של משחק 2 הנהדר שלו. הוא היה היד החמה שלברון ו-וויד חיפשו כשהם חדרו, הוא יצר לעצמו כמה מצבי קליעה ואפילו ניהל את המשחק כשהיה צריך. צ'אלמרס מסתמן כשחקן שניתן לבנות עליו להצגה-שתיים גדולות בכל סדרה חשובה, וכשהוא טוב הרבה יותר קשה לעצור את מיאמי. אקס פקטור אמיתי.
ובכלל, מה נגיד על שחקני המשנה של מיאמי? בזמן שבספרס דני גרין סוף סוף חזר למציאות וגארי ניל נעלם, אצל ההיט כולם התעוררו. על ריי אלן כבר דיברנו, שיין באטייה מצא את הידית, כריס אנדרסון הכניס את האנרגיות המטורפות שלו ומייק מילר...זה כבר שווה פסקה נפרדת.
ובאמת, מה נגיד על מייק מילר? ברשימת הדברים שלא חשבתי שאי פעם אראה, שחקן שקולע שלשה קריטית במשחק 6 של גמר ה-NBA עם נעל אחת מדורג די גבוה. איך זה בכלל אפשרי? איך הוא שמר על איזון? איך הוא ניתר לקליעה ככה? איך יכול להיות שלא בטוח שזה נמצא ברשימת עשרת הדברים שנזכור מהמשחק הזה?
ומה נגיד על מאנו ג'ינובילי? רמת הקושי של הדברים שהוא מבצע גורמת לכך שאו שיוצא מהלך מושלם או קטסטרופה מוחלטת. ההבדל בין המשחק ההירואי לפני יומיים למבול האיבודים הלילה הוא בתזוזה של מילימטר במחט שבתוך הראש הגאוני והמטורף הזה. עכשיו לכו תדעו למה לצפות במשחק הבא.
ומה נגיד על השיפוט? הנוכחות של ג'ואי קרופורד, המוכר גם כשופט קפריזי וגם ככזה שבעבר היה לו תאקל עם הספרס, הקפיץ את הקונספירטיביים שבין האוהדים. אבל בסך הכל השופטים שרדו משחק קשה מאוד לשיפוט, בו שחקנים בשתי הקבוצות הלכו באגרסיביות לטבעת וגם ההגנות לא בחלו באמצעים. הרגע שיעמוד במוקד, אני מניח, הוא השריקה שלא הייתה לעבירה על ג'ינובילי במהלך האחרון של ההארכה, החלטה עם השפעה קריטית על גורל המשחק והאלופה. אפשר להיכנס לעומק המהלך, בו לטעמי מאנו יצר את רוב המגע, שידר שהוא מחפש רק לסחוט עבירה וריי אלן לקח יותר כדור מיד, אבל האי-שריקה הייתה, לפני הכל, חלק ממגמה מבורכת גם במאני טיים של המשחק הזה וגם באופן כללי ברגעים כאלה בפלייאוף. ההחלטה הזאת עומדת במבחן הכי חשוב - אם הסיטואציה הייתה מתרחשת בצד השני כשלברון ג'יימס חודר, והוא היה מקבל את השריקה, טוויטר היה מתפוצץ כרגע.
ומה נגיד על משחק 7? שמיאמי מגיעה כפייבוריטית ברורה, לנצח משחק 7 בגמר בחוץ זה כמעט בלתי אפשרי, אבל שגם אף פעם לא כדאי להספיד את הספרס. מצד אחד לא ברור מה נשאר מטים דאנקן, מצד שני הוא מעולם לא היה בפיגור בגמר וזה עדיין נכון. מצד אחד מיאמי נראית מוכנה לתצוגת תכלית אנרגטית נוספת, והחזרה מפיגור ברבע האחרון כשההספדים כבר התחילו בטח עשתה טוב לביטחון שלהם ושל הכוכב שלהם, מצד שני הם לא זוכרים מתי הם ניצחו פעמיים רצוף. אם יש קבוצה שמסוגלת להתגבר על שברון הלב ולנצח את האלופה אצלה בבית במשחק 7 של הגמר, זו החבורה המופלאה מטקסס.