הרחק מן העין, בזמן ששחקני מכבי חיפה המתינו נרגשים לטקס הנפת צלחת האליפות, עמדו שמעון מזרחי ודייויד פדרמן ליד הספסל השומם של מכבי תל אביב. יתר אנשי הקבוצה ניצבו רחוק, בצד השני של המגרש, על במה ארעית קטנה, ממתינים בחוסר-סבלנות לסיום הטקס. כל מה ששחקני מכבי רצו באותו הרגע היה להתנדף מהפרקט, להיכנס למקלחת וללכת הביתה. החיפאים לקחו את הזמן: עוד חיבוק, עוד נשיקה.
מכל מקום, מזרחי ופדרמן המתינו מעמדתם ליד הספסל. מזרחי נראה זועם, על סף שיגעון, והתנודד מרוגז כארי בסוגר; פדרמן חייך ונראה היה משועשע מכל ההמולה הירוקה הנרגשת.
לפתע התקרב לכיוונם שמואל פרנקל, יו"ר מנהלת הליגה, שהוא חבר ותיק. ראשית ניגש למזרחי; הוא הניח עליו יד מנחמת, אבל מזרחי ניער אותו מעליו. בתנועות ידיים גסות הביע מזרחי מחאה בעניין כלשהו (אחר כך סיפר פרנקל שמזרחי נעלב מכך שלא הוזמן לבימת המכובדים בטקס הענקת צלחת האליפות. פרנקל טען שכרזו למזרחי ברמקול). כשסיים עם מזרחי עבר פרנקל לפדרמן. הוא חיבק את פדרמן, שכעת הפך חיוכו לצחוק מתגלגל.
גם דני פדרמן ניגש למזרחי וניסה לעודדו. מזרחי מיאן להינחם. הוא שקע בדף הסטטיסטיקה שהחזיק בידיו. לאחר שהונפה הצלחת התרחק, לבדו, לכיוון חדרי ההלבשה. הוא נראה בודד.
מזרחי הוא המוהיקני האחרון. לא הוא ולא אנחנו היינו זקוקים לרגע הזה כדי להבין שמכבי של מזרחי מתה. בקרב ההנהלה הנוכחית - מאז עזיבתו של מוני פנאן, למעשה - הוא בודד בפנאטיותו. פדרמן לוקח את העניינים בקלות: הוא מבין שיש דברים גרועים יותר בחיים מהפסד במשחק כדורסל. זו גם תפיסת העולם של הרקנאטים. את הפילוסופיה של ריצ'ארד דיץ ובן אשכנזי, שני הבעלים החדשים, אינני מכיר, אבל אני יכול להניח שהם טרם שמעו על המושג מכביזם.
לכל החבורה הזו יש חיים: עסקים ועיסוקים ובעיות פרטיות שאינן קשורות לכדורסל. הם מבינים היכן יש למקום, במובן סדר העדיפות הנפשי, את המאורע הזה. למזרחי יש רק את מכבי. זאת אומרת, גם לו יש עיסוקים נוספים, כמובן; אבל ההבדל הוא שעבור מזרחי מכבי היא מרכז חייו.
***
זה הפסד האליפות השלישי שאני מסקר. האמת היא שהתחושות היו היסטוריות פחות מאשר ב-2008 או ב-2010. גם אנשי מכבי נראו הרבה פחות נסערים מבעבר. בחדר ההלבשה לא ניפצו דברים. אף אחד לא מירר בבכי. איש לא ביצע קריעה. לא ייאמן שהמשפט הזה נכתב, אבל כשמפסידים שלוש אליפויות בשש שנים - כולם מתחילים להתרגל.
העניין הזה הוא חלק מהאבולוציה המחשבתית שעוברת ההנהלה. אומנם, לרגע קט אמש הציץ המכביזם במובנו השלילי, הקטנוני, הבלתי-ג'נטלמני, של פעם - במכבי החליטו לסגור את חדרי ההלבשה בפני העיתונאים, למרות התקנון המחייב אותם לעשות כן (וגם גיא פניני ניפק איזו אמירה שנשמעה כאילו בקעה מגרונו של שמלוק מחרובסקי: "כל העולם רצה שנפסיד וכל העולם קיבל את זה", אמר. באיזה עולם הוא חי?); אבל בסך הכול, ביחס למאורע הדרמטי במובן ההיסטורי-סוציולוגי - זו בסך הכול האליפות התשיעית מתוך 59 שנות כדורסל ישראלי שמכבי מאבדת - המכבים היו קולים. חוץ ממזרחי, כאמור.
הם היו רגועים כי הבינו לאחר ההחלקות הקודמות מול חולון וגליל/גלבוע שאובדן אליפות הוא דבר חסר משמעות עבור מכבי מבחינה אסטרטגית. שהדבר לא יכול לשנות, ולא ישנה, את יחסי הכוחות בכדורסל הישראלי. אין אלטרנטיבה בישראל לעוצמה הכלכלית של מכבי (אלא אם כן יחליט רוזן להביא מהבית 8-10 מיליון דולר לפחות בעונה, וגם אז יעמוד התקציב של חיפה על כמחצית מתקציבה של מכבי). אין להתחרות בפופולריות שלה, ביכולות הניהוליות והארגוניות שלה, במשמעות הציבורית שלה, בכוחו של המותג. מכבי איכלה מזמן את שוק הכדורסל הישראלי, וגם הפסד אליפות אחת לשנתיים או שלוש לא ישנה דבר.
אפשר להבין זאת גם דרך ההתנהלות של חיפה בשבועות האחרונים. בחיפה ויתרו מראש על האפשרות שישחקו במוקדמות היורוליג - הם קבעו מסע משחקים בארה"ב, מול קבוצות NBA, בדיוק בזמן המוקדמות. מצד אחד, ניתן לומר שנכון יותר עבור חיפה לעבוד לפי הסדר, היינו - לצבור ניסיון של כמה עונות ביורוקאפ, ללמוד את משמעות המשחקים באירופה, ליצור שם במפעל הזה, ומשם להתקדם ביורוליג. מצד שני, לאור החידלון שקיים ביורוליג מחוץ לחבורת עשר הגדולות - עם שדרוג כלכלי לא-גדול חיפה הייתה יכולה לראות את עצמה משתלבת במפעל הבכיר יותר. מה יש לקבוצות הצרפתיות, הגרמניות, הפולניות והקרואטיות שאין לה?
האמת היא שלחיפה יש מה שלא היה לחולון ולגליל/גלבוע: תשתית כלכלית למינוף ההישג הזה. יש לה אולם מצוין; יש לה קהל אוהדים נאמן; יש לה בוס עשיר. חיפה יכולה וצריכה לקחת את התואר הזה ולגדול באמצעותו. אבל היא תצטרך לגדול מאוד-מאוד-מאוד כדי להוות איום אמיתי, ממשי, אסטרטגי, על ההגמוניה של מכבי. זה ייקח הרבה שנים.
***
יש דבר אחר שצריך להדאיג את מכבי, ובוודאי מדאיג את מזרחי: אובדן הדרך המקצועית בקבוצה שלו.
אי-אפשר לומר זאת אחרת: "הדור הצעיר", שלקח לפני כשנתיים את המושכות, כושל מאז באופן טוטאלי. העונה זה התבטא גם בתוצאה הסופית (עונת יורוליג חלשה, מפגש קטלני מול ריאל מדריד ברבע הגמר, הפסד אליפות) - אבל את הדרך לדד-אנד הזה זיהינו לאורך השנה, כשההנהלה התעקשה לבצע את הפנייה הלא נכונה כמעט בכל צומת אליה הגיעה.
לא נחזור ונמנה את שרשרת הטעויות. אבל כן אפשר לגעת, בקצרה, בטעות אחת מרכזית, שעומדת בבסיס כולן: התחושה המושרשת במנהלים הצעירים לפיה הם מבינים יותר מכולם. היעדר הצניעות שלהם. לא שפדרמן ורקנאטי הצעירים אינם אנשים צנועים לכשעצמם, להפך - כבני אדם הם חבר'ה על הכיפאק - אבל כשזה נוגע למכבי הם משוכנעים, משום מה, שהם מבינים כדורסל לא פחות מהמאמן שלהם ומכל אנשי המקצוע בסביבה. הדור הזקן המשיך לשלוט בקבוצה וסירב לאורך שנים למנות ג'נרל-מנג'ר ולהאציל את כל הסמכויות המקצועיות, כפי שקורה בכל מועדון ספורט מקצועני תקין, לא משום שחשבו שהם מבינים כדורסל טוב יותר ממאמנים, אלא כי לא הסכימו לוותר על השליטה. הם לא רצו לאפשר לאף אחד לקבל החלטות בכסף שלהם. הם רצו לעשות. זהו רצון שמגיע ממקום חיובי בסך הכול, אבל תוצאותיו היו שליליות. בני הדור הצעיר מוכנים לשתף - מכבי הקימה מחדש מחלקת סקאוטינג וכו' - אבל רוצים לקבל בעצמם החלטות כי הם חושבים שהם מבינים כדורסל.
התחושה הזו היא-היא החטא הקדמון. היא גרמה להם להיכנס לעימותים בלתי-נגמרים עם דיוויד בלאט, מה שלבסוף הוביל ליצירת סגל פגיע, בלתי-מאוזן - שהיה קטן בהרבה מסך חלקיו; היא הובילה אותם להיכנס לעימותים מיותרים עם סוכנים ושחקנים, ובסוף עלתה להם באובדן שחקני מפתח רבים (כפי שאולי יקרה שוב בקרוב עם דווין סמית'); היא גרמה להם לבזבז זמן כסף, ולמעשה את העונה. כי מהסגל הנוכחי ישרדו בודדים, ובקיץ שוב תבנה עצמה מכבי מחדש. וגלגל הציפיות והלחץ האכזרי ימשיך, וגם העונה הבאה תרד לטמיון. אלא אם כן יקרה שוב איזה נס ז'לגיריס.
אם מחלקת הכדורגל הביאה ג'נרל מנג'ר זר ובנתה מחדש את ההיררכיה הניהולית-מקצועית, מה שניתק את מעגל הלחצים והכישלונות בן העשור ואפשר לקבוצה לצאת לדרך חדשה - מדוע לא ינוסה הרעיון, בפעם הראשונה, ברצינות (הניסיון עם רלף קליין ז"ל ב-94' ועם צביקה שרף ב-08' לא היו רציניים)?
***
האם גל מקל הוא השחקן הישראלי הגדול בדורו? זו שאלה שצריכים לדון בה בכובד ראש. האם ההישגים שלו עולים על אלו של עומרי כספי. יש טיעונים לכאן ולכאן - ברור שכספי מוכשר יותר, ברור שכספי הגיע לליגה טובה יותר, ברור שכספי הגשים כבר לפני שלוש שנים את החלום שמקל ינסה להגשים כעת - אבל השאלה היא האם ההישגים ה"קבוצתיים" של מקל (שתי אליפויות עם שתי קבוצות שונות, בהן היה מהשחקנים המשמעותיים ביותר, אם לא המשמעותי מכולם) אינם עולים בחשיבותם, מבחינת המדרג הספורטיבי-הפילוסופי, על ההישגים ה"אישיים" של כספי.
אולי נתווכח על כך בשנים הבאות. מה שבטוח הוא שהחשיבות של מקל עבור עתיד הענף, במובן ההשראה שנותן לדור שלם של שחקנים צעירים, השביל שסולל עבורם בעצמו, הסגנון והדרך שהתווה, עשויים להניע מהפכה שאולי, מתישהו, תהפוך לאיום ממשי על ההגמוניה של מכבי.
בסיום המשחק ברוממה חגגו יחד מקל ועידו קוז'יקרו. קוז'יקרו משחק כבר 17 שנה בליגה. כמעט דור שלם ללא תואר, עד אתמול. הוא מייצג את שנות התשעים והעשור הראשון של שנות האלפיים בו הפכה מכבי את הליגה למגרש המשחקים הפרטי שלה. בו התכופפו יתר הקבוצות והשחקנים, כמעט כולם למען האמת, בפני השלטון המכבי.
קוז'יקרו ניהל פעם, לפני חמש שנים בערך, מו"מ עם מכבי. לבסוף היה לאחד השחקנים הבודדים שהעדיפו לשחק בחוץ וליהנות מאשר לקמול על הספסל של מכבי. מקל מייצג צעד נוסף באבולוציה: הוא מעדיף אופוזיציה, אבל אופוזיציה לוחמנית.
מכבי רצתה את מקל. היא עדיין רוצה אותו. הוא הוכיח השנה שהוא טוב, או לפחות לא נופל, מיוגב אוחיון. ויש לו יותר ביצים ויותר כריזמה.
אתמול הוכיח שהוא עשוי מחומר מיוחד: יש הרבה שחקנים שמנצחים, יש מעט שחקנים שמנצחים את מכבי, ואין כמעט שחקנים שלוקחים תארים על חשבונה של מכבי (ובכלל) בקבוצות שונות. זהו מועדון-העל של השחקנים, הקרם-דה-לה-קרם; אלו שהוכיחו שהם מסוגלים לנצח בהרבה מקומות.
דיברתי איתו לאחר המשחק. שאלתי אותו את השאלה הבלתי-נמנעת: מה יקרה אם מחר בבוקר הוא מקבל טלפון ממכבי, שאומרת: קח חצי מיליון דולר ובוא לשחק אצלנו.
"כיף להיות אופוזיציה", הוא אמר. "גדלתי עם אהבה לאנדרדוג. ולהיות אנדרדוג שמנצח זה הכי כיף. אי-אפשר לקנות את זה בכסף. מכבי היא מקום מצוין, אבל יש עוד מקומות מצוינים לשחק בהם. בארץ אני רואה את עצמי משחק רק בחיפה".
הוא נוסע בקרוב לארה"ב, "לרדוף אחרי החלום", שהוא ה-NBA. מקל מגשים את החלומות שלו. אם ילך, השאלה היא מי יישאר כדי להגשים את החלום הגדול של הכדורסל הישראלי: קצת תחרותיות.
ohad@walla.net.il
