בסופו של דבר, הכל שאלה של אנרגיות. בסוף כל ניתוח מקצועי שאנחנו אומרים יושבת סוגיה פיזית עם נרגילה. כריס בוש, למשל, מגלה את עצמו מחדש בגמר. הוא קולע זריקות שהוא החטיא מול אינדיאנה, נראה אגרסיבי יותר, לוקח ריבאונדים, מוסר וחוטף. אפשר לחשוב על הרבה מאוד סיבות, אבל לפני הכל זה קורה בגלל שמול סן אנטוניו הוא עובד הרבה פחות קשה בהגנה, מה שמשאיר לו יותר אנרגיות להתקפה. פעמים רבות זה כל הסיפור.
אבל לא על כריס בוש התכנסנו כדי לדבר כאן. בעצם, נסגור איתו מעגל בהמשך אחרי שנעבור דרך חברו לקבוצה, אחד - לברון ג'יימס. הלילה קיבלנו את מיאמי בשיאה, מיאמי של הרצף, ואת לברון בשיאו. לא, אין צורך לבחון שוב את הבוקס סקור שטוען שלברון סיפק הלילה מספרים מתחת לממוצע או לחזור ל-33 הדקות הראשונות בהן הוא לא ממש היה קיים, כולל חריקות בהגנה. הסיפור מתנקז כולו לקצת פחות מ-8 דקות בהן מיאמי ביצעה ריצה של 5:33 וחיסלה את המשחק.
אם צריך לאפיין את לברון בין השחקנים הגדולים בהווה ובעבר, אם מנסים להבין במה הוא יותר טוב מכולם, מה גורם לרבים להתייחס לקינג ג'יימס כאחד הגדולים בהיסטוריה למרות שההישגים שלו עדיין לא שם, דקות מהסוג הזה יהיו התשובה. כשהוא קולע 30 נקודות למשחק ומשתלט על סדרה בהדרגה הוא אחד מרבים שעשו זאת, אבל לא בטוח שבתולדות ה-NBA יש שחקן שהיה טוב יותר בלהתחבר לדקות בודדות בהן הוא עושה כל דבר אפשרי על הפרקט ולחסל יריבה. במיאמי זה קורה בדרך כלל בדקות בהן הוא משחק עם המחליפים שמספקים שלשות וניזונים מהאנרגיות שלו בהגנה, אלה הדקות בהן מיאמי הכי מסוכנת. כשזה קורה בגמר הליגה זה מרשים במיוחד.
בדקות האלה, הכול עבר דרכו בשני הצדדים. הוא קרא מהלכים הרבה לפני כל אחד אחר וביצע כל פעולה באופן מושלם. בהתקפה קל היה לראות את זה, לכן אתמקד בהגנה. לברון בדקות האלה ביצע סיכול ממוקד של כל מה שסן אנטוניו תכננה לעשות. היכולת שלו לתזמן עזרה רגעית בדיוק בזמן ובמקום הכי חשובים למהלך ההתקפי ומיד לחזור לשחקן שלו שברה תרגיל אחרי תרגיל של הספרס.
ניתן היה לראות זאת כבר בתחילת הריצה. פופוביץ' חזר מטיים-אאוט עם תרגיל חסימות לשחרור גארי ניל לקליעה ממסירה של ג'ינובילי. הכול עבד כמו שצריך, עד שברגע שמאנו תכנן למסור הופיע שם לברון, שבכלל שמר על קאווי לאונרד, שביצע את אחת החסימות ללא הכדור, בזווית המסירה. ג'ינובילי נאלץ למסור חזק מדי וגבוה מדי, ניל התבלבל והכדור הלך לאיבוד. בסטטיסטיקה האישית של קינג ג'יימס לא נרשם שום דבר במהלך הזה או ב-5-6 דומים לו שקרו בדקות האלה שבהן כן נרשמו לו מספר חטיפות וגג אחד ענק על ספליטר.
בהתקפה, הדקות האלה התמקדו בתרגיל אחד - פיק נ' רול בו לברון חוסם למריו צ'אלמרס. כך מיאמי ניצלה את הגנת הפיק נ' רול החלשה של טוני פארקר (כחלק מההגנה החלשה שלו באופן כללי) והכניסה את השומר של לברון לדילמה - לעזור מול החדירה של צ'אלמרס או להישאר על השחקן הטוב בעולם. המהלך הזה הסתיים בליי-אפים של צ'לאמרס, בקליעות שלו מחצי מרחק, בסלים של לברון ובהוצאות של לברון לשלשות. בסך הכול, בשמונת הפעמים שמיאמי ביצעה את המהלך הזה בדקות האלה היא השיגה 16 נקודות - ממוצע לא נתפס של 2 נקודות פר פוזשן וכמעט כל הנקודות של מיאמי במשחק עומד בריצה הזאת.
לעומת רוב הדברים שקרו במשחק הדי משונה הזה, המהלך הזה הוא בהחלט משהו שיוכל להשפיע על המשך הסדרה, פופוביץ' יהיה חייב למצוא לו פתרון ראוי. לספולסטרה מגיע קרדיט גם על כך שלאורך כל השנה עבד על מהלכים לא שגרתיים מהסוג הזה כדי שברגע האמת הוא יוכל למצוא את המהלך הנכון לכל סדרה והשחקנים שלו יבצעו אותו בשלמות כזו, וגם על כך שחרג מהרוטציה הקבועה והשאיר את צ'אלמרס לפתיחת הרבע הרביעי כדי להמשיך את המומנטום.
זה הזמן לחזור ל-33 הדקות הראשונות. לברון היה בהן כל כך חלש ופאסיבי שלרגעים היו לי פלאש-בקים מהסדרה נגד דאלאס לפני שנתיים. אבל לברון ההוא כבר לא קיים, ובדיעבד מה שקרה זה שמיאמי הצליחה להישאר בעניינים ואפילו להוביל רוב הזמן בלי שלברון נדרש לבזבז אנרגיות בכלל, כך שיישארו לו האנרגיות העצומות הנדרשות ל-8 הדקות הגדולות. דקות כאלה לא היו יכולות לקרות אם הוא היה צריך להשתלט על המשחק כבר בשלב מוקדם.
לכן זו בדיוק מיאמי בשיאה - כאשר וויד ובוש הם אלה שסוחבים את הקבוצה לאורך דקות ארוכות ועושים זאת מספיק ביעילות כדי להישאר קרוב ליריבה. וויד, בדומה למשחק הראשון, נתן כל מה שיש לו בשניים וחצי רבעים הראשונים וכנראה לא היה מתפקד אם היה נדרש לכך ברבע האחרון. אבל כך הוא ובוש (יחד עם תרומה יפה של שחקנים נוספים) הכינו את הבמה להתפוצצות של לברון והצוות המסייע המועדף עליו. הלילה מיאמי חילקה את האנרגיות באופן שממקסם את הערך שמסוגל לתת לה השחקן הטוב בליגה.
סן אנטוניו, מצידה, הרוויחה בניצחון במשחק הראשון את הזכות לשמש תפאורה בשני. אף אחד משלושת הגדולים שלה לא ממש תפקד הלילה, אבל זה כנראה לא מקרה שזה קרה במשחק שהספרס יכלו להרשות זאת לעצמם. לא שהם תכננו לשחק רע, אבל גם הם יודעים שכמות הכוחות שלהם מוגבלת ועדיף שההצגות הגדולות יבואו ביחד. במובן הזה, פופ כנראה מרוצה מכך שהמשחק הזה הוכרע בתחילת הרבע הרביעי ושאף אחד משלושת הגדולים לא בזבז משחק טוב הלילה.
לקראת משחק 3 בלילה שבין שלישי לרביעי, שיגיע אחרי יום מנוחה שכולל טיסה, היה הרבה יותר גרוע מבחינתו להפסיד משחק צמוד. אפשר לדבר על האפקט הפסיכולוגי של התבוסה והריצה של מיאמי, אבל הספרס נמצאים הרבה מעבר לאפקטים פסיכולוגיים מהסוג הזה, אצלם זה בולט במיוחד שהשאלה הפיזית קודמת לכל. הם רק יכולים להצטער על כך שהתבזבז יום קליעה מושלם של דני גרין.
מבחינה מקצועית, מעבר לצורך למצוא פתרון לפיק נ' רול של צ'אלמרס ולברון, פופ יצטרך להתמודד גם עם השינוי בהגנה של מיאמי על הפיק נ' רול של הספרס. השינוי הוא בעיקר בגיוון - לדאבל טימים הקבועים נוספו חילופים אוטומטיים ומקרים בהם השחקנים של מיאמי עוברים מתחת לחסימה. כאשר פארקר חד הוא יודע לנצל מה שכל סוג כזה של הגנה נותן לו, לכן יהיה מעניין במיוחד לבדוק האם מיאמי, עם התקדמות הסדרה, תלמד להגיב בזמן אמת ולשנות הגנות בהתאם לכושר הקליעה והמסירה של פארקר ודאנקן ברגע נתון, ובהתאם לסיטואציה הספציפית.
מכיוון שמדובר בגמר, אנו עוברים עכשיו לשלושה משחקים רצופים בטקסס. הטיעון שמדובר ביתרון לקבוצה עם יתרון הביתיות כי כמעט בלתי אפשרי לנצח שלוש פעמים רצוף נחלש מאוד בשנים האחרונות. מאז 2004 היו שלוש פעמים בהן קבוצה ניצחה את שלושת משחקי הבית הרצופים שלה בגמר וזכתה באליפות (מיאמי עשתה זאת פעמיים) והיו עוד מקרים בהם קבוצות היו קרובות מאוד לכך. למרות זאת, קשה להאמין שהספרס מסוגלים לחבר שלושה משחקים גדולים ברצף, כששני הראשונים יגיעו לאחר יום אחד של מנוחה. נדמה לי שפופוביץ' יחתום על שני ניצחונות בלי לחשוב פעמיים.