בואו נדבר על המבט של טים דאנקן. כן, אותו אלמנט מושמץ שבהקשרים שונים זוכה לכינוי "עיני עגל". דאנקן נחשב לשחקן שקשה מאוד לקרוא את שפת הגוף שלו, אבל אם תופסים אותו ברגעים הנכונים העיניים שלו אומרות הכל. אני עדיין זוכר את המבט הנחוש שלו ב-2003, דווקא בסוף המשחק החמישי מול הלייקרס, בו הספרס איבדו יתרון של 25 נקודות ונתנו לרוברט הורי (אז בלייקרס) שלשה חופשית שהייתה מנצחת ללייקרס את המשחק. הורי החטיא והעיניים של דאנקן הבטיחו שאת המתנה הזאת הוא הולך לנצל. במשחק השישי, בלוס אנג'לס, הוא קלע 37 נקודות, הספרס ניצחו ב-28 הפרש ועצרו את השושלת של שאקובי.
הלילה, ברגע שנגמר המשחק והובטח ניצחון החוץ, דאנקן ניגש לטוני פארקר, נתן מחמאה כלשהי, נשאר לשנייה עם פארקר וג'ינובילי ברגע שהיה ברור בו עד כמה כל אחד מהשלושה שמח שיש לו את שני האחרים, ואז הלך. השחקנים שהוא פגש בדרך ניסו לחגוג את הנצחון, אבל המבט של דאנקן הזכיר שוטר שמנסה להבהיר שאין מה לראות כאן. מבחינתו של המבט הזה, סן אנטוניו עשתה הלילה מה שהיא הייתה חייבת לעשות - ניצלה את המנוחה הארוכה כדי להגיע רעננה וחדה יותר לרבע האחרון. ניצחון במשחק הראשון היה כמעט הכרחי עבור הספרס, כדי לשמור על סיכוי בסדרה, שככל שתתקדם תהפוך לקשה יותר מבחינה פיזית.
נעבור לשפת הגוף של הביג פונדמנטל. פעמיים במהלך הרבע האחרון דאנקן התעצבן. הפעם הראשונה הייתה כאשר פארקר לא מסר לו בהתקפת מעבר כשהוא הקדים את השומר שלו. זה לא בהכרח היה מצב לליי-אפ, אבל הזדמנות שפוספסה להגיע מהר לזריקה נוחה. הפעם השנייה הייתה כאשר לברון ג'יימס לקח ריבאונד התקפה אחרי החטאה של כריס בוש ועשה ממנו סל קל. זה קרה לאחר פיק נ' רול בו לברון מסר לבוש שחתך לסל. דאנקן ידע שהוא השחקן היחיד שנשאר בין לברון לטבעת, אבל ניסה לעזור ולהפריע לזריקה של בוש. העזרה הייתה מיותרת כי דני גרין כבר היה שם וכפה על בוש זריקה יחסית קשה, דאנקן עוד הצליח לגעת בכדור החוזר אבל לא מספיק כדי למנוע מלברון את הריבאונד והסל.
בזמן שכולם מדברים על הסל המטורף של טוני פארקר (וזה בהחלט סל שאפשר להכין כתבה שלמה רק עליו), דאנקן יודע שההחלטות הקטנות האלה יכולות להכריע משחקים, סדרות ואליפויות. לא פחות. אחרי יותר מ-200 משחקים ו-15,000 דקות של פוסט סיזן, אחרי ניצחונות והפסדים מכל סוג, אחרי ארבע טבעות, אף אחד בסדרה הזאת לא מבין טוב יותר ממנו איך עובד העסק. שפת הגוף שלו הבהירה מה הוא מצפה מעצמו ומהחברים לקבוצה במאני טיים - לקחת הזדמנויות קטנות בצד אחד, לא לתת הזדמנויות קטנות בצד שני.
מבט נוסף על הדקות שהכריעו את המשחק הראשון בגמר מבהיר למה דאנקן התעצבן דווקא בשני המקרים האלה - בכל שאר הדקות סן אנטוניו ביצעה את כל הדברים הקטנים באופן מושלם. בין 7:28 דקות לסיום ל-3:10, מיאמי קלעה נקודה אחת. סן אנטוניו חיסלה את משחק הפיק נ' רול הקבוע של ההיט, בעיקר בזכות מיקום מושלם של דאנקן שמנע מלברון ודווין וויד אפילו לחשוב על להגיע לטבעת. כמעט כל ההתקפות של מיאמי בדקות האלה היו אלתורים לאחר שהאופציה הראשונה נתקעה, מה שהוביל למספר איבודים וזריקות קשות. הזריקה היחידה ממהלך מתוכנן הייתה שלשה של בוש שהתגלגל החוצה אחרי הפיק נ' רול, זריקה שסן אנטוניו החליטה שהיא מוכנה לחיות איתה ובמשחק הזה בוש החטיא פעמיים במאני טיים.
באותן דקות הספרס קלעו 8 נקודות שהפכו פיגור של נקודה ליתרון של שש נקודות שבסופו של דבר הכריע את המשחק. גם ההתקפה המסודרת שלהם לא הבריקה בדקות האלה, אך ארבע מהנקודות הושגו בריבאונד התקפה ושתיים בהתקפת מעבר אחרי איבוד של מיאמי - טוני פארקר זיהה מסלול חופשי לטבעת, סבסב את נוריס קול והשיג שתי נקודות קלות שאני בטוח שטים דאנקן העריך לא פחות מהסל ההוא בסוף.
הרבע האחרון לא אפיין את שאר המשחק, התוצאה הסופית הנמוכה קצת משקרת. במחצית הראשונה שתי ההתקפות זרמו כפי שכמעט לא ראינו מהן בגמרים האזוריים. נדמה היה ששני המאמנים חוששים מהלא נודע ושולחים הרבה מאוד עזרה, לפעמים מוגזמת, על לברון ופארקר, מה שאפשר לשניהם לנהל את המשחק הקבוצתי של שתי ההתקפות הטובות בליגה. פתאום קלעי השלוש בשני הצדדים מקבלים זריקות טובות, פתאום וויד ובוש נראים כמו וויד ובוש, פתאום שחקני משנה כמו גארי ניל משפיעים על המשחק. המחצית הזאת הבהירה כמה קרדיט צריך לתת להגנה של אינדיאנה, ובמידה פחותה גם לזו של ממפיס, על היכולת לנטרל את קבוצות ההתקפה הנהדרות האלה.
גם ברבע השלישי המשחק זרם אבל שתי הקבוצות החטיאו יותר זריקות טובות מהרגיל. לאחר שמיאמי הבינה שהיא כבר לא הולכת לברוח לסן אנטוניו, שתמיד מוצאת תשובה התקפית לכל מיני ריצה של ההיט, המאמנים עברו להתכונן למאני טיים. ספולסטרה כנראה היה מרוצה מאוד מהקבוצה שלו, הרגיש שהוא קיבל אותה בחזרה, כל כך מרוצה ובטוח ביכולת המאני טיים שלה שהוא נתן ללברון ו-וויד לנוח ביחד בתחילת הרבע האחרון, בדקות שאולי בדיעבד היו יכולות לשמש אותו לפתיחת פער. כשהם חזרו, הם גילו שלסן אנטוניו יש הילוך נוסף בהגנה. דאנקן אטם את הצבע, העזרה המיותרת פסקה, קבלת ההחלטות בהגנה הייתה מושלמת (ראוי לציון מיוחד הפאול שפארקר הקריב כשהוא מצא את עצמו שומר על לברון בהתקפת מעבר). אולי זה קשור לנסיון, אולי למנוחה הארוכה, מה שבטוח זה שבמערכת המאני טיים הראשונה הנצחון של הספרס היה בולט ומרשים.
כמו בכל סדרה, ובטח בסדרה בין שתי קבוצות שלא ממש מכירות אחת את השנייה, במשחק הראשון עלו כמה עניינים קטנים שעשויים להשפיע יותר בהמשך הסדרה - הקושי היחסי והדי מפתיע של דני גרין בהגנה על וויד, השימוש המוגבר של פופוביץ' במשחק הפוסט של דאנקן, היכולת של גארי ניל להתמודד עם תרגילי החסימות לריי אלן (מה שיאפשר לו להישאר על הפרקט בלי לפגוע בהגנה), הצלחת ההרכבים הנמוכים של סן אנטוניו שהשאירו את בוריס דיאו ומאט בונר כמעט מיותרים, המשך הסלאמפ של שיין באטייה.
בשורה התחתונה, אנחנו מגיעים למשחק 2 בלילה שבין ראשון לשני כשהפעם מיאמי היא זאת שדי חייבת לנצח. זה כנראה אומר שלברון ינסה לקחת יותר על עצמו ולבחון את הגנת הפוסט של קאווי לאונרד (שעשה עבודה טובה במשחק הראשון). אבל החלק המעניין עשוי להיות בצד השני של הפרקט - לא בטוח שלמיאמי יש כלים למנוע מסן אנטוניו להגיע לכ-15 זריקות נוחות מאוד משלוש, יום קליעה טוב של הספרס, מהסוג שהיה להם לא מעט ממנו במהלך העונה, יכול להפוך את המשימה של מיאמי לקשה במיוחד.
