שיטות האימון של חוסה פקרמן תמיד היו מעניינות. שעות ספורות לפני משחק מוקדמות המונדיאל של נבחרתו קולומביה מול בוליביה, במרץ האחרון, התפרסם סרטון קצר ובו נשמע קולו של המאמן כשהוא פונה אל ליבם של שחקניו: "כדי לשמוע מחיאות כפיים, כל אחד צריך קודם כל להקיש את הידיים שלו זו בזו", אומר פקרמן, "אפשר לבחור לעבוד לבד או לעבוד כקבוצה ולהגיע רחוק, מה תחליטו? לפני שמתחילים לעבוד יחד, כל אחד צריך לנצח את האגו הגדול מכולם, זה שלו עצמו. כשמשחקים כקבוצה, גם חוגגים כקבוצה". במקום עוד דיווח יבש על "המאמן הטריף את שחקניו בחדר ההלבשה באמצעות קליפ", הסרטון הזה דלף לאינטרנט. עד שהמשחק יצא לדרך, רבים מ-40 אלף הצופים באצטדיון בבראנקייה כבר ראו אותו והרגישו שגם הם חלק מהנבחרת. האווירה ביציעים הייתה בלתי נשכחת. קולומביה ניצחה 0:5.
מאז מונה פקרמן בן ה-63 למאמן ה"קפטרוס" בינואר 2012, הוא עומד בפני אחד המבחנים הגדולים בקריירה הענפה שלו, אם לא הגדול מכולם: להחזיר את קולומביה למונדיאל, לראשונה מאז 1998. בינתיים, זה נראה טוב וזה בהחלט מתקרב, כאשר קולומביה נמצאת במקום השלישי בבית הדרום אמריקאי המוקדם. המשוכה הבאה, הלילה (ש', 1:05, ספורט 1), תהיה לא אחרת מאשר ארגנטינה, מולדתו של פקרמן והנבחרת בה הוא הפך להצלחה מסחררת, רק כדי ליפול מהאולימפוס ולהיזרק משאר המדרגות שנותרו. ניצחון חוץ במונומנטאל בבואנוס איירס לא רק יבטיח לקולומביה כמעט סופית את הכרטיס אחריו הם רודפים כבר עשור וחצי, אלא גם יעזור לפקרמן לסתום לא מעט פיות.
קריירת המשחק של חוסה פקרמן לא הייתה מרגשת במיוחד. הילד היהודי, בן למשפחה שהגיעה לארגנטינה מאוקראינה, שיחק בארחנטינוס ג'וניורס ופרש בשל פציעת ברך כבר בגיל 28. את שנותיו האחרונות על המגרשים העביר באינדפנדייטה מדיין הקולומביאנית, מה שחיבר אותו לכדורגל המקומי. בשנים שלאחר הפרישה הוא הצטרף לצוות האימון של מחלקת הנוער בארחנטינוס והשלים עבודה כנהג מונית ולאחר שהתקדם לאיטו בסולם הדרגות, זכה לאמן את קבוצות הנוער של צ'קאריטה, ארחנטינוס עצמה ולבסוף, קולו קולו הצ'ילאנית.
הרזומה הדל הזה לא הפריע להתאחדות הארגנטינאית. ב-1994 החליטו האלביסלסטה על מהפכה בנבחרות הצעירות וחיפשו איש חזון. הניסיון הרב של פקרמן בהדרכת צעירים עשה את שלו וכאשר הוא הגיש את תוכנית העבודה העתידית שלו להתאחדות, התפקיד היה שלו והוא מונה למאמן הנבחרות עד גיל 17 ועד גיל 20. במהרה, הביקורות והחששות נעלמו וההצלחות הגיעו. ב-1995 ארגנטינה ניצחה 0:2 את ברזיל בגמר בקטאר וזכתה במונדיאליטו, אליפות העולם לנבחרות צעירות, בפעם השנייה בתולדותיה והראשונה מאז ימי דייגו מראדונה. כעבור שנתיים, החבורה של פקרמן שמרה על התואר עם 1:2 בגמר על אורוגוואי וב-2001 היא שוב עשתה זאת, בטורניר הביתי, עם 0:3 בגמר מול גאנה. בין לבין, פקרמן והנבחרת שלו גם זכו בקופה אמריקה לנבחרות צעירות ב-1997 ו-1999. המאמן הפך לאליל בארגנטינה וסומן כאחד ממאמני השחקנים הצעירים הטובים אי פעם.
לצערו של פקרמן, השנים לא עשו עמו חסד, גם אם לא בהכרח באשמתו הישירה והבלעדית. מכל אותן נבחרות צעירות נפלאות לא יצא אף כוכב אמיתי וכוכבו של המאמן דעך קשות. השמות ה"גדולים" מהנבחרת של 95' הם חואן פבלו סורין ואריאל איבגסה, מזו של 97' וולטר סמואל, אסטבן קמביאסו, חואן רומן ריקלמה ופבלו איימאר ומ-01' מדובר בניקולאס בורדיסו, פבריסיו קולוצ'יני, חאבייר סביולה, מקסי רודריגס ואנדרס ד'אלסנדרו. גם אלא שלכאורה הפכו לכוכבים, כמו ריקלמה, איימאר או סביולה, מעולם לא התקרבו למיצוי הפוטנציאל שלהם. כאמור, אצל כל אחד מהם מדובר בנסיבות שונות שהובילו להצלחה החלקית בלבד, אבל החוט המקשר בין כולם הפך להיות פקרמן.
ב-2003 הוא עזב את ארגנטינה לטובת משרת המנהל הספורטיבי בדפורטיבו לגאנס הספרדית, אלא שהפרויקט נכשל במהרה ופקרמן נטש. במולדתו, הוא השאיר מאחוריו יסודות לנבחרת צעירה שהמשיכה בהצלחה המטורפת וזכתה באולימפיאדות של 2004 ו-2008 ובאליפויות העולם של 2005 ו-2007. בסופו של דבר, הבלתי נמנע הגיע ופקרמן נחת בנבחרת ארגנטינה הבוגרת, תפקיד שהאוהדים המקומיים חיכו שהוא ייקח כבר שנים ארוכות.
פקרמן הוביל את הנבחרת לעלייה נוחה למונדיאל 2006 בגרמניה והוגרל לבית המוות. שם, אחרי 1:2 על חוף השנהב בפתיחה, הגיע ה-0:6 העצום על סרביה ומונטנגרו והעם הארגנטינאי נכנס לאופורייה וכבר החל לדמיין איך המאמן מעתיק מהנבחרות הצעירות לבוגרת את הדבר שהוא יודע לעשות טוב מכל אחד אחר ולהניף את התואר העולמי. את השער האחרון מול סרביה ומונטנגרו, השני שלו בלבד במדי הנבחרת, כבש הילד ליאונל מסי, שהגיע בגיל 19 ככוכב עולה מברצלונה ונותר מחוץ להרכב של פקרמן להפתעת רבים.
ברבע הגמר, במפגש מול הנבחרת המקומית, ההפתעה הזו הפכה לתדהמה ולכתם הכי גדול של פקרמן, כתם שרובץ עליו עד היום. ארגנטינה עלתה ליתרון עם פתיחת המחצית השנייה, המאמן בחר לקראת הסיום בחילוף הגנתי והכניס את קמביאסו במקום ריקלמה, גרמניה השוותה מיד לאחר מכן והמשחק הלך להארכה ואז לפנדלים ושם, אף אחד כבר לא מנצח את הגרמנים. לליאונל מסי לא נמצאה אפילו שנייה אחת של משחק ואחרי ההדחה הכואבת, האצבע המאשימה הופנתה לפקרמן.
רודולפו צ'יסלאנסצ'י כתב ב"אל פאיס" מיד לאחר המשחק: "לא בגרמניה ובטח שלא בארגנטינה, אף אחד מסוגל להסביר איך ליאונל מסי, שהגיע לטורניר הזה עם הילה של גאון נולד סביבו ובדרכו להפוך לשחקן הטוב בעולם, העביר אותו כמחליף וגרוע מכך, לא שיחק כלל ברבע הגמר. את התשובות צריך לבקש מהמאמן פקרמן. האוהדים הארגנטינאים עוסקים רק בזה מהרגע שהמשחק הסתיים בהפסד ואיש לא ישכח את זה בחודשים הקרובים. ההחלטה הזו של פקרמן נכנסת לרשימה השחורה של ארגנטינה במונדיאלים יחד עם האדום של ראטין מול אנגליה ב-1966, הסמים של מראדונה ב-94' וההרחקה של אורטגה מול הולנד ב-98'. כולם בטוחים שעם מסי על המגרש, בכלל לא היה צורך בפנדלים".
בארגנטינה היו כאלה שהעלו אפשרות נוספת, לפיה המאמן נכנע ללחץ מצד שחקניו, שדרשו לא לתת למסי לגנוב מהם את כל התהילה. הפרעוש עצמו, ששוכנע בעבר על ידי פקרמן לשחק בנבחרת ארגנטינה ולא בספרד, לא כועס על ההתנהלות ב-2006 ולאחרונה הוא אמר: "קולומביה לא מפסיקה להשתפר תחת פקרמן. יש לה שחקנים נהדרים והמשחק מולה יהיה יפה מאוד". אלא שבזמנו, המאמן לא הצליח להתמודד מול התקשורת שהתנפלה והאוהדים שלא סלחו והוא נטש את ארגנטינה.
בשנים הבאות הוא אימן לתקופות קצרות בדפורטיבו טולוקה ובטיגרס המקסיקניות ואחרי עוד כמה שנות צינון ארוכות, מונה בינואר 2012 לנבחרת קולומביה. ההתחלה לא הייתה פשוטה. פקרמן החליף בתפקיד את ליאונל אלברס, שפוטר אחרי קצת פחות מארבעה חודשים בתפקיד. הציבור, כולל אחד הכוכבים הגדולים בתולדות קולומביה, קרלוס ולדרמה, לא אהב את הפיטורים וגם לא את הסגנון של פקרמן והחל למחות, אבל הכול השתנה ב-7 בספטמבר בשנה שעברה. אורוגוואי, אלופת היבשת, הגיעה לבראנקייה וקולומביה חוררה אותה עם 0:4 ענק. משם, הדברים החלו לעבוד בצורה הרבה יותר חלקה ופקרמן, יחד עם דור הזהב של הנבחרת שלו, הכולל את חאמס רודריגס, ג'קסון מרטינס וכמובן, רדאמל פלקאו, החל לייצר הצלחה.
אחרי הניצחון על אורוגוואי, הגיעו שלושה נוספים ברצף והקפטרוס זינקו לצמרת הבית. הם אומנם הופתעו במחזור האחרון שנערך ביוני עם הפסד 1:0 בוונצואלה (במשחק בו פקרמן עורר שערורייה לאחר שדחף את סלומון רונדון המקומי כשזה רץ לעברו), אבל הם מגיעים לארגנטינה מלאי ביטחון ועם הזיכרונות מה-0:5 ההיסטורי שלהם על האלביסלסטה, בדיוק לפני 20 שנה. גם ניצחון מינימלי אמור לעשות את העבודה הפעם.
פקרמן הוא דמות מעניינת. הוא מקבל מההתאחדות הקולומביאנית כ-1.6 מיליון דולר לשנה, השכר הכי גבוה מבין מאמני הנבחרות בדרום אמריקה. הוא גם המאמן הזר הראשון של קולומביה מאז קרלוס בילארדו החזיק בתפקיד בראשית שנות ה-80'. לאחר המינוי של פקרמן, כתב טום ויקרי מה-BBC: "מאז החמישייה מול ארגנטינה, קולומביה איבדה את הדרך. הנבחרת ההיא נראתה כמו כוח עולמי חדש, אבל זה לא קרה. הנבחרת הזו, שהייתה אמורה להיות השגרירה של קולומביה במונדיאל 1994, זכורה בעיקר בגלל הרצח של אנדרס אסקובר אחריו ומשם הכול התפרק והכאוס חגג. הסגנון המרתק והזהות של הכדורגל הקולומביאני נעלמו ולא חזרו. לכן, המינוי של פקרמן נראה חיובי כל כך. זה נראה כמו שידוך מושלם".
המאמן עצמו נוטה לחזור פעמים רבות על המנטרה שלו: "אם למישהו יש פילוסופיה, אם הוא מאמין ברעיון מסוים ואם יש לו את הכוחות להמשיך ולדבוק בו, אפשר להשיג כל תואר, אבל השינוי לא יכול לקרות תוך חצי שנה". לאחרונה, הוא גם הודה שהעובדה שהנבחרת הקולומביאנית נותרה שנים רבות כל כך מחוץ למונדיאל לא ממש עוזרת לשקט התעשייתי: "זו מעמסה רצינית על הנבחרת. אבל לשחקנים יש מטרה ברורה והיא לשמח את העם הקולומביאני. מגיע לנו לעלות, יש לנו דרך נכונה ואני מבטיח שנעשה את זה. אנחנו צריכים לנהוג בזהירות, אחרת המעמסה הזו תהפוך לנטל רציני עוד יותר".
מרסלו רופה, נשיא איגוד הפסיכולוגיה בספורט הארגנטינאי (יש דבר כזה), עבד עם פקרמן לקראת המונדיאליטו של 2001 וכתב עליו הערכה. הטקסט נקרא: "השורשים של מנהיג דגול" ובין היתר נכתב בו: "פקרמן יודע איך לייצר קבוצות שמקדשות את המושג 'אנחנו' על חשבון 'אני'. הקבוצות שלו מלאות מוטיבציה והן בנויות סביב ערכים של שיתוך פעולה וסולידריות. הוא לא מחפש 'מושיעים', אלא חבורה. אין לו שחקנים מועדפים, הוא מאוד אנושי ושקול ויש לו יכולת מיוחדת מאוד לראות את הדברים באופן פרטני כמו גם בראייה כוללת יותר".
החיבור בין פקרמן לקולומביה הוא רק האחרון בשורה של מאמנים ארגנטינאים שכבשו את היבשת הדרום-מערבית. אורוגוואי מחלה על כבודה ואחרי שלא עלתה למונדיאל ב-1994 וב-1998 מינתה את דניאל פסארלה, שהחזיר אותה למסלול. את פרגוואי הוביל בשנים האחרונות חרארדו מרטינו להצלחות הכי גדולות שלה (רבע גמר במונדיאל האחרון, גמר בקופה אמריקה האחרונה) ומאז עזיבתו, הנבחרת נותרה מפורקת לחלוטין. ונצואלה, שהייתה לאורך השנים הנמושה של היבשת, הלכה על חוסה עומאר פסטוריסה, שהפך אותה למועמדת לגיטימית לעלייה למונדיאל. גוסטבו קינטרוס, שאימן את בוליביה בשנים האחרונות, הוא במקור ארגנטינאי, שהתחנך בכדורגל המקומי ואת צ'ילה מאמנים כבר שלושה ארגנטינאים ברצף (מרסלו ביילסה, קלאודיו בורגי ועכשיו חורחה סמפאולי).
אלא שההבדל הבולט בין פקרמן לכל האחרים למעט ביילסה, הוא שמדובר במאמנים שהתקשו למצוא את מקומם בצמרת הכדורגל הארגנטינאי ולכן פנו למחוזות אחרים. לפקרמן יש את היכולות להוביל את הכדורגל הארגנטינאי ולאיש אין ספק בכך. הוא רק צריך שיעבור מספיק זמן מאז המונדיאל הטראומטי ב-2006. ה"מספיק זמן" הזה מתקרב וייתכן מאוד שהיום בו פקרמן ישוב לכדורגל הארגנטינאי מהדלת הראשית לא רחוק כלל. בינתיים, הוא יסתפק בהשלמת המשימה עם קולומביה והדרך לשם עוברת, איך לא, הכי קרוב לבית.