שלי ביטי נולדה ב-1967, בעידן בו תחום פיתוח-הגוף עבור נשים היה סוג של טאבו חברתי. בשנות השישים המאוחרות והשבעים המוקדמות נערכו מספר תחרויות לנשים שריריות, אך בניגוד לאלה המקבילות של הגברים, בתחרויות כגון Miss Body Beautiful USA, נשפטו הנשים על יופיין, ולא על גופן ושריריהן. האבולוציה של הענף קיבלה שינוי מסוים בעזרת בחור בשם הנרי מגי, שהחליט לנסות למתוח במעט את המציאות ב-1978 ולארגן תחרות פיתוח-גוף לנשים, שתהיה זהה לזו של הגברים. "רוב האנשים אומרים שאני מנסה להפוך נשים לגברים", אמר ב-1980 לכתבה מרתקת במגזין 'ספורטס אילוסטרייטד'. "לגברים אין מונופול על כוח. החלטתי שאני רוצה לקדם שרירים כדבר יפה. אני חושב שלהשתמש בסטנדרטים מסורתיים של נשיות בתחרות פיתוח-גוף זה כמו לעשות תחרות איות רק לילדים בכיתה ה'. אנחנו לא יודעים את הפוטנציאל של נשים, וכבר אנחנו רוצים להגביל אותו".
הרגע המכונן בחייה של ביטי הגיע כבר בגיל שלוש, כאשר טיפסה על אחד הארונות בביתה, מצאה בקבוק אספירין ובלעה את כולו. ההשלכות התגלו בכיתה א': ביטי איבדה 100 אחוז מהשמיעה שלה באוזן אחת, ומספר חודשים לאחר מכן הפכה חירשת כמעט לגמרי גם בשניה. בלית ברירה למדה לקרוא שפתיים, אך חבריה לבית הספר לא היו כל כך סבלניים וראו בה ילדה מוזרה שראויה לנידוי. בכיתה ו' החליטו הוריה להפסיק חלק מהטיפול התרופתי בו היתה נתונה, וכשהיתה בת 14 מסרו אותה למספר משפחות אומנות. לאורך הקריירה שלה, תספר ביטי כי סבלה מהתעללויות פיזיות בבתיה הלא בתים, ובערך בשלב הזה, שלא במפתיע, היא החלה להרים משקולות, כדי לדאוג שאף אחד לא יפגע בה יותר, כפי שנכתב באחד האתרים האמריקאיים.
הדרך של ביטי להשתלב בבתי הספר הרבים שעברה כילדה היתה ספורטיבית בעיקרה. היא התחרתה בשלל ריצות שונות ושברה שיאי בית ספר בריצות משוכות. בעמוד הוויקיפדיה שלה נטען כי "הרמת משקולות היתה הדרך של ביטי למרוד. היא רצתה להבדיל את עצמה משאר הבנות". חדר הכושר ומסלול הריצה היוו את המפלט של ביטי מהחיים שבחוץ - הניתוק החברתי, חיי המשפחה הסוערים, תחושת אי-שייכות, חרדות ותסכולים. פציעה בקרסול בגיל 16 קטעה את חלומות האתלטיקה שלה, ואילצה אותה להתמקד בתחביב החדש. בזמן שעבדה על תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך מיוחד בין השנים 1984 ו-1988, החלה להתחרות בתחרויות הרמת משקולות חובבניות ומיעטה להפסיד (ברזומה שלה שיא עולם לא רשמי של דחיקת 142 קג ב-1989). כמו כן, למדה לרקוד ג'אז וטענה כי הריקוד מסייע לה להביע את רגשותיה. כשסיימה את הקולג' החליפה את הרמת המשקולות בתחרויות פיתוח גוף, ולאחר מספר הצלחות, זכתה ב-1990 באליפות ארצות הברית של ה-NPC (התאחדות פיתוח גוף) כשהיא בסך הכל בת 22. כוכבת חדשה נולדה, וקשה היה לפספס אותה.
במקביל, כשם שעשתה בתקופת הקולג'ים שלה, הקפידה ביטי להתנדב ולעבוד עם האוכלוסיות החלשות. ההתחזקות הפיזית הביאה איתה גם התחזקות נפשית, וביטי היתה נחושה להראות לעולם שהחיים לא נגמרים כשאי אפשר יותר לשמוע. היא השתתפה בפרסומות של ארגון Better Hearing Institute בהם עודדה אנשים מכל קבוצות הגיל לבצע בדיקות שמיעה, הפכה לסוג של דוברת בלתי רשמית של החירשים, והופיעה פעמיים על השער של מגזין Deaf Life . דרך ההתנסחות של ביטי היתה די נדירה בנוף, ובארצות הברית אמרו לא פעם כי מי שלא ידע, לעולם לא היה מנחש כי מדובר באישה חירשת.
למעשה, קריירת פיתוח הגוף המקצוענית של ביטי נמשכה בין שלוש לארבע שנים. ב-1991, כאשר רשת ESPN החלה לשדר לראשונה תחרויות פיתוח-גוף של נשים, סיימה ביטי שלישית בתחרות הבינלאומית הנחשבת ביותר בענף, ב-1992 סיימה שלישית בתחרות היוקרתית "מיס אולימפיה", וב-1993 החליטה שהיא מעוניינת לעבור לדבר הבא. הפרסום הגדול שהשיגה סייע לה להפוך לדמות מרכזית בתכנית הטלוויזיה הפופולארית "גלדיאטורים אמריקאיים", בה אתלטים מתחרים אחד בשני בשלל תחרויות שונות. ביטי הופיעה 44 פעמים בתכנית בין השנים 1992 ו-1997, אך בראשה כבר חיפשה אתגר חדש. מעטים האנשים שהיו יכולים לחזות באיזה אתגר מדובר.
***
בחודש מרץ, 1994, החליט מיליונר בשם ביל קוץ', שהונו מוערך כיום בכ-4 מיליארד דולר, שמתחשק לו לשנות את ההיסטוריה. שנתיים קודם לכן זכה ב"גביע אמריקה" - האליפות היוקרתית ביותר בענף מירוצי היאכטות, אליפות שהחלה באנגליה אי שם באמצע המאה ה-19. ואילו, בכל ההיסטוריה הארוכה של הענף והתחרות, דבר אחד לא קרה עד אמצע שנות התשעים: מעולם לא הורכבה קבוצה של נשים בלבד. מאז 1851, גביע אמריקה נשלט באופן כמעט מלא על ידי גברים", אמר קוץ' במסיבת עיתונאים נוצצת שקיים בתחילת 1994. החלטנו שאנחנו רוצים לשבור מחסומים וגבולות. שייט צריך להיות נגיש יותר לנשים". איש העסקים השאפתני מיד קיבל מבול של ביקורות מכל כיוון היו שטענו כי מדובר באינטרסנט, שמחפש גימיקים מהירים להתעשרות מהירה עוד יותר.
עשרה חודשים חלפו, ואותם אנשים בדיוק נאלצו לאכול חתיכת כובע.
לא פחות מ-600 נשים הגישו בקשה להצטרף לפרויקט השאפתני של קוץ'. ביניהן היתה גם שלי ביטי. עד אותו רגע, התחרתה בענפים שלא דרשו עבודת צוות כלל ריצה, הרמת משקולות, פיתוח גוף. אבל כשם שקוץ' קיווה לשבור מחסומים, לשם שאפה גם ביטי. אחרי סדרת מבחנים ארוכה במיוחד, היא נבחרה בצוותא עם 24 נשים נוספות למשימה. התפקיד שניתן לה היה "גריינדרית" אחראית על מעין כננת שנועדה לשלוט בכוח ובזוויות המפרשיות. המאמץ בתפקיד הזה שקול לריצת ספרינט של 50 מטר, 30 פעמים, עם הפסקה של 20 שניות בין ריצה לריצה", נאמר פעם.
כשהגעתי, דאגתי מה שאר הבנות יחשבו עלי", אמרה ביטי. לא רציתי שיתייחסו אלי כאילו אני נכה". היא דאגה לצרף לצוות מתרגם לשפת הסימנים ולימדה את חברותיה על הספינה שאורכה כ-22 מטר ושווייה חמישה מיליון דולר לדבר עם הידיים, כי ממרחקים גדולים ובמצבי לחץ קשה לקרוא שפתיים. אני כאן בגלל שאני אוהבת לעשות דברים שאנשים לא חושבים שאוכל להתמודד איתם", הוסיפה, ובראיון אחר הרחיבה בנושא ואמרה: אנשים מורידים אותך למטה כל כך הרבה כשאתה מתבגר, שאתה מפתח אינסטינקטים הישרדותיים. אל תגידו לי שאני לא יכולה, כי אני אוכיח לכם שאני כן". אם היה דיסוננס מסוים בין הגעתה לאימונים השונים על הארלי דייוידסון רעשני במיוחד והצורה בה התנהלה על היאכטה, חברותיה לצוות לא זיהו אותו. קוץ', בכל אופן, אהב את מה שראה מביטי. "לכל אחד יש חיסרון כלשהו", אמר המיליונר המאושר בשלהי שנות התשעים, אולי אצל אחרים זה לא כזה ברור כמו להיות עיוור או חירש. אבל החירשות של שלי שולית בהשוואה לדרבון שלה, ליכולות הפיזיות שלה ולגישה החיובית שלה".
איך זה נגמר? הקבוצה של קוץ' וביטי אמריקה3 הדהימה את העולם בנובמבר 1994, כשסיימה במקום השני בתחרות היוקרתית אחרי נצחונות על קבוצות גברים חזקות בהרבה, ביניהן קבוצת "פסים וכוכבים", שהונהגה על ידי אחד השייטים הגדולים אי פעם, דניס קונר האגדי.
"בהישג הזה היא היתה גאה יותר מכל", אמרה אימה של ביטי אחרי התאבדותה.
***
בשנות התשעים נישאה ביטי לבחור בשם ג'ון רומנו, דמות מוכרת בתחום ששימש גם כעיתונאי במגזין פיתוח-גוף. מערכת היחסים בין השניים החזיקה שש שנים, בערך עד שאובחנה ביטי כחולה במאניה-דפרסיה בגיל 29. הספורטאית האמריקאית התקשתה למצוא תרופה נאותה שתשפיע על גוף שעבר הרבה וראש שעבר המון. בגיל 35 בחרה לעזוב באופן סופי את אור הזרקורים ועברה לגור עם חברתה החדשה לחיים בחווה בפאתי סיילם, אורגון, כחלק מקהילה של שבט לקוטה האינדיאני, אף שלא היתה אינדיאנית כלל. ביטי התנדבה בקהילה, עבדה עם אנשים נכים, וחלמה לעבוד בבית הספר לחירשים. אלא שהמחלה הקשתה עליה להחזיק בעבודות השונות שמצאה ובתחילת 2008, אושפזה ביטי במוסד פסיכיאטרי כדי לטפל בעליות, ובעיקר במורדות שחוותה בשנים האחרונות. אחרי שישה שבועות של השגחה פסיכיאטרית צמודה, היא נמצאה תלויה במתחם. הרופאים נלחמו על חייה למשך ארבעה ימים נטולי הכרה, אך ב-17 בפברואר, 2008, הכריזו על מותה.
מעולם לא קיבלתי את הרושם, או שמעתי משלי בעצמה, שהיא סובלת ממחלת נפש", כתבה אחת מחברותיה של ביטי כשנה אחרי מותה. "תמיד ידעתי שהיא נאלצה להתמודד עם קונפליקט פנימי ושהיה לה חוסר-איזון פיזיולוגי, אבל חשבתי שמצבי הרוח שלה היו תוצאה של משטר האימונים המטורף שהנהיגה". אביה, ג'ק ביטי, טען כי "אם המחלה הזאת יכולה לנצח אדם חזק כמוה, היא יכולה לנצח כמעט כל אחד". ובכל זאת, המורשת של ביטי נותרה כשם שהיתה: מדובר בדמות מעוררת השראה שעשתה מעל ומעבר לציבור החירשים בארצות הברית, בעיקר בשנות התשעים. תמיד אזכור אותה כאדם יוצא דופן עם תמימות ילדותית שכולם אהבו", כתב אחרי מותה בעלה לשעבר, ג'ון רומנו. "כשהיא היתה בטלוויזיה היא הראתה לאלפי ילדים ומבוגרים מאותגרים שזה בסדר להיות שונה.
לאורך השנים, כשנשאלה על המשפט האהוב עליה, ציינה ביטי שניים: הראשון - לעולם אל תפקפק ביכולות שלך"; השני - אל תתן לאחרים להגדיר אותך". ואכן, שלי ביטי חיה את חייה מבלי לפקפק אפילו פעם אחת ביכולותיה, ובלי לתת לאף אחד, אף לא אחד, להגדיר אותה. המשפט הזכור ביותר שלה, אותו טבעה בעצמה לא פעם, היה "הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות, זה לשמוע".
למשך מרבית חייה, עד שהפסידה במלחמה למאניה-דפרסיה, שלי ביטי צדקה.
לטוויטר של נמרוד עופרן
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il