סיפור אמיתי: בסיום המשחק אמש במלחה, כששחקני מכבי תל אביב עודם במקלחות, מופיעים שני שליחי פיצה באזור חדרי ההלבשה, נושאים בידם תיקים מלאים מגשים מהבילים.
"איפה נמצאת מכבי?", שואל אחד השליחים.
כמה אנשים גיחכו; אולי חשבו שמדובר במחווה שנונה של איזה אוהד ירושלמי.
לפני המשחק הניפו אוהדי ירושלים מגשי פיצה ריקים ושלט עם הכיתוב "14 שנה, ושום דבר לא השתנה. פיצה מכבי", זכר לפרשה ההיא מ-99' ול"התעניינות" בג'וש דאנקן; אחד המגשים נזרק למגרש ושייט עד למרכז הפרקט, שם נחת על הגב של ריקי היקמן, שלא הבין את האקט המחאתי אבל צחק.
אלא שזו לא הייתה בדיחה. זו הייתה ארוחת הערב של שחקני מכבי. השליחים המתינו בסבלנות עם הפיצות עד שאנשי מכבי סיימו לארוז את עצמם, ובסוף העלו אותן לאוטובוס של הקבוצה. השחקנים והצוות נהנו בנסיעה חזרה לתל אביב מפיצה ירושלמית משובחת. הו, האירוניה.
וזה תקציר האירועים אמש במלחה: היו מגשי פיצה לפני המשחק, היו פיצות אחרי המשחק, אבל את המשולש האמיתי אכלה הפועל ירושלים.
****
הסדרה הזו גמורה. המשחק השני היה משפיל יותר מבחינת ירושלים מאשר המשחק הראשון: בהיכל הייתה ירושלים בתמונה במשך מחצית, במלחה הניצחון של מכבי לא הוטל בספק בערך מהדקה החמישית.
בסדרת רבע הגמר מול הפועל תל אביב הקיזה מכבי דם עבור כל סל; סדרת חצי הגמר הפכה עבורה לחגיגה של סלים קלים, שלשות חופשיות ודאנקים במתפרצות.
שרון דרוקר משוכנע שגם אם תסתיים ב-0:3 - והיא כנראה תסתיים בסוויפ - העונה של ירושלים, בהתחשב בנסיבות, היא הצלחה. "חזרנו אחרי הרבה שנים לפיינל פור של הליגה", הוא אמר בעת שצעד למכוניתו. "הייתי אומר שזה כישלון אם היינו עפים בסדרה מול נתניה. תקציב? אין לנו תקציב יותר גדול מחיפה וגם אילת לא רחוקה מאיתנו".
מובן שתפיסת המציאות של דרוקר לקויה במקרה הטוב ומופרכת במקרה הרע. ירושלים של העונה היא כישלון מקצועי מתמשך. שאלתי אותו מה ההבדל הממשי בין הדחה במשחק חמישי בסדרת רבע גמר לבין הדחה בסוויפ משפיל בסדרת חצי הגמר. לא הבנתי את התשובה.
שאלתי כיצד הגיעה הקבוצה שלו כל כך רכה, כל כך אנמית, למשחק בו הייתה אמורה להילחם על חייה, על כבודה. כיצד סופגת ירושלים במשחק העונה שלה 26 נקודות ברבע הראשון, כשהיא מנדבת רק שתי (!) עבירות בעשר הדקות הראשונות, וחמש עבירות במחצית כולה?
"אתה חושב שלא דיברתי איתם על זה לפני המשחק? זה המצב, יש לנו שחקנים רכים", אמר.
לא נלחמו על הכבוד שלהם - מילא, הקשיתי; האם אין זה כישלון אישי שלך כשלא נלחמו לפחות עבור מאמנם?
"הם נלחמו בשבילי במשחק החמישי מול נתניה", השיב דרוקר.
****
הפועל ירושלים הוא מועדון מובס. גוף נטול ראש, נטול בעל בית, נטול בר סמכא.
גם מכבי תל אביב מתנהלת בחוסר-וודאות. אומנם, חוסר וודאות מסוג שונה; בעונה הבאה ישלים מזרחי 45 שנים בראש המועדון, ואין אחד שחושב שמזרחי לא יגיע לשנת היובל כיו"ר המחלקה, בעונת 2018/19.
חוסר הוודאות במכבי איננו ניהולי, כי אם מקצועי. המאמן לא יכול להבטיח בוודאות שיהיה כאן בעונה הבאה. ההנהלה לא יכולה לומר בפה מלא שהיא בכלל רוצה שיישאר כאן. אף שחקן, להוציא את שון ג'יימס וגיא פניני, לא יודע אם ייפתח את העונה הבאה בצהוב. אפילו דרק שארפ עשוי להיפלט מהמערכת.
כבר חמש שנים ממתין גיא גודס לתורו בראש המערכת. הוא קיבל הבטחה שיירש את דיוויד בלאט, כשזה יעזוב (או יועזב). "אני במכבי הרבה שנים כעוזר. הייתי רוצה לקבל את הצ'אנס כמאמן ראשי", הוא מאשר, "אפילו שאני מאוד נהנה לעבוד עם דיוויד".
ימשיך בלאט או לא, ברור לגודס שסגל השחקנים הולך לעבור מהפך נוסף בקיץ.
הפחד הגדול הנוכחי של הצוות המקצועי נוגע לדווין סמית'. נראה שחוסר-הוודאות משפיע על האייסמן האמריקאי: סמית' של תקופת הפלייאוף הוא לא הקילר שהיה בשנתיים האחרונות. בסדרה מול הפועל תל אביב היה פושר עם 11 נקודות, 3.3 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים ו-12 נקודות מדד. בסדרה מול הפועל ירושלים פוגע ב-28.5% מ-3. הוא קלע בספרות כפולות רק בשלושה מחמישה משחקים, ובאופן כללי נראה הרבה פחות יציב ודומיננטי מכפי שהיה.
"דווין הוא שחקן שהיינו מאוד רוצים להשאיר", אומר גודס, "כל המועדון רוצה שיישאר. הוא מחובר למועדון והמועדון אליו, אבל יש כרגע פערים כספיים". פרסמנו כאן שקובאן וברצלונה בעקבותיו של סמית', והבחישה שלהן עצרה את המו"מ עם מכבי שכבר היה קרוב להשלמה. זה מתסכל את אנשי מכבי. "הרבה קבוצות גדולות רוצות את דווין", אומר גודס, "הוא רול פלייר שיכול להתאים לכל קבוצה".
****
ג'יימס, מבטיח גודס, יישאר.
"שון הוא נכס אסטרטגי למכבי. הוא לא הולך לשום מקום. יש אמריקאים, כמו דרק (שארפ), שמתחברים למנטאליות בישראל, והוא אחד מהם. המשפחה שלו מאושרת כאן. הוא מאושר במכבי. אני מקווה שהוא יישאר גם מעבר לעונה הבאה".
הוא כבר פוזל אל עבר הגמר הצפוי מול חיפה. משחק אחד, על כל הקופה, ברוממה.
חיפה זו לא ירושלים: לא רק שיש לה גודל ועומק, יש לה גם משמעת ורצון. בסדרות מול הפועל תל אביב וירושלים נאבק ג'יימס כמעט לבדו מול גבוהי היריבות. כשהוא יורד מהפרקט, הריבאונד של מכבי נעלם ואין הרתעה באזור הצבע. כלל הברזל בענף הכדורסל הוא שהמשחקים החשובים מוכרעים מתחת לטבעות. דרקו פלאניניץ' מקבל דקות בחודשיים האחרונים לא בגלל הכדורסל הגדול שלו, אלא מהחשש הממשי שג'יימס יקרוס פיזית (זה קרה לאחר הסדרה מול ריאל). בפלייאוף שומרת מכבי על ג'יימס בצמר גפן (28 דקות משחק בממוצע). כל דקת מנוחה שלו שווה זהב, כי במשחק הגמר כל דקת פרקט שלו תהיה שווה זהב.
שנים ארוכות לא הגיעו לכאן זרים חלשים כל כך, אמרתי לגודס. זה יכול לעלות לכם בתואר. פלאניניץ' הוא אולי הסמל להחמצה של העונה הנוכחית. הוא כישלון גדול.
"כן", נאנח גודס. "עשינו השנה טעויות. היו כישלונות עם חלק מהשחקנים, ויש אפשרות שרבים מהם יעזבו בקיץ. לא בכל שנה אתה מצליח להשיג את מה שאתה רוצה".
העונה הבאה, הוא מבטיח, תראה לגמרי אחרת.
ohad@walla.net.il
