לאורך הסדרה כולה מול מיאמי היט, שחקני אינדיאנה דיוויד ווסט ורוי היברט קולעים יחדיו כ-40 נקודות למשחק, וגם הלילה הם לא היו רחוקים מכך. נראה שחלפו עידנים מאז העונה הרגילה, שם תרומתם ההתקפית המשוקללת של השניים (ובעיקר זאת של היברט), הועמדה בספק. אם בפתיחת הפלייאוף סומנה היכולת של אינדיאנה לייצר נקודות בצבע כהכרח, בהתחשב ביתרון המאסה והגובה של שחקני הפנים שלה ונוכח ההתקפה המוגבלת של הקבוצה, הרי שבסדרה מול מיאמי נראה שהיכולת של השניים אינה רלוונטית עוד כברומטר, אולם היא עדיין התנאי להצלחה, כאשר הפייסרס עדין תלויים במשחק הפנים של השניים.
אינדיאנה נוטה לאבד את הכדור בממוצע הרבה יותר מאשר מיאמי, ומנגד, מיאמי נוטה לחטוף הרבה יותר מאשר אינדיאנה. נתון זה מעמיס לחץ על אינדיאנה ומוסיף פוזשנים לטובתה של מיאמי - ההתקפה הטובה בליגה כזכור - והוא בא על חשבון יכולת ההגנה המסודרת של אינדיאנה, שאינה באה לידי ביטוי בהתקפות המתפרצות של ההיט. על הפער הנל, ועל היות התקפת הפייסרס מתחת לבינונית, מצליחה אינדיאנה לכפר בפוזשנים קלים - זריקות עונשין (מקום ראשון בפלייאוף, לפני המשחק הלילה), וריבאונד התקפה (מקום ראשון מבין קבוצות הפלייאוף, ובפער ניכר). במילים אחרות: הברמוטר של אינדיאנה הוא משוואה פשוטה מאוד: ככל שהמשחק של הפייסרס רווי באיבודים ככה הם צריכים להיות דומיננטיים יותר בהגעה לקו העונשין ובריבאונד ההתקפה.
כאשר אינדיאנה מאבדת 17 פעמים, שבע יותר ממיאמי, היא לא יכולה להרשות לעצמה שהיברט ייקח שלושה ריבאונד התקפה פחות מהממוצע הנוכחי שלו בפלייאוף. כמו-כן, גם אם פול גורג היה משובח הלילה, הרי ש-19 זריקות מהשדה ללא הליכות לקו הן תצוגה לא דומיננטית מספיק, בטח בהתחשב ביריבה שעומדת מולך. אז נכון שקשה לתלות את האשמה בקו הקדמי של אינדיאנה, שקלע 68 מתוך 79 הנקודות של הפייסרס במשחק, אולם רצוי גם שלא להתעלם מהאופן בו, ניתן לראות בבירור כיצד ההגנה של מיאמי שיבשה את תכנית המשחק של אינדיאנה. כי זה לא משנה כמה סלים קשים כן יכנסו לפייסרס, אין להם סיכוי אמיתי ללא אחוז גבוה יותר של זריקות קלות - אם זה ריבאונד התקפה של היברט ו-ווסט שמתורגם לנקודות קלות שלהם או לאסיסט (לשניים היו אפס אסיסטים יחדיו הלילה), ונקודות קלות מהעונשין, כתוצאה מחדירה לצבע.
עד לא מזמן די גי אוגוסטין היה שחקן חמישייה ב-NBA. אמנם זה היה בשארלוט בובקטס, שלאוהד הממוצע יש נטייה מוצדקת לשכוח את השתייכותה לליגה הטובה בעולם, אך אוגוסטין, בחירת לוטרי לפני חמש שנים בלבד, כן ידע להצדיק את קיומו. הוא עשה זאת בעיקר דרך היותו אחד מקלעי העונשין הטובים בליגה, ויחס אסיסטים-איבודים שמיצב אותו כמנהל מגרש יעיל. אולם נכון לרבע השלישי הלילה, נתונים אלו נראים כלקוחים מגלגול חיים קודם.
לאחר שנשרקה לגורג היל עבירת תוקף (ובצדק), לפרנק ווגל לא הייתה ברירה אלא לשלוח את הרכז הפותח שלו לספסל עם ארבע עבירות כשכמעט כל המחצית השנייה לפניו. ווגל נמנע מלהשתמש באוגוסטין בפלייאוף, ודי גי שמח להראות לו בדיוק למה: בהתקפה הראשונה של מיאמי, אוגוסטין שבר את השמירה האישית של אינדיאנה, יצא בחילוף לא מחויב המציאות על לברון (כאשר הוא מפריע לגורג להגיע אליו), ושלח את ידו קדימה רק בשביל לייצר עבירה שהיא מהירה כשם שהיא מטופשת. ווגל כנראה כבר התרגל לזה שאוגוסטין הוא אחד השומרים הפחות אינטליגנטים בליגה לעמדה שלו, אולם הבעיה העיקרית של הפייסרס הייתה היעדר התפוקה ההתקפית מהגארד: 18 דקות, 0 נקודות, 0 הליכות לקו, ו-0 אסיסטים.
דווקא יום חלש להחריד של הקו האחורי של אינדיאנה, הוא לכאורה ההזדמנות לשלוף את אוגוסטין וסם יאנג כשפנים מהספסל, בתקווה שיספקו ניצוץ התקפי, אולם ווגל יודע שאין לו על מי לעבוד, ושעליו להשתמש בהם רק כששחקני החמישייה שלו חייבים מנוחה. בעוד שלממפיס יש את קווינסי פונדקסטר, לסן אנטוניו את מאנו גינובילי ולמימי את ריי אלן, אינדיאנה היא הקבוצה היחידה בגמרים האזוריים שחייבת יום התקפי קרוב למושלם משחקני הקו האחורי שלה כדי לנצח משחקים. וכשמולך נמצאת ההגנה של ההיט, שיכולה להעלות הילוך ולהוציא שחקנים מהמשחק, וכשברשותך את לאנס סטיבנסון הצעיר, זאת תלות בעייתית ביותר. הרבע השלישי הוא רק עוד הוכחה לכך.
לברון גיימס עלה למחצית השנייה עם רצח בעיניים. הוא צעק על חבריו במחצית, הוא זרק (וקלע) כמה מטרים טובים מאחורי קו השלוש, וחרך את אינדיאנה בדרך לשליש מכלל נקודותיה של מיאמי במשחק. גיימס לא יצא לפרקט במחצית השנייה לבדו, וביום בו דווין וויד נפש, היה זה דווקא יודוניס האסלם שקלע ברבע השלישי 5 מ-5 מהשדה, בדרך ל-16 נקודות ב-89% מהשדה. את התלות של לברון בגבוהים של הקבוצה הזכרנו בסיקור המשחק הקודם, והלילה, בהיעדרו דה פקטו של כריס בוש, גיימס מצא לעצמו פרטנר בדמותו של האסלם.
האסלם, שזכה לאמון מצד ספולסטרה בצורת דקות משחק נוספות, היה בדיוק מה שלברון היה זקוק ממנו: הוא ניזון מפיק אנד רול עם לברון, שבמהלכים כאלו דורש תשומת לב של שני שומרים, ובכך אפשר להאסלם סל קל. בנוסף, הוא קלע מחצי מרחק בכל הזדמנות שהייתה לו, ובכך הוא הכריח את היברט לצאת אליו ולפנות את הצבע ללברון.
בתיאוריה, אם בערב נתון היה צריך לבחור בין תפוקה של בוש לתפוקה של האסלם, מבחינות רבות יש יתרונות דווקא מצד התוצרת של האחרון. המוניטין של בוש כקלע הטוב בליגה מחצי מרחק הם אלה שמלכתחילה הובילו את ווגל לשים עליו את ווסט ולא את היברט - ויש בזה מספיק בכדי לשמור על סטטוס קוו זה. לכן, בימים בהם האסלם פוגע לווגל אין פתרונות כיצד להכיל את כל האפשרויות של מיאמי בהתקפה, וללברון נשאר רק לבחור כיצד לפרק את ההגנה של אינדיאנה.
בחלוף הזמן, אם יתברר שמשחק מספר חמש היה זה שהכריע את סדרת הגמר האזורי, מה שנזכור זה את הנחישות של לברון, שהחליט שהוא את הגמר לא מפספס. דווקא המשחק הזה - כשאף אחד לא היה שם לסייע לו, למעט שחקן שממוקם כנראה שמיני או תשיעי ברוטציה ההתקפית של ההיט - הפך ליום בו נכתב פרק נוסף בספר העתידי על גדולתו של הצוות המסייע שפט ריילי בנה במיאמי.
