השנואים שלמדתי לאהוב

המילים נכתבות בכאב ובמבוכה. כי מלכתחילה, למה לשנוא? מה זו העוינות הזו כלפי ספורטאים מצוינים, שבסך הכל עושים את המיטב? אבל אלו הן תופעות הלוואי של האמוציונאליות בספורט. כמו שאדם מתאהב בזרים ומקדיש להם את חייו, כך לא פעם עולים בו גם רגשות שליליים, ומה לעשות, לפעמים הוא חש סלידה ורתיעה כלפי ספורטאים, מוצא אותם שלא לטעמו, ופשוט נסחף אחר המשטמה. לשמחתנו, עם השנים הרגשות מתקהים, ואדם מתרכך והופך לפחות קיצוני, והוא לומד להשלים עם מגבלות המין האנושי, ולפתע נגלית לפניו מציאות אחרת, מורכבת יותר, וכל מה שבעבר עורר זעם וכעס, כעת גורר רק כבוד והערכה. זה מה שקרה לסחבק.

לא צריך להסביר מדוע מעולם לא חיבבתי את לברון, שבכל הדירוגים והסקרים בארה"ב נבחר לא פעם כאחד הספורטאים השנואים באומה. המעבר למיאמי, הנטישה של קליבלנד, קיצורי הדרך לאליפות, הבחירה בצעד שנתפס בעיניי כתבוסתני – כל אלה הכעיסו וקוממו, גרמו לי לקוות לכישלונו, ובכל כישלון הייתי מלא שמחה לאיד, מתענג מכל החטאה שלו בקלאץ', חוכך ידיים בהנאה כמו רשע מרושע מנפילתו. עם השנים הטינה הזו כלפי לברון נראתה לי לא רק מוגזמת, אלא בעיקר אכזרית. פתאום נראה כאילו חטאו היחיד של לברון הוא הנתונים הפיזיים המפלצתיים שלו, תאוות הבצע של התאגידים, הציפיות המופרעות והחיבה של התקשורת לפאר ולקטול. במקביל הוא התבגר ככדורסלן, עבר תהליך התבשלות, השתבח והתמקצע, שיפר כל אלמנט במשחק, הפך לקבוצתי, ממשיך לספק מהלכים מופלאים של אתלט על, והצפייה בו הפכה לתענוג אמיתי, וכל שנותר זה רק להצדיע. אז נכון, אשמח מאוד אם אינדיאנה או סן אנטוניו יעצרו את מיאמי – אך במקביל גם אשמח לראות את לברון חוגג עוד אליפות, מטביע את/על יריביו ("על אפם וחמתם של כל המלעיזים" כדברי חכמים), ונכנס לספרי ההיסטוריה של הכדורסל, המקום הראוי לו.

אי אפשר היה שלא לכעוס על האצן המסומם, אי אפשר היה שלא לתעב את מי שהרס את הקרב שהסעיר כל חובב ספורט באותם ימים, בן ג?ונסון זכור לדור שלם כאיש שניפץ את הטוהר של האולימפיאדה. אבל השנים עברו, והעובדות התגלו, ואדם מקבל פרספקטיבה, והתמונה נראית אחרת כשאתה מבין שהמציאות מורכבת יותר. ואז אתה מתחיל להבין ללבו של מהגר מג?מייקה, שעבר חיים לא קלים, ומגלה שבגיל צעיר הוא נסחף לעולם מטורף, שהיה קורבן לתעשייה שגלגלה מיליונים, שהיה נתון ללחץ מאמנים, שהאמין שזו הנורמה. וכיום, כשג'ונסון הוא שבר כלי, אחרי שהושמץ והוקע, אחרי שחייו נהרסו, כשמתברר שהוא שילם מחיר על חטא של דור שלם – מכל הכעס נותרו רק חיבה ורחמים. הכעס, אם כבר, מופנה לעבר קרל לואיס, הקדוש המעונה, שההבדל היחידי (כנראה) בינו לבין ג'ונסון היה שהוא לא נתפס.

הטינה שלי בעבר כלפי רפאל נדאל מביכה אותי יותר מהכל. מודה, בעוונותיי, נסחפתי אחר האהבה לפדרר. ההערצה לרוג'ר הגדול שיבשה את דעתי. משום מה, פיתחתי איבה כלפי הטניסאי הנהדר הזה, אמן החימר, מגדולי הספורטאים בדורנו. האשמתי אותו בטניס מכאני וכוחני, סלדתי מהחגיגות המופגנות שלו, רוח הלחימה המופלאה שלו הרגיזה אותי. אני מצטער על זה, מתחרט על זה, זה מכעיס אותי, לא מבין מאיפה זה בא לי. לא מבין מאיפה הייתה לי החוצפה שלא להלל אותו, להעריץ אותו, לסגוד לו, להתענג מכל רגע שהוא על המגרש, להודות לאלוהי הספורט על הזכות שניתנה לי לצפות בו. האהבה לפדרר לא דעכה, אבל אני מניח שכמו רוג'ר ידידי, גם אני היום מביט בנדאל בבהלה מהולה בכבוד, בפחד מהול בהערכה, רק מקווה לחסד, מתפלל שהוא לא יהיה בשיאו כשהוא יפגוש אותנו, לפני ששוב ניכנע להוד גדולתו.

בדיעבד מתברר כי כל חטאו של שמעון אמסלם, היה שברוב חוצפתו הוא ניסה לעצור את קווין מגי. הוא שמר בנחישות, צבט ודחף, פה ושם עורר קצת פרובוקציות, אבל כנראה עשה עבודה טובה. ואני הייתי צעיר, מכביסט פנאט. באותן שנים היינו אלופים רק 20 שנה ברציפות, לא 40. נשאבתי אל גלי השנאה. אי אפשר היה שלא. אולם שלם, עשרת אלפים אוהדים, צעקו כאיש אחד "אמסלם ההומו". הוא היה הסמל של היריבה, וגילם את כל האיבה. בדיעבד, כשאני מביט עליו כיום, ומזהה ספורטאי ישראלי נחוש, אולי אפילו אדם חביב, זה מכניס הכל לפרופורציות. זה אפילו קצת מפחיד. לחשוב על ההשפעה השלילית על ילד, שמוסת לשנאה מטורפת. ייתכן שקצת חסרה לי ההתלהבות מכדורסל של אותם ימים (הלא כיום אין שום שחקן בהפועל שיכול לעורר בי כאלה רגשות), ייתכן שהרגשות העזים הם מה שחסר כיום לליגת הכדורסל הרקובה והמנומנמת, ועם זאת, במקביל, כשאני מביט על פרצופיהם מלאי השנאה של אוהדים צעירים שמקללים כאחוזי אמוק, אני נתקף אימה.

אוי מרטינה, איך פספסתי אותך. נער הייתי, ובגרתי. לא אכחיש, הסיבות לחוסר החיבה שלי כלפי נברטילובה היו מטופשות ושטחיות: היא הייתה גברית, קצת כעורה, וטובה מאוד בטניס. כריס אברט, לעומתה, הייתה יפה, נשית וטובה קצת פחות. זה כנראה הספיק לילד רדוד ולא מחונך לייחל למפלתה של נברטילובה, במקום להתענג מטניסאית נדירה, במקום לצפות בה בהערכה ובכבוד, במקום להעריך ספורטאית משובחת, עם סגנון משחק (הגש ורוץ לרשת, כמה פשוט וקלאסי) שכבר חלף מן העולם. איזו טעות. אני מלא חרטה. סלחי לי מרטינה, אבל ההפסד כולו שלי.

קובי קנה אותי בכדורסל. פשוט מאוד. על המגרש, דרך ג'אמפים וחדירות לסל. עוד נקודה, ועוד ניצחון, וככל שהשנים עוברות, האופי הבעייתי נותר שולי. להתעסק בהתנהגות השנויה במחלוקת, או ביכולותיו החברתיות המפוקפקות – נראה מטופש מאוד ומיותר על רקע צפייה באחד מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים. מי אני בכלל, פישר שכמותי, שארשה לעצמי לשנוא אותו? סביר להניח שהסיפורים נכונים, והוא לא איש חביב, והוא לא תמיד נחמד לחבריו לקבוצה, ולא תמיד היה נאמן לאשתו, וגרם לתככים עם שאקיל, וריכל והשתלט, אבל זה מעט נאיבי לצפות מספורטאי ענק שכזה לשמור על דרך ארץ, או לנהוג בצניעות ובענווה. אומנם הוא מונע מאגו, אבל האין זה חטאם של הגדולים מכולם? התחרותיות, הרצון לנצח בכל מחיר? מה עוד יגרום לכדורסלן בן 34 להתאמן בכל קיץ בנחישות על, לשמור על ילדים זריזים בני 22, לנסות להוכיח שוב ושוב את גדולתו? נחמד? איך הוא יכול להיות נחמד? אז האחוזים אולי צונחים, והוא לוקח יותר זריקות, והופך ליותר אגואיסט, אבל התשוקה למשחק רק גוברת, ועמה ההערכה והקרדיט, ואחרי הפציעה הקשה הגיעה ההשתפכות החושפנית קורעת הלב, ומבלי לשים לב, בכל צפייה בתקצירי הלייקרס, לא נותר אלא למלמל בהכנעה "איזה גדול הקובי הזה", שיבורך, איזה גיבור, וואלה אני אוהב אותו.

לפעמים תמונה שווה אלף מילים.