ליגת ה-NBA ואוהדיה היו זקוקים בדיוק למשחק הזה - לניצחון משכנע של אינדיאנה, בדקות הסיום, לאחר מאבק, וכשהיא נראתה עדיפה. אחרי ניצחון החוץ המוחץ של מיאמי במשחק השלישי, עלה צורך לאשרור קבל עם ועדה, שהתחרות שהציבה אינדיאנה בפני מיאמי בשני המשחקים הראשונים בסדרה אינה תוצאה של חוסר ריכוז מצד מיאמי, אלא שילוב של ריכוז יתר מצד הפייסרס לצד יתרונות מאצ אפ מובהקים של הקבוצה מאינדיאנפוליס. או במילים אחרות, סדרת הפלייאוף בשנה שעברה הייתה יריית הפתיחה ליריבות בין שתי הקבוצות, שמתעצמת ומתבססת העונה, ושאם לא יקרה משהו יוצא דופן בקיץ, אמורה ללוות אותנו בעתיד הנראה לעין. אולי נמצא הנמסיס לשושלת של מיאמי. הליגה כולה, לרבות מיאמי, צריכה לשמוח מכך: כי כל קבוצה שרוצה להיזכר כגדולה בקנה מידה, זקוקה ליריבה הולמת לא פחות מאשר היא זקוקה לשרשרת של תארים.
עד עכשיו מיאמי ואינדיאנה החליפו מהלומות, כאשר כל אחת לוקחת משחק לסירוגין. הפעם היה זה תורה של אינדיאנה להכות ראשונה, כאשר ריצת ה-0:11 שלה בתחילת המשחק הייתה כהיפוכה של פתיחת המשחק הקודם. פתיחה טובה מצד הפייסרס היא קריטית לקבוצה, וזאת מכיוון שהתקפה מוגבלת אינה יכולה להרשות לעצמה לרדוף אחר יריבה עדיפה לאורך משחק שלם.
מנגד, לכאורה, פתיחה מהירה של אינדיאנה אינה מכה קטלנית כמו זאת של מיאמי, בשל הכושר ההתקפי הבלתי מבוטל של האחרונה. אולם, העבירות המהירות שספגה מיאמי ברבע הראשון - הן לוויד והן לבוש, ומצבת העבירות שתפחה ותפחה ככל שהמשחק התקדם, דרשו מהאלופה יותר ויותר דקות מהספסל שלה. הספסל של מיאמי חסר במשחק הלילה - כמו בסדרה כולה - את העוגנים שלו: קלעי השלשות ריי אלן ושיין באטייה. בלעדיהם, ועם דקות מועטות יותר מהחמישייה שלה, מיאמי ספגה ירידה ביכולת ההתקפית שלה, ומצאה את עצמה בפוזיציה שמוכרת יותר לאינדיאנה.
אינדיאנה זקוקה למרווחי ביטחון, שסופגים לתוכם את הריצות של מיאמי. אולם, נתון זה לא מכיל בתוכו את כל סיפור הניצחון של הפייסרס, לבטח לא בהתחשב ביכולתה של אינדיאנה לחזור מפיגור קטן בדקות הסיום לניצחון.
התפוקה של ההיט בתוך הצבע של אינדיאנה הצטמקה הלילה בכמעט חצי, ביחס לשלושת המשחקים הראשונים של הסדרה. בעוד שרוי היברט ודיוויד ווסט ממשיכים לשלוט בצבע של מיאמי, ומהדהדים את הכישלון ההגנתי של שחקני הפנים שלה, הלילה הצמד המאסיבי של אינדיאנה פירק את תכנית המשחק של מיאמי גם בצד השני של המגרש. שני גורמים אחראים לכישלון משחק הפנים של מיאמי הלילה: הראשון - כריס בוש, יודוניס האסלם וכריס אנדרסן, חיברו הלילה 13 נקודות בלבד, כאשר שלוש נקודות מתוכן הגיעו בכלל מחוץ לקשת. השני - לברון גיימס, שאחרי שהתנקש בפול גורג שוב ושוב במשחק השלישי, הסתפק בהרבה יותר זריקות מהטווחים הפחות יעלים על הפרקט. במשחק השלישי בסדרה מיאמי הציגה לראווה את יכולתה להכריע את המשחק מתוך הצבע, ולכן כדי להבין את כישלונה מהלילה יש להבין מה בדיוק התפקשש בתכנית המשחק שנראתה כהימור בטוח.
לשחקני הפנים של מיאמי תפקיד כפול - לא רק קליעה של נקודות קלות מעל הטבעת, אלא גם ריווח המשחק בשביל לברון ו-וויד. את תרומתם להיבט האחרון היה אפשר לראות בזריקה הראשונה של האסלם במשחק, שנגמרה דווקא בהחטאה מחצי מרחק: היברט נאלץ לצאת לזריקה ובכך השאיר את הצבע פתוח לחלוטין לריבאונד התקפה קליל של לברון. בכל התקפה בה נמצאים האסלם ובוש יחדיו במגרש, הם בעיה פוטנציאלית להגנה של אינדיאנה: מיאמי מצליחה להעמיד שני גבוהים שמתמקמים רחוק מהטבעת. החיסרון ברור - היא נענשת על כך בריבאונד, אולם זאת רעה חולה שהיא כבר למדה לחיות עמה בשקט. מנגד, היתרון ברור לא פחות - היא מונעת מאינדיאנה את היכולת להתמיד הן עם שמירה אישית והן עם היברט כעוגן בצבע. גם הלילה בוש מיקם את עצמו פעמים רבות מחוץ לקשת השלוש, כאשר האסלם נעמד רק שני צעדים ממנה, ובשל כושר הקליעה של השניים במשחק האחרון, להיברט לא הייתה אפשרות להשאיר אותם פתוחים לחלוטין - וכמובן, שכשזה קרה, לברון הוריד כדור וסיים עם סל קל מחדירה.
אולם נכון להלילה ניתן לדבר על בוש ככזה שממקם את עצמו פעמים רבות מדי מחוץ לקשת. הלילה הוא היה 1 מ-6 מהשדה (1 מ-3 לשלוש9. כך נחשף הפן השלילי של מהלכים אלה - ריווח יתר מוציא את כריס בוש מהמשחק, ומכאן מתחיל כדור השלג להתגלגל ולצבור תאוצה. בוש אומנם פיתח סוג של קליעה משלוש בפלייאוף האחרון עם מעל 40% מחוץ לקשת, אולם עדיין אינו יכול לסמוך על הקליעה משלוש שלו ככלי הנשק המרכזי שלו - הוא כזה שניזון מהזדמנויות לזריקות פתוחות במיוחד, ולא כזה שהקבוצה שלו מחפשת לבודד מטווח זה. בוש של המשחק הרביעי, נראה כמאוהב בקשת השלוש, כאשר הוא משחרר חצי מהזריקות שלו במשחק משם, ופתאום האינפלציה בטקטיקת ריווח המשחק הפכה לה לחרב פיפיות.
בהתחשב בדקות המשחק המועטות שהאסלם נותן להיט, בוש חייב למלא לפרקים תפקיד זהה בהצלחה - לעזוב יותר את קשת השלוש וחצי המרחק לטובת תנועה בלתי פוסקת מחוץ לצבע ולתוכו. התנועה תאפשר ללברון, למצוא את בוש לנקודות קלות או לפחות לאיים בכך, ולהשאיר את עצמו פנוי יותר. בהתחשב בכך שההגנה של אינדיאנה כבר לא מפחדת להביא עזרה על לברון, ליכולת של בוש לחדור, יש תפקיד מרכזי בשמירתו של קינג גיימס פנוי יותר לחדור לצבע.
בוש הפך לצפוי מדי בהתקפה, וזאת הנחה רצינית מדי להגנה של אינדיאנה, ובעיקר ליכולתה לייצר שמירות כפולות על לברון בלי להיענש. כבר בחדירה הראשונה של לברון, ראינו את בוש נעלם בהתקפה כאשר הוא נע על קשת השלוש, ונעלם בוויק-סייד ללא אפשרות ריאלית שהכדור יגיע אליו. במצב כזה, ווסט יכול להרשות לעצמו לעזוב את בוש, ולעזור בשמירה על לברון, תוך שהוא משאיר את היברט להגן על הצבע. לברון יחיד במינו, אבל גם הוא לא יכול להתמודד עם שמירה כפולה של גורג וווסט, כאשר היברט הענק ממתין לו בצבע. גם מלך צריך עוזרים, ובינתיים בוש לא ממש מסייע לו.
אי אפשר להתעלם מהשפעת השיפוט במשחק על האופן בו הוא התפתח. ככלל, אם אתה לא מאמין בתיאוריות קונספירציה, עדיף להמעיט בנושא שיחה זה. ועדיין, הפעם ראוי להקדיש רגע ולתהות על מה שצפינו בו הלילה, מכיוון, שאי אפשר לשייך את כמות העבירות החריגה לתוכנית-על זדונית של דיוויד שטרן להאריך את אחת מסדרות הפלייאוף המעניינות ביותר שראה המזרח בשנים האחרונות.
כמו-כן, הלילה לא ראינו שערוריית שיפוט מן הזן הרגיל, כזה ששייך לאי-שפיות זמנית. בחמשת משחקי החוץ הקודמים שלו בפלייאוף, לברון ביצע חמש עבירות במצטבר. הלילה היו לו שש. זו הפעם השנייה בלבד בקריירה של קינג ג'יימס שהוא יוצא בשש עבירות במשחק פלייאוף. מיאמי צברה די מהר עבירות ו-30 נשרקו לחובתה בסך הכול, לעומת 25 לחובת אינדיאנה. עבור השופט הוותיק גואי קרופורד זה עוד יום במשרד. קרופורד שייך לזן של שופטים שמרגישים שתרומתם למשחק צריכה להיות פעילה - הם מרגישים שהם חייבים להבליט את נוכחותם, ולצערנו הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא דרך שריקה לעבירות. לקרופורד יש יד קלה על המשרוקית, וגם אם לפעמיים זה משעשע לרוב זה שערורייתי ומקומם.
שלא תהיה טעות, אינדיאנה ניצחה בזכות עצמה, אולם אין להתכחש להשפעתו של קרופורד על הקצב ואופי המשחק. אחת המתנות הראשונות שאדם סילבר צריך להעניק לליגה עם כניסתו הצפויה לתפקיד בשנה הבאה, היא הוצאתו של קרופורד הוותיק לגמלאות.