סן אנטוניו אוהבת לסיים סדרות מהר, ארבע משש הסדרות שלה בשנתיים האחרונות הסתיימו בסוויפ. בכל המקרים המשחק הרביעי היה בחוץ, מול שחקנים וקהל שרק רוצים להימנע מסוויפ ולסיים את העונה עם טעם יחסית מתוק, אבל למתנקשים מטקסס זה לא הזיז.
הלילה קיבלנו הדגמה יפה לאופן בו הספרס מחסלים יריבה שפרפורי הגסיסה שלה איימו להחזיר אותה לעניינים. החבורה של גרג פופוביץ' כתבה בתנועה את הספר "50 דרכים לעצור מומנטום". בכל פעם שנדמה היה שממפיס חוזרת לעניינים, שהקהל נכנס לזה באמת, לסן אנטוניו הייתה תשובה. פופ השתמש בטיים-אאוטים שלו בעיקר כדי לעצור ריצות של הגריזליס עוד לפני שהן קרו, שלוש השלשות של הספרס הגיעו בדיוק ברגעים בהם היה צורך להשתיק את הקהל, חטיפות וחסימות אפיינו את ההתקפות הכי קריטיות של ממפיס.
רוב ניסיונות המומנטום של ממפיס הגיעו ברבע השלישי ובתחילת הרביעי, כאשר ליונל הולינס ויתר על הכוכבים ועבר לשחק עם השחקנים שבאמת רוצים ומאמינים. החמישייה שכללה את ג'ארד ביילס, טוני אלן, קווינסי פונדקסטר ודארל ארתור הייתה היעילה ביותר של ממפיס הלילה. בלי מנהל משחק ובלי יותר מדי משחק פנים, היא התבססה בעיקר על טירוף הגנתי, התנפלות על כל ריבאונד וסלים גדולים של פונדקסטר.
שלושת הגדולים של ממפיס, לעומת זאת, נראו מודעים יותר מדי לסטטיסטיקה הבלתי אפשרית של פיגור 3:0. מארק גאסול וזאק רנדולף היו עצבניים ולא מרוכזים, מייק קונלי נראה חסר חשק באופן כמעט מופגן. לא הגיע לקהל הנהדר בממפיס, שהגיע מוכן לספק הצגת עידוד, לקבל כל כך מעט מאמץ מהכוכבים של הקבוצה במשחק ההדחה של העונה המוצלחת ביותר שלהם.
הולינס, מצדו, טעה כשחזר לשחק עם כל השלושה בתשע הדקות האחרונות, בעיקר עם קונלי שלא תרם כלום עד לסיום ובעיקר גרם לכך שאחד משלושת הגארדים היעילים של הגריזליס הלילה נשאר בחוץ. בכלל, ניהול הסדרה של הולינס התאפיין בשמרנות ותגובות מאוחרות להתפתחויות, בשורה התחתונה הוא לא מצא פתרונות יעילים לאף אחד מהאתגרים שהציבה סן אנטוניו.
התגובה המרכזית של הולינס הייתה בהגנה - לאחר מטח השלשות במשחק הראשון, הוא החליט להתמקד בעצירת משחק החדירה והוצאה לקליעה של הספרס. היה בכך ויתור על ניסיון לעצור לחלוטין את ההתקפה המגוונת של הטקסנים, ויתור שבא לידי ביטוי בכמות עצומה של סלים קלים בשני המשחקים האחרונים, אך היתרון של האסטרטגיה הזאת היה שגם בדקות הטובות של הספרס הם קלעו כמעט רק סלי שתי נקודות. כך הולינס קיווה שבדקות הטובות של סן אנטוניו היא לא תברח ובדקות הרעות שלה ממפיס תשתלט על המשחק. זה כמעט עבד במשחק השלישי.
הלילה כבר לא בטוח שהיה מדובר באסטרטגיה אלא יותר ברמת חשק. במחצית הראשונה ההגנה של ממפיס עוד עבדה בנסיון להקשות על משחק הפיק נ' רול של פרקר ואחד הגבוהים (הפעם, יותר מתמיד, זה היה בעיקר ספליטר כי רנדולף שמר עליו), אבל לא שמרה על ריכוז וספגה הרבה מאוד נקודות בצבע משחקני המשנה שעשו תנועה עם או בלי הכדור. במחצית השנייה נגמר כבר הכוח להתמודד עם הפיק נ' רול ופרקר מצא את עצמו פנוי לזריקות מחצי מרחק מתי שהתחשק לו.
וכל זה עדיין בחלק של הפרקט שממפיס טובה בו. בהתקפה, הולינס והשחקנים שלו נשארו חסרי אונים מהרגע הראשון עד לאחרון של הסדרה. 86,86,85,83 - זה מקבץ הנקודות של הגריזליס בארבעת המשחקים בסדרה הזאת לאחר 48 דקות. רק באחד מהארבעה הם עברו את רף ה-40 אחוזים מהשדה. וזה קרה למרות שהם קיבלו תרומה גדולה מהצפוי מפונדקסטר וביילס מהספסל, בעיקר בשלשות.
הסיפור בהתקפה הוא החולשה של שלושת הגדולים. רנדולף סיים את הסדרה עם 30 אחוזים מהשדה וכל קשר בינו לשחקן שחיסל את הספרס לפני שנתיים מקרי בהחלט. זכריה קלע רק תשע נקודות בכל ארבע המחציות הראשונות בסדרה ביחד. קונלי סיפק 38.3 אחוזים מהשדה ויחס אסיסטים/איבודים חלש של 1.8:1. גאסול דגדג את ה-40 אחוזים מלמטה והגיע לקו העונשין 3 פעמים במשחק. אמנם שחקני הכנף של הספרס הזניחו לחלוטין את השחקנים שלהם (בעיקר כשאלה היו אלן ופרינס) כדי לעזור על השלישייה, אבל עדיין מדובר במספרים עלובים בכל קנה מידה, בטח עבור שלישייה שעשתה כל כך הרבה דברים יפים בשני הסיבובים הקודמים.
במצב הזה, קשה שלא לחשוב על רודי גיי. למרות המספרים הלא יעילים שלו ונטייתו לקחת זריקות קשות, הוא היה חסר מאוד בסדרה הזאת. הצורך של הגריזליז בסקורר נוסף זעק כמעט מכל פוזשן התקפי שלהם. פרינס שהגיע על תקן המחליף שלו אכזב, והתקווה ששלושת האחרים יצליחו לקחת על עצמם את העול ההתקפי התבדתה כשהם נתקלו בהגנה רצינית. באופן בו הפלייאוף התפתח, עם הפציעות שסייעו לממפיס להגיע לגמר האיזורי, קשה שלא לתהות אם בקבוצה מתחרטים על הטרייד על גיי שנועד לחסכון כספי בלבד. מה שבטוח זה שהם יוצאים מהסדרה הזאת עם תובנה חד משמעית לגבי הצורך בעוד שחקן התקפה איכותי.
על סן אנטוניו עוד יהיה לנו מספיק זמן לדבר. בינתיים כדאי ליריבה מהמזרח לשים לב לאתגר שמציב טוני פרקר - כשמנסים לנטרל את הקליעה שלו הוא מסוגל לפרק יריבה עם 18 אסיסטים, כשמנסים לנטרל את המסירה שלו הוא מסוגל לפרק יריבה עם 37 נקודות. לעומת רוב הקבוצות בליגה, סן אנטוניו לא צריכה לחשב מסלול מחדש כל פעם לפי השינויים בהגנה (למיאמי, למשל, זה לקח שני משחקים), היא מספיק מיומנת ויצירתית כדי לזהות את מה שההגנה נותנת ולקחת.
נקודה נוספת שראוי לציין היא ההגנה הלא מוערכת מספיק של הספרס. בשנים האחרונות התרגלנו לכך שמדובר קודם כל בקבוצת התקפה משובחת, השנה החבורה של פופ חוזרת גם להגנת הברזל שאפיינה אותה בשנות האליפות. אחרי כל הביקורת על התקפת ממפיס, כדאי לזכור שזו קבוצה שסיפקה כמה תצוגות התקפיות יפות בסיבובים הקודמים. בכלל, סן אנטוניו ספגה בפלייאוף רק פעמיים יותר מ-92 נקודות ב-48 דקות - בשני המשחקים הראשונים מול גולדן סטייט ולפני שפופוביץ' ביצע התאמות שנטרלו את ההתקפה הייחודית של הווריורס.
השיפור בהגנה, גם ביכולת האישית (גרין וקאווי קפצו מדרגה, דאנקן חזר לאטום את הצבע כמעט כמו בשיאו, ספליטר למד להשתמש באורך שלו) וגם בעבודה הקבוצתית, עשוי להיות ההבדל המרכזי בין הקבוצה שחוזרת לגמר השנה לבין זו שלא הצליחה לעשות זאת בעונה שעברה (למרות שאי אפשר לדעת איך ההגנה הנוכחית הייתה מתמודדת עם הכישרון העצום של OKC ההיא).