הניצחון במשחק השני בסדרה, ואיתו אובדן ביתיות זמני למיאמי היט, לא היו אמורים לשנות את האופן בו אנחנו מסתכלים על הסדרה וכן את הציפיות שלנו מכל אחת מהקבוצות. הניצחון במשחק השני, גם אם היה מפתיע מעט באופן בו התרחש, היה בו בכדי לעורר נקודה ברורה בלבד - את יכולתה המוכחת של אינדיאנה במאצ אפ מול מיאמי - הגובה של אינדיאנה, יכולתה להגן על השלוש, וכן, השמירה האישית שהיא מעמידה אל מול שחקני ההיט, בהכרח היו אמורים להפוך את הסדרה הזאת לארוכה, אולי ארוכה יותר ממה שאנשים ציפו שהאלופה המכהנת זקוקה כדי לעבור לשלב הבא. אם נוצרה פאניקה לאחר ההפסד הביתי של ההיט, היא נוצרה בשל הפער בין הציפיות מהאלופה למציאות שמכריחים הפייסרס.
אריק ספולסטרה והצוות המקצועי של מיאמי מחד, ושחקני ההיט מאידך, הוכיחו שפאניקה היא לא נחלתם - הם עסוקים מדי בהגברת המוטיבציה ובהתאמות למשחק הבא. אלה המשקפיים דרכם צריך לראות את היכולת של מיאמי במשחק השלישי בסדרה, לאחר שעברה ממגרשה הביתה - בו הפסידה ארבע פעמים בלבד בעונה הרגילה - למשחק חוץ קשה ביותר אצל הקבוצה הביתית מאינדיאנפוליס.
מוטיבציה
היה ניתן לזהות שמשהו בדעה הציבורית השתנה לאחר המשחק השני בסדרה מול הקבוצות. היה זה הקול הידוע ביותר ב-NBA, גף ואן גנדי, שבשידור חי חזר בו מאמירתו שלאינדיאנה אין סיכוי לקחת את הסדרה מול מיאמי. אם-כן, ביומיים האחרונים, כנראה בפעם הראשונה העונה, מיאמי הסתובבה בעולם כאילו היא אינה עוד פייבוריטית ברורה לקחת את האליפות. להפסד במגרש הביתי בפלייאוף ולאובדן הביתיות, מיאמי התרגלה עוד מהסדרה מול שיקגו בולס, אולם לצעידה אל עבר משחק חוץ במגרש קשה, במשחק בו מיאמי נתפסה על ידי רבים כלא פייבוריטית, היה כנראה הדלק שההיט נדרשו לו בכדי בשביל לפתוח את המשחק בסערה.
כפי שצוין בכתבות הקודמות על הסדרה, לפתיחה מהירה מצד מיאמי חשיבות עליונה מול אינדיאנה. השילוב בין נטייה לקצב משחק איטי לבין התקפה שאין לה מה להציע במשחק מהיר, לא משאיר לה סיכוי רב לחזור למשחק מפיגור משמעותי. לכן, אם עד עכשיו חזינו בשני משחקים שמתאימים לקצב המשחק של ההגנה הטובה בליגה, אזי, הפעם קיבלנו משחק שמתנהל בקצב של ההתקפה הטובה ב-NBA - וזה בהכרח נתון בעייתי ביותר מבחינתה של הפייסרס. 70 הנקודות של מיאמי במחצית, שיא מועדון בפלייאוף, מספרים את סיפורו של הפער בין הקבוצות - לאינדיאנה אין שום כלים להתמודד עם קצב התקפי שכזה.
הקושי של אינדיאנה בסיטואציה הנזכרת לעיל התחוור דווקא כאשר ההתקפה של אינדיאנה עבדה: במהלך הרבע השני ראינו מיני-ריצה של הפייסרס, אשר הונהגה על ידי דיוויד ווסט. התקפות שווסט עומד במרכזן, מתבססות על הכנסה של כדורים לצבע ובידודו מול שומר זריז פחות. כדי שווסט ייצר זריקה על השחקן שלו, הפייסרס נדרשים לנצל לפחות שני שליש מהשעון שלהם, כאשר חלק מהנקודות שהוא מייצר מגיעות מהזדמנויות שניות מהחטאות שלו עצמו, כך שהוא מקצץ עוד קצת משעון המשחק. כאשר ההתקפה של אינדיאנה עוברת דרך ווסט, אינדיאנה מורידה בהכרח את כמות הפוזשנים שלה במשחק, מה שבהכרח מקשה עליה לסגור פערי נקודות משמעותיים.
אולם זאת ההתקפה של אינדיאנה, ואין לה ברירה אלא לשחק כך, כאשר כל מה שנותר למיאמי הוא לפתוח את המשחק בריצה, ולחשוף את נקודת התורפה הברורה ביותר של אינדיאנה - חוס היכולת לייצר נקודות מהירות בהתקפה. שיאו של חולי זה זאת מתגלה בסופו של הרבע הראשון ותחילתו של השני, כאשר אינדיאנה נדרשת (בחוסר רצון) לשחק דקות עם המחליפים שלה. הפייסרס אומנם לא משחקים עם ארבעה מחליפים בעת ובעונה אחת, וגם משתדלים לתת כמה שיותר דקות לשחקני החמישייה שלהם, אולם הפער המשמעותי בין ספסל הקבוצה לבין שחקני החמישייה, הוא כזה שמורגש גם כאשר אינדיאנה משחקת עם שלושה שחקני ספסל בלבד, וגם בפרקים הקצרים; כאשר הספסל של הפייסרס יוצר פערים שהחמישייה של אינדיאנה אינה מסוגלת לסגור - גם פרנק ווגל יודע שהמשחק הולך לו לאיבוד.
התאמות ותמורות
* היתרון של מיאמי בתפוקת הספסל מוכח, ועל כך מעיד כריס אנדרסן, כשבימים חלשים של ריי אלן ושיין באטיה עדיין אפשר לסמוך עליו שיקלע בכ-200% מהשדה. לפיכך, אינדיאנה תנצח משחקים בסדרה הזאת בהכרח דרך תרומה עדיפה של החמישייה שלה, עם דגש על שחקני השוליים שבהרכב הפותח. במילים אחרות - אינדיאנה זקוקה לכך שיודוניס האסלם ומריו צאלמרס לא יהוו גורם התקפי בסדרה. ספולסטרה יודע זאת, והוא גם יודע שהוא יכול לסמוך על התפוקה של השילוש בוש-וויד-לברון, ולכן כבר מתחילת המשחק מיאמי חיפשה את הצוות המסייע, ובמיוחד את האסלם. כאשר האסלם קולע 17 נקודות ההיט סוגרים את הפער בין החמישיות, בהתחשב בתרומתו ההתקפית של אנדרסן בסדרה, הן גם מצמצמים את הפער בין התפוקה ההתקפית בצבע, וככה ספולסטרה לא משאיר לווגל הרבה סיכוי.
* ווסט ו-ווגל נושאים באחריות להצלחתו של האסלם להתבטא מבחינה התקפית במשחק הלילה, וזאת מכיוון שהשניים השאירו את היברט להתרוצץ אל מחוץ לצבע לרדוף אחרי הזריקות מחצי מרחק של הגבוהים של מיאמי. בתחילת המשחק היה זה בוש, שרצה להוכיח כבר מההתחלה שהבחירה לשים את היברט עליו מוצדקת, מכיוון שהוא שחקן שגם מקשת השלוש לא ניתן לתת לו מטר פנוי - זה נגמר בשלשה וקליעה מחצי מרחק. לאחר מכן, האסלם ראה כי טוב, הגנת אינדיאנה - בראשותו של היברט - מאבדת את עצמה כאשר הוא נדרש לזגזג בין עזרה על משחק הפנים של לברון לבין האיום הממשי שבמשחק חצי המרחק של הגבוהים של מיאמי.
המציאות היא, שכאשר ההיט סגרו מוקדם את המשחק הזה - בריצה שלהם במחצית הראשונה - היברט מצא עצמו יותר מדי מחוץ לצבע. כל עוד מיאמי תמשיך למקד את ההתקפה שלה דרך הצבע, אינדיאנה תידרש לשפר את איכות החילופים שלה בין הגבוהים, כל אימת שהם נדרשים לצאת החוצה. כלומר, ווסט יידרש לזהות את היציאה של האסלם/בוש/באטייה ולרוץ איתם החוצה. זה אומנם לא בדיוק המשכה הישיר של ההגנה האישית של אינדיאנה, אולם החילופים האלו, לכשידרשו, הם המפתח להבטיח שהיברט ימשיך לעשות בדיוק מה שהוא טוב בו כל כך.
* ההתאמות הנדרשות לעיל הם קודם כל פועל יוצא של הבחירה של לברון ללכת הלילה שוב ושוב פנימה. לברון הגיע מספר דו-ספרתי של פעמיים לצבע. זה אומנם לא מאפיין את המשחק של לברון בימים כתיקונם - גם כדי לא לשחוק אותו במאבקי פנים - אך אין זה אומר שדרך התנהלות זאת אינה הולמת בדיוק את חוכמת הכדורסל של גיימס, ואת כישוריו הפיזיים. בסדרה מול אינדיאנה לברון מוצא מולו קבוצה שבוחרת לשמור עליו שמירה אישית, ושיכולה לעשות זאת בהצלחה יחסית, מכיוון שיש ברשותה השומר האישי שבנוי באופן הטוב ביותר להצר את יכולת הנאת הכדור שלו. ההגנה של אינדיאנה נסמכת על יכולתה להימנע משמירות כפולות, והבחירה לשלוח את לברון לקרב חפירות מול גורג היא תולדה של הבנה זאת - שם, גיימס יכול לנצל את היעדר השמירה הכפולה לטובתו.
גורג אמנם מחונן מבחינה פיזית, אולם לצד מהירות וגובה שבנויים להתמודד עם לברון, לקינג ג'יימס מסת גוף שאינה מאפשרת לגורג (ולמרבית הליגה) להתמודד איתו בצבע. כאשר ווגל ביקש לשמר את התוכנית ההגנתית שלו, ולא לאפשר ללברון להעניש את הפייסרס במסירה, לברון קלע בקלות. הנזק שלברון מבצע עם הליכתו בצבע הוא כפול - אלו אינן הנקודות הקלות בלבד, אלא גם המחיר הכבד שנגבה מגורג במאבקים הפיזיים של לברון, שמשחקים תפקיד מרכזי במשחק הבינוני שלו מהלילה. עם לברון בצבע, ספולסטרה מצא דרך לפגוע בהגנה של אינדיאנה - שתידרש לבחור בין יכולות המסירה של לברון ליתרון הפיזי שלו בצבע על כל שלוש בליגה. לווגל הבחירה הלא פשוטה בין השניים.
