"דשא זה בשביל פרות", טען פעם איוון לנדל שתיעב את ווימבלדון, ואמירתו נכנסה מיד לפנתיאון ציטטות הטניס האלמותיות. שונאי דשא היו תמיד בסבב. ובהתאם, היו גם תמיד מומחי חימר. כאלה שפרחו בעונת האביב וכמעט שלא היוו יריב בשאר הזמן. היום, כך נדמה, הם כמעט נעלמו מהנוף. נכון שיש עדיין כמה כאלה, אבל הם בעיקר בשוליים, לא שייכים לקרם דה לה קרם של הסבב. לא על החימר לבדו יחיה היום טניסאי הצמרת.
גם נדאל יודע זאת. כשהפציע בשמי הענף הוא נחשב תחילה למומחה למשטח אחד. אבל הוא הבין במהרה שהוא חייב להתפתח וללמוד איך לשחק טניס תקיף יותר על דשא ומגרשים קשים, גם אם עדיין הכי נוח לו על אדמה. מארי, פדרר ודג'וקוביץ' מגוונים באותה מידה שלושתם יכולים לזכות בכל גרנד סלאם על כל משטח. אול-אראונד פליירס מוחלטים, שיודעים לעשות את ההתאמות הנדרשות. מנגד, מומחי חימר שדורגו ראשונים בעולם לא כל כך מזמן - כמו קוורטן, פררו או מויה לא היו מטפסים היום לגבהים דומים. העידן של תומאס מוסטר שחקן שהעפיל למקום הראשון בעולם כאשר מתוך 44 התארים בהם זכה, ארבעה בלבד היו מחוץ למשטח האדום תם ונשלם.
"זו התפתחות טבעית של המשחק", מסביר הפרשן וטניסאי העבר דארן קאהיל, "השחקנים משתפרים בכל ההיבטים של המשחק, בניגוד ללהיות חזקים במיוחד על מגרש אחד". אז האם היעלמות המומחים היא רק פועל יוצא של ענף תחרותי ותובעני יותר? כנראה שלא. על פי פרשן הטניס של יורוספורט, מאטס וילנדר, בעצמו אלוף צרפת שלוש פעמים, יש סיבות נוספות. לדבריו, המגרשים האיטיים יותר והכדורים שהוסיפו משקל משחקים גם הם תפקיד: "לשחקנים יש סיכוי לנצח בכל מגרש כי המשטחים כל כך דומים היום. ווימבלדון דומה יותר היום לרולאן גארוס, המגרשים הקשים איטיים יותר, האולמות גם כן. הם מסוגלים לשחק את המשחק שלהם על כל מגרש, בלי יותר מדי התאמות".
גם טניסאי העבר הישראלי ופרשן הטניס בהווה, נועם אוקון, מסכים שיש משקל להאטת המשחק: "קח לדוגמה את האולמות. כשהתחלתי לשחק הכדור היה פשוט טס עליהם. היום חלק מהמשטחים האלה יותר איטיים ממגרשים בחוץ. שמים אותם על פרקט וברגע שהכדור פוגע בהם זה כמו בולם זעזועים שמאט אותו. גם הכדורים כבדים יותר וגם את הדשא הגביהו כדי שיספוג יותר את הכדור ויאט את המשחק, כי אחרת בעוצמות של היום לא היית רואה משחק, חבטה שתיים וגמרנו".
משום כך, הוא מסביר, "שחקנים שמכים חזק ופלאט מתרגלים למשטחים האלה ולקצב הזה. הם באים לחימר וזה לא כל כך שונה. אם פעם שיחקו על חימר רק טופ-ספין, אז היום אין בעיה לשחק עליו גם פלאט. נכון שהשחקן הכי טוב על חימר הוא עדיין איש של טופ ספין מדהים, אבל בדרג השני, מתחת לטופ-5 או לטופ-10, אפשר לנצח גם בלי. את גרוניירס ואת ורדאסקו אתה תנצח". גם הטכנולגיה משחקת כאן תפקיד, לדבריו: "המחבטים והגידים החדישים בולמים את הזעזועים ויוצרים יותר עוצמה בפחות מאמץ".
יחד עם זאת, טוען אוקון - בעצמו טניסאי שאף פעם לא ניהל יחסי אהבה עם המשטח האדום - כי מה שהוביל יותר מכל להיעלמות מומחי החימר, הוא בכלל שינוי טכני. "כשאני התחלתי לשחק, דירוג ה-ATP היה מחושב לפי 14 הטורנירים הכי טובים של שחקן בכל שנה, ככה שאם היית מומחה וניצחת כמה תחרויות חימר זה היה מספיק לך כדי להגיע לצמרת", הוא מסביר. "היום סופרים 18 תחרויות וגם מחייבים כל שחקן טופ-50 להשתתף בתשעת טורנירי המאסטרס (שישה מהם על מגרשים קשים אב"ד), אלא אם כן הוא פצוע (חוץ ממונטה קרלו שאינו חובה אב"ד). זה בגלל שהם חותמים חוזים מאוד יקרים לטווח ארוך ורוצים להבטיח שכל השחקנים הטובים ישתתפו בטורנירים. ככה שזה שינוי שנוצר קודם כל על-ידי ה-ATP וחלחל לאט לאט למטה. יש יותר תחרויות חובה ומספר התוצאות הטובות שצריך להשיג גדל אין ברירה אלא להתמקצע ביותר משטחים".
הסבר אחר לתופעה - או להעדרה הוא רפאל נדאל. השליטה המוחלטת של הספרדי על החימר העלימה כמעט לגמרי את הסיכוי של כל שחקן אחר לזכות בתואר חשוב על המשטח הזה. ב-2005 נדאל לקח שמונה תארים על החימר, שמונה תארים שבשנה לפני כן התחלקו בין שמונה שחקנים שונים. ניקולאס אלמגרו הספרדי, שמדורג כבר כמה שנים בין 20 הראשונים בעולם (כיום במקום ה-13) הוא אולי המוהיקני האחרון. כל 12 התארים שלו הגיעו על החימר. אבל סביר להניח שאם נדאל לא היה בשטח, הוא היה מניף הרבה יותר גביעים ומדורג גבוה יותר. הוא אמנם השתפר מעט בשנה-שנתיים האחרונות על מגרשים קשים, והצליח להתברג בשיאו במקום ה-9 בדירוג, אבל אי-היכולת שלו להתאקלם טוב יותר למגרשים המהירים, כמו שהצליח לעשות פרר למשל, בשילוב עם קיומו של נדאל, מציבים תקרת זכוכית מעל לראשו.
פרר, אגב, הוא דוגמה נפלאה כדי להעיד על השינוי שעברו מאהבי החימר הלטיניים. במשך שנים הוא נחשב למומחה מובהק. עד שנת 2006 הוא הגיע לחמישה גמרים של טורנירי ATP, כולם על המשטח הזה. אבל רק כאשר למד להתאים את המשחק שלו למשטחים האחרים, החלה הנסיקה שלו לצמרת הגבוהה. כיום, חצי מתוך עשרים התארים בהם זכה הושגו מחוץ לחימר. למעשה, רק אחד מתוך חמשת חצאי הגראנד-סלאם שרשם בקריירה היה בצרפת.
בדור אחר הוא אולי היה גומר כמו גאסטון גאודיו (כל שמונת התארים שהניף היו על חימר), גיירמו קוריה (8 מ-9 תאריו על חימר), אלברט קוסטה (12 מ-12), קרלוס מויה (16 מ-20) או גוגה (15 מ-20). אלה היו טניסאים לא פחות מוכשרים, אבל כאלה שעבורם הדשא ואפילו המגרשים הקשים נחשבו לבונוס. אף אחד מהם לא זכה, כמובן, בשום טורניר דשא; פרר זכה בשניים. לקראת רבע הגמר של טורניר ווימבלדון האחרון, בו התעתד אנדי מארי לפגוש את פרר ברבע הגמר, הוא התייחס לעניין. הבריטי פטר את דבריו של אחד הכתבים שהתייחס לפרר כאל מומחה חימר, באומרו: "הוא זכה בטורניר דשא בהולנד, הוא הגיע לחצי הגמר באוסטרליה ובארה"ב, ועכשיו הוא מתחיל לשחק טוב יותר על הדשא. אני לא רואה בו מומחה חימר".
אלמנט נוסף שתורם להשוואת השדה בכל מה שקשור למשטח האיטי הוא התנועה של הבחורים הגדולים. האימונים הפיזיים האינטנסיביים מאוד שעוברים היום גם הביג-סרברים, הפכה גם אותם, את ענקי הסבב החדשים לטניסאים שמסוגלים לנוע לא רע ולבעלי סיבולת מספקת לעמידה בנקודות ומשחקים ארוכים. כך, בתחילת עונת החימר השנה זכה ג'ון אייזנר האמריקאי - 2.06 מ' - בטורניר ביוסטון, כשבדרך הוא מדיח את חואן מונאקו וניקולאס אלמגרו כנראה שני מומחי החימר הבכירים ביותר שנשארו בסבב. כשמשחק ההחזרה הפך ליעיל כל כך היום, שחקנים כמו אייזנר או ינוביץ' הפולני כבר לא יכולים להסתמך רק על ההגשות. הם לומדים לנצח נקודות גם מהקו האחורי, אפילו אם זה לא הצד החזק ביותר שלהם. מומחי החימר, שנשענים בעיקר על תנועה, סיבולת גופנית ויציבות מן הקו האחורי החלו להתמודד עם ביג גייז שלא נרתעים לשחק מולם מאחור, ופתאום בא לידי ביטוי רב יותר העדר העוצמה שלהם.
"שחקנים גדולים כאלה מצליחים להחזיק היום את העומס של משחק מתיש וארוך, וכשלשחקן שיש לו עוצמה אדירה וסרב חזק יש גם את הביטחון לעמוד בראלי ארוך מול הספרדים, אז הוא בדרך כלל ינצח אותם", אומר אוקון. "פעם ביורן בורג או אפילו מייקל צ'אנג יכלו לזכות בגראנד סלאמים. היום אתה צריך להיות נדאל, פדרר, דג'וקוביץ, זאת אומרת 1.85 מ' ומעלה לפחות, שזה הרף התחתון בטופ-10, כדי להתמודד. ככל שהטכנולוגיה משתפרת והשחקנים נהיים יותר חזקים ופיזיים, זה גורם למשחק להיות הרבה יותר אגרסיבי".