ערן זהבי יכול באמת היה להיות היום בהפועל תל אביב. אם טביב והראל לא היו ממררים את חייו בזמן שעזב את המועדון, אם נציגי האוהדים שניהלו איתו דיאלוג לאורך הקיץ לא היו נגררים לחלופות מסרים של קללות ועלבונות, אם פנקס הצ'קים של חיים רמון היה הרבה יותר בטוח מזה של מיטש גולדהאר. גם אחרי כל האם והאם והאם הזה, הכי מתבקש היה שערן זהבי היה בוחר לחזור לארץ לקבוצה בה גדל ובה הפך לכוכב. ובמקום להפוך את מכבי תל אביב מקבוצה יעילה לקבוצה מוחצת, היה מספק לאקסית את העוגן האנושי והמקצועי שהיתה זקוקה לו כדי לחבר את סך השחקנים הטובים שעברו בהפועל תל אביב העונה, לכדי יחידה אחת טובה.
האומנם? בכלל לא בטוח. דווקא בבחירה הלא פופולארית של זהבי בכסף של גולדהאר, יש לא פחות הגיון מאשר תאוות בצע. הפועל תל אביב כנראה היתה מקבלת זהבי אחר מזה שנחת במכבי תל אביב. זהבי שיותר מזכיר גיבור אחר מעונת הדאבל ההיא שחזר הקיץ למדים האדומים גילי ורמוט. זהבי הרי כבר הוכיח את עצמו בהפועל תל אביב. הוא כבש כל פסגה אפשרית במועדון הזה, מהפסגות המקצועיות ועד הפסגות הרגשיות. שערי אליפות, שערי גביע, שערי ליגת אלופות, אליל האוהדים, סמל ההצלחה. בהפועל תל אביב לזהבי לא היה מה להוכיח, וגם לספורטאי על כמוהו, שסותר כל תרחיש מוקדם, קשה למצוא כוחות ורצונות להגיע לשיאים חדשים.
מכבי תל אביב כנראה שהיתה זוכה גם בלעדיו באליפות. היא היתה עושה זאת בפחות סטייל, אבל היתרונות שלה על הליגה עדיין מוחלטים גם ללא ערן זהבי. זהבי, בגאונותו לעשות תמיד את הדבר הנכון ברגע הנכון, פשוט הלך לקבוצה שתאתגר אותו. קבוצה שתפעיל אצלו מחדש את בלוטות הרעב שקצת אבדו. עם קהל שהוא יצטרך לכבוש. עם קבוצה שהוא יצטרך להגשים לה את כל החלומות. עם מאמן שלא מכיר אותו. זהבי ידע שהפועל תל אביב צריכה גיבורים חדשים, ולאו דווקא את ערן זהבי. אצלה, הוא היה גומר כסמל הריקבון. במכבי הוא פשוט הפך לחלק מההצלחה.
