פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תודה שלא עשני אוהד בנפיקה

        כשמאמן קורס על ברכיו ונשבר כמו בסצינה מפלאטון, אי אפשר שלא לשאול: האם זה שווה את זה? פז חסדאי על סבל וחגיגות

        מאמן בנפיקה ז'ורז'ה חסוס (AP)
        שווה או לא? ז'סוס מול פורטו (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        העונה מתקרבת לסיומה, רגעי הכרעה קריטיים בכל מחזור ובכל משחק, קבוצת זוכות באליפות, אחרות יורדות ליגה, שוב ושוב סצינות משמחות וקורעות לב, חגיגות ומפחי נפש, כיאה לרגעי ההכרעה, וכמה מהתמונות פשוט לא יוצאות לי מהראש. למשל, ג?יאנפרנקו זולה מנצח עם ווטפורד בסיומת מטורפת, חוגג ומחליק על הדשא. למשל, וואליד באדיר מודיע בגרון חנוק על פרישה, מחזיק בשתי ידיים שתי ילדות, אחרי הפסד כואב בדרבי, מדבר בלב שבור על ?ההצלחה של הקבוצה ההיא?. למשל, הפנים הקפואות של רוברטו מאנצ?יני אחרי ההפסד בגמר הגביע, עומד בגשם במרכז וומבלי, נראה בודד וכאוב, מבין את גודל הכישלון, ובעיקר את ההשלכות.

        אבל יש תמונה אחת שפשוט חקוקה לי בראש, ולא יוצאת. ז?ורז?ה ז?סוס, מאמן בנפיקה, בשבת, אחרי שספג שער בדקה ה-90 מול פורטו, וכנראה איבד את האליפות אחרי שהוביל כל העונה. האיש פשוט קרס קדימה, ונשבר. כרע על ברכיו, והתמוטט. העיניים שלו התרוקנו, ונעצמו. איש מבוגר, מאמן מנוסה, אבל ברגע ההוא הוא לא הצליח לשמור על פאסון, והתפרק. הפעם האחרונה שראיתי מישהו קורס ככה קדימה היה אברהם גרנט, בניצחון ההוא עם צ?לסי ביום השואה, אבל גרנט תמיד סבל מחוסר אמינות. פעם אחרת הייתה וויליאם דפו ב?פלאטון?, בהילוך איטי. כלומר, ז?סוס שיחזר סצינה קולנועית שבוימה בתיאטרליות על ידי אוליבר סטון על זוועות המלחמה בווייטנאם, והכל בגלל כדורגל. האם כל הכאב שווה את זה? מה הטעם? לשם מה כל העצב הזה?

        היו השבוע לא מעט סצינות קורעות לב, אבל כלום לא השתווה לז?סוס בשבת. למשל, וויגאן ירדה ליגה, ושוב שחקנים שבורים, ואוהדים דומעים ומריעים בו זמנית, ועדיין, וויגאן באה אחרי חגיגות הגביע, היו ירידות כואבות יותר. היה את הנאום האמוציונלי של מוטי יברבאום אחרי הירידה של כפר סבא, שהיה מוצף ברגש, אך עם זאת תמוה מדי, קצת מופרע, לא קוהורנטי. גם ההפסד של בנפיקה בגמר הליגה האירופית היה עצוב ודרמטי, וגם שם אפשר היה לזהות כאב ושיברון, אבל ברביעי גם הייתה שם השלמה, כאילו ז?סוס קצת ציפה לזה, כאילו כבר הרגיש שעולמו כבר חרב, ומהו עוד הפסד, הלב פצוע גם ככה.

        ז'ורז'ה ז'סוס מאמן בנפיקה (GettyImages)
        בשביל מה? מאמן בנפיקה ז'סוס ז'ורז'ה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        כמובן שאני אומר לעצמי, תירגע מהדיכאונות. למה שלא תיהנה מהדברים היפים? הרי על כל מפסיד יש מנצח. במקום לכאוב את כאבו של מאמן בנפיקה, למה שלא תחגוג את המהפך של פורטו? למה שלא תתמקד בביצוע המושלם, בבעיטה הנהדרת לפינה הרחוקה, במהפך הדרמטי? למה שלא תשתתף בשמחתם של אוהדיה הצוהלים של צ?לסי? אבל אני לא מצליח. תוגה תמיד חזקה יותר משמחה. אושר הוא פינוק נדיר, לוקסוס של מפונקים. שמחה שממלאת את הלב לרגע, לא משתווה לכאב הנצחי שיוצר העצב. זה רגעי, וזאת צלקת.

        למעשה גם עכשיו, כשלקבוצה שלי הולך די טוב, והימים יפים והשמחות מגיעות במינונים לא סבירים, גם עכשיו אני לא בטוח שזה שווה את זה. לא בטוח שהאושר יכול לחפות על כל אותן טראומות, שבהן כמו ז?סוס, האוהד פשוט קורס, והלב שלו נסדק ולא יחלים לעולם. כי כשיום אחד בנפיקה תיקח תואר אירופי וקללת בלה גוטמן תוסר, וללא ספק יהיו חגיגות ענק ופורקן גדול, גם אז אוהדים מצולקים יתהו, האם זה שווה את זה?

        ואם יהיה לי בן ביום מן הימים, כבר החלטתי, הוא לא יהיה אוהד קבוצה. יהיה אוהד כדורגל, כמובן, אבל כמו שאני אוהד טניס. צופה במשחק בהנאה, בפרגון לשני הצדדים. שייהנה מהאסתטיקה של המשחק, ולא מהיריבות או מגילויי האלימות. וחשוב מהכל, בלי מעורבות רגשית. נראה ביחד כדורגל אנגלי, מדי פעם משחקים של הנבחרת, נאהב ספורט, אבל לא ניסחף, לא נשנא. הוא ודאי יפספס כמה רגעי אושר טהורים, אבל גם יימנע ממפחי נפש. אני כבר מדמיין אותי רואה איתו את המשחק של בנפיקה, ושנינו מחייכים, מוצאים את הצד החיובי, מודים לאל, תודה שלא עשני אוהד.

        ז'סוס: "שוב חוסר המזל הזה"

        מהפך בפורטוגל: פורטו ניצחה 1:2 את בנפיקה ועלתה לפסגה

        אנסו פרס שחקן בנפיקה בוכה לאחר ההפסד בגמר הליגה האירופית (רויטרס)
        אנסו פרס לא עוצר את הדמעות (צילום: רויטרס)