הריצה המהירה אל המוות

קצת לפני השעה 7:30 בבוקר ב-24 באוגוסט, 2008, 12 שעות לפני טקס הנעילה של אולימפיאדת בייג'ינג, התקבצו 98 רצים מ-57 מדינות שונות בכיכר תיאנימן המיתולוגית. היילה גבריסלאסי האגדי בחר שלא להתייצב על קו הזינוק לריצת המרתון היוקרתית ולהגן על שיא העולם שקבע שנה קודם לכן. “זיהום האוויר עלול לסכן את הבריאות שלי", אמר מספר חודשים לפני פתיחת האולימפיאדה, ובוודאי חשש גם ממזג האוויר הלא סימפתי שהצטרף לזיהום האוויר ההיסטורי: 23 מעלות בצל, 29 בשמש, 72 אחוזי לחות.

סמואל וואנג'ירו, אז ילד קנייתי בן 21 שרושם בסך הכל את ריצת המרתון השלישית בחייו, ממש לא חשש מהתנאים. מי שתמיד מתח את הגבולות ואת שריריו עד קצה גבול היכולת נטל את ההובלה עם קבוצת אפריקאים נוספים בפתיחה. את חמשת הקילומטרים הראשונים הוא סיים בזמן של 14 דקות ו-52 שניות - תוצאה שמהירה בדקה מזו שנקבעה יומיים קודם לכן בגמר ריצת הנשים ל-5,000 מטר. חמשת הקילומטרים הבאים היו אפילו מהירים יותר. אחרי עשרים קילומטרים דורג וונג'ירו חמישי. אחרי שלושים דורג שני. אחרי שלושים וארבע – ראשון. בשלב הזה לכולם כבר היה ברור שפרק חדש הולך להיכתב בספרי ההיסטוריה של האתלטיקה. "הייתי צריך להגביר את הקצב כדי להתיש את שאר הרצים", יגיד וואנג'ירו בסיום. "חוץ מזה, הייתי צריך להגביר את הקצב כי הגוף שלי נהיה עייף כשאני מאט". התיאוריה הזו בוודאי תסביר את התוצאה המדהימה שקבע לפני שהשתטח על קו הסיום: שעתיים, שש דקות, שלושים ושתיים שניות – תוצאה מהירה יותר בכמעט שלוש דקות (!) מהשיא האולימפי הקודם שקבע קרלוס לופס הפורטוגלי באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984.

"זה היה פשוט מדהים", אמר דייב ברדפורד, אלוף עולם לשעבר וכיום המארגן של מרתון לונדון. "באותו רגע, סמואל הפך בעיניים שלי לרץ המרתון הטוב והמרגש ביותר בעולם, אולי אי פעם". באופן מסורתי, ריצת המרתון היא עסק של מבוגרים. כשלופס המדובר קבע את השיא האולימפי ההוא ב-1984, היה בן 37. כשגבריסלאסי ניפץ את שיא העולם ב-2007, היה בן 34. והנה ילד שמספר חודשים קודם לכן עדיין לא היה רשאי לשתות אלכוהול בכמה מדינות, הופך לאלוף האולימפי הצעיר ביותר מאז 1932. חובבי הענף יצאו מגדרם. אי אפשר היה שלא להתמוגג מהמחשבה על עתידו של ילד הפלא המבריק והמרתק: אם הוא מסוגל לקבוע תוצאות בלתי אפשריות כאלה כשהוא בסך הכל בן 21, מה צופן לו העתיד?

התשובה, למרבה הצער, היא נפילה מטפורית ומילולית אל האבדון. לפני שנתיים בדיוק, סמואל וואנג'ירו ספק-קפץ-ספק-נזרק ממרפסתו בקניה, ומת.

סמואל ווינג'ארו גדל ללא אב. למעשה, רק אחרי מותו הופיע אדם תאב בצע וטען כי הוא אביו הביולוגי של הגיבור הלאומי, טרגדיית השעה, זו שעדיין ניתן לחלוב ממנה מעט כסף ופרסום. כילד, כמו מרבית חבריו, סמואל ווינג'ארו גדל בעוני גדול. הוא רץ יחף ממקום למקום ורק בגיל 15 ביקר לראשונה בניירובי, בירת קניה, באחד המירוצים התחרותיים הראשונים בחייו. מגלה כשרונות התלהב ממה שראה והציע לווינג'ארו מלגה ללמוד ולהתאמן ביפן, כשם שהוצעו למספר כשרונות אפריקאיים אחרים באותן שנים. וואנג'ירו כלל לא ידע איפה יפן נמצאת, ובכל זאת הסכים לטוס לבדו לארץ השמש העולה, שם גילה עולם חדש של ציוד אימונים, מסלולים, ומוסר עבודה שסייעו לו להשתפר בקצב בלתי רגיל.

העבודה השתלמה. באוגוסט 2005 ניפץ את שיא העולם לנוער בריצת 10,000 מטרים. שבועיים לאחר מכן, כשהוא עוד לא בן 19, שבר גם את שיא העולם לחצי-מרתון. שנה לאחר מכן היילה גבריסלאסי האגדי נטל בחזרה את השיא, אך ב-2007 הדבר הבא בתחום קבע שיא עולם חדש – 58 דקות ו-33 שניות, מהיר בחצי דקה מזה של אחד מאליליו. חודש לאחר מכן, שיפר את שיאו שלו פעם נוספת. בפברואר 2008 סימן את המטרה שלו: "בעוד חמש שנים אני חושב שאוכל להיות האדם הראשון בהיסטוריה שרץ מרתון בפחות משעתיים". השיא העולמי עמד אז על 2:03:59 שעות, אולם אם מישהו היה מספיק צעיר, מוכשר ושאפתני כדי לעמוד באתגר הבלתי אפשרי, הרי שזה היה וואנג'ירו. באותן שנים פיתח כמעט לבדו שיטת ריצה חדשה שנועדה לשים על יריביו לחץ ולעייף אותם. חלוקת הכוחות שלו היתה חדשנית, לא פחות. "לפעמים אני עושה את זה גם באימונים", אמר פעם, "אני רץ חמישה קילומטר, ונח ארבעה קילומטר".

ואז הגיע הבוקר המופלא ההוא באולימפיאדה. בבייג'ינג, עשה ווינג'ארו מה שאף קנייתי לא עשה לפניו בהיסטוריה: הביא הביתה מדליית זהב בריצת המרתון. לא ייאמן, בהתחשב בשליטה הכמעט אבסולוטית של הקנייתים בתחרויות המרתון היוקרתיות ביותר בעולם מאז סוף שנות השמונים (20 מתוך 25 המירוצים האחרונים של מרתון בוסטון הסתיימו בניצחון של רץ קנייתי; בעשר השנים האחרונות בלונדון נרשמו שמונה נצחונות קנייתים; בברלין מדובר ב-12 מ-18 השנים האחרונות; בשיקגו 11 מ-15). בין רגע, סמואל ווינג'ארו הפך לכוכב עולמי. לאנשים לא נותר אלא להסתכל עליו מתרחק במהירות ולתהות מה צופן עתידו: האם יגדל להיות המרתוניסט הגדול אי פעם? האם באמת מסוגל לנפץ את מחסום השעתיים. באתר אמריקאי הגדילו לעשות, וכשניתחו את טכניקת הריצה החדשנית של ווינג'ארו קבעו כי הרים את הרף בענף כשם שאחד בשם יוסאין בולט עשה בריצות הקצרות.

באפריל 2009 ניפץ ווינג'ארו את שיא המסלול של מרתון לונדון (2:05:10 שעות). חמישה חודשים לאחר מכן, קבע את הזמן המהיר ביותר בתולדות ריצות המרתון בארצות הברית, כשעצר את השעון במירוץ שיקגו על זמן של 2:05:41 שעות. אלא שהמעמד החדש - הפרסום הכמעט מיידי, הכסף שהחל לזרום כמים - הכניס את הסנסציה של הענף למציאות חדשה לגמרי. הילד שגדל בעוני מוחלט לפתע היה אחראי באופן בלעדי על גורלו. חברת נייק הציעה לו עסקת חסות שהצטרפה לחוזה פרסומי מחברה יפנית, שהבטיחה לו שלושה מיליון דולר בחמש שנים. במהרה, זרים הפכו מכרים. קרובי משפחה רחוקים התקרבו. כולם רצו חלק ממנו - החלק הזה שבדרך כלל נמצא בארנק עור בכיס המכנסיים. "הוא התחיל להשתנות אחרי בייג'ינג", אמרה אשתו, תרזה נג'ירי, "היו לו חברים חדשים, חלק טובים, חלק רעים".

באותם חודשים ווינג'ארו השתנה, או כפי שהגדיר זאת אחד מחבריו לתקשורת הבריטית אחרי מותו: "הבעיה הגדולה ביותר שלו היתה שהוא לא ידע להגיד לא". השיאן האולימפי התגורר בעיירה העניה ניהרורה ופיזר את כספו בין חבריו, משפחתו וספורטאים רבים שלא היו יכולים להרשות לעצמם ציוד נאות. "אין אתלט אחד אפילו שהתאמן בניהורורו באותן שנים ולא נהנה מהנדיבות של סמואל", אמר לפני כשנתיים אחד המאמנים המקומיים בעיירה. אלא שבעוד המילה 'פילנתרופ' לאו דווקא תהיה מוגזמת כאן, ווינג'ארו דאג להשקיע חלקים נכבדים של כספו גם בברים השונים. בחודשים ההם התחיל לשתות באופן סדיר. בערבים מסוימים, אזרחים אקראיים מצאו עצמם עדים לשני התחביבים החדשים של ווינג'ארו: רגע אחד היה משלם את החשבון של הבר כולו, רגע לאחר מכן החל קטטה אלימה.

מלבד האלכוהול, החל למצוא ווינג'ארו מפלט ממסלול האימונים גם בנשים. כשמת, טענו שלוש נשים שונות כי היו נשואות לו. בחייו, דאג לבנות לשתיים מהן בית במרחק של כמה מאות מטרים אחת מהשניה. באמצע, אגב, שיכן את אימו (דמות מעניינת נוספת בסיפור שלנו, אליה נגיע בהמשך). את שארית הכסף הוציא על צי המכוניות שהרכיב – בעיקר כאלה שנשאו את הסמל של טויוטה. סמואל ווינג'ארו התרגל להרוויח למעלה ממיליון דולר לשנה מהנצחונות על המסלול ומעסקאות החסות השונות, אך אורח החיים החדש היה לא בריא בעליל.

כשניסה להגן על התואר שלו בלונדון ב-2010, הרים ידיים ופרש אחרי אמצע הדרך. סוכנו פדריקו רוסה דרש ממנו לקחת את עצמו בידיים, ושלח את המרתוניסט הגדול בתולדות קניה למחנה אימונים באיטליה, הרחק מהפמליה. "הוא הגיע אלי שמן ולא יכול היה לרוץ אפילו חמישים דקות רצוף", אמר קלאודיו ברראדלי, שאימן אותו אז. וואנג'ירו הפסיק בבת אחת עם האלכוהול, אך התקשה לחזור לכושר שאפיין אותו. חודשיים לפני שאמור היה לנסות ולהגן על התואר שלו במרתון שיקגו, אמר בררארדלי לרוסה כי הוא לא מאמין שוואנג'ירו מסוגל לסיים את המירוץ. אך הקנייתי, אז עדיין לא בן 24, התעקש להירשם לתחרות - וידע מדוע. ווינג'ארו סיים ראשון בתום מירוץ דרמטי במיוחד עם זמן של 2:06:24. "זו ההפתעה הגדולה ביותר שראיתי בחיי", אמר סוכנו, פדריקו רוסה.

לא רוסה, לא בררארדלי ובוודאי לא סמואל ווינג'ארו יכולים היו לדעת אז שהמירוץ המרגש ההוא יהיה האחרון שהעילוי הקנייתי יערוך בחייו.

למרבה הצער, אותו מירוץ מופלא בשיקגו לא השיב את סמואל ווינג'ארו לדרך הישר: הוא בסך הכל הפך את כיסיו לכבדים יותר מכסף ואפשר לו לחזור לשגרת החיים שניהל קודם לכן. ביום האחרון של 2010, המרתוניסט נכנס לביתו שיכור והחל להתווכח עם אשתו, תרזה נג'ירי. הרוחות התלהטו, ו-ווינג'ארו אמר שהוא הולך להביא את האקדח שלו כדי "ללמד אותה לקח". נג'ירי ברחה למשטרה, שגילתה גם קלאצ'ניקוב לא רשום בביתו של הספורטאי הנערץ. וואנג'ירו הכחיש את ההאשמות וטען כי הוא זקוק לכלי הנשק על מנת להגן על עצמו מהגנבים הרבים. המשטרה שחררה אותו אך לא ביטלה את ההאשמות, ולסמואל לא נותר אלא להמשיך להטביע את ייגונו בטיפה המרה. על פי דיווחים, הונו – בין 2007 ו-2010 הרוויח שישה מיליון דולר – החל להצטמק פלאים, וכשנקבר הותיר מאחוריו חמישים אלף דולר בלבד.

בשנה שעברה פרסם עיתונאי הולנדי בשם פריץ קוניחץ' ספר שלטענתו חושף מידע חדש על חייו ומותו המסתוריים של וואנג'ירו. לטענתו של הסופר ההולנדי, ב-15 במאי 2011 האצן לקח הלוואה של 2.1 מיליון שילינג קנייתים (כ-25 אלף דולר) ממנהלו בנסיון לשחד את המשטרה כדי שתוותר על ההאשמות המדוברות, וכך יוכל לטוס לארצות הברית ולהמשיך להתחרות. בדרכו ממתחם האימונים בעיירה אלדורט שבמערב קניה לניהורורו, עצר וואנג'ירו באחד הברים האהובים עליו והחל לשתות כבר מהצהריים. בשעה 22:00 נכנס לבר נוסף - השלישי שלו באותו יום - ויצא ממנו עם ג'יין נ'דוטה, מלצרית מקומית שתגיד לאחר מכן: "ידעתי שאם אתחתן איתו, לא אצטרך לעבוד יותר עבור אף אחד". השניים שתו יחדיו, והמשיכו לדירתו של אחת הדמויות המפורסמות במדינה. רבע שעה אחרי שנכנסו לחדר השינה, תרזה נג'ירי הופיעה בדלת. שתי הנשים החלו להתווכח אחת עם השניה, ונג'ירי נעלה את בעלה וחברתו החדשה בחדר השינה.

בנקודה הזו, הסיפור יכול ללכת למספר כיוונים שונים. המשטרה הקנייתית ונג'ירי טוענים כי ווינג'ארו יצא למרפסת וניסה לצעוק לאשתו שתזרוק לו את המפתחות, מעד, ודימם מראשו. מספר דקות לאחר מכן, בדרך לבית החולים, כבר לא היה בן החיים. סוכנו, פדריקו רוסה, התעקש כי לא מדובר בהתאבדות. מצד שלישי, מעט מאוד אנשים בקניה מאמינים כי מדובר בתאונה. אימו של וואנג'ירו בטוחה כי נג'ירי, איתה מעולם לא הסתדרה, היא זו שאחראית למוות - או, למעשה, לרצח - ודיברה שוב שוב על כתמי דם שנמצאו בחדר השינה של בנה. "אם לא קרה כלום, מדוע הם ניקו את הדם?" תהתה. ואכן, מספר פתולוגים שבחנו את גופתו של המרתוניסט קבעו כי לא מת מהנפילה (גובה המרפסת היה כארבעה מטר). "הוא נחת על הרגליים ותמך בעצמו עם הידיים. מאיפה הגיעה הפציעה בראשו?" שאל אחד מהם, והגביר את החשדות שמא מה שבאמת הרג את ווינג'ארו היתה מכה הגונה ומפתיעה של מישהו - מישהי, משהו - שהגיח מאחוריו, ולאחר מכן זרק אותו מהמרפסת בנסיון לטייח. תיאוריה נוספת גורסת כי המשטרה היא זו שאחראית לרצח, שכן חשקה בכספו של הספורטאי המפורסם ומספר חודשים קודם לכן, כשהגיעה לעצור אותו בחשד שאיים לרצוח את אשתו, מצאה בביתו כספת ובה קרוב למיליון דולר.

ג'יין נ'דותה, אגב, טענה כי לא ראתה דבר, ורק צעקותיו של המאבטח הביאו אותה לחצר, אז ראתה לראשונה את בעלה לעתיד מדמם למוות. "העובדות הטכניות מאוד מוזרות", כתב קוניחץ' בספרו, "אבל הסתירות בעדויות של כל המעורבים בפרשה מוזרות עוד יותר".

ואם כבר מותחים גבולות של מוזרות, הרי לכם הסצנה הבאה: אמו של סמואל וואנג'ירו מגיעה לטקס הקבורה עם מצ'טה שלופה, ומאיימת על כל הנוכחים שיעופו לה מהעיניים ולא יקברו את בנה עד אשר תסתיים החקירה:

שנתיים חלפו מאז מותו של סמואל ווינג'ארו, ואף אחד לא באמת יודע מה קרה שם, באותו לילה מוזר. בספרו המוזכר לעיל של קוניחץ' נכתב כי האצן הפך "אסיר של ההצלחה שלו". זה דבר אחד להפוך ספורטאי מפורסם ועשיר בארצות הברית, נניח, באירופה או בישראל; אך באפריקה זהו סיפור אחר לגמרי, וקשה לצפות מילד בן 21, 22, 23 ואז 24 לדעת לנווט את דרכו בין שני קטבים.

בעוד שנסיבות מותו של ווינג'ארו אולי לעולם לא יתגלו, על דבר אחד אין עוררין ברחבי התבל: מדובר היה באתלט אדיר, כמעט חד-פעמי. כדי להבין כמה גדול היה ההישג שלו בבייג'ינג, צריך רק להסתכל על לונדון 2012. כשסטיבן קיפרוטיץ' האוגנדי הדהים את הענף כשזכה בזהב עם זמן של 2:08:01 שעות בתנאים עדיפים בהרבה מאלה שחיכו למתמודדי אולימפיאדת 2008, הוא בכל זאת היה איטי מוואנג'ירו ביותר מדקה וחצי. האם האגדה הקנייתית היתה מסוגלת לשוב למסלול – מטפורית, מילולית – אילולי אותו ערב טראגי באמצע חודש מאי? אולי, ואולי לא. לנו לא נותר אלא להתרפק על המורשת של האיש שזכה בחמישה מתוך שבעת המרתונים בהם נטל חלק, ועל הדרך הפך לאצן הצעיר בהיסטוריה שזוכה בארבעת המירוצים היוקרתיים בתבל.

"אני חושב שהעולם איבד את האצן הטוב ביותר בהיסטוריה", אמר סוכנו של וואנג'ירו, הגם שלא החזיק במידה מקסימלית של אובייקטיביות. מנהלו של היילה גבריסלאסי תיאר את וואנג'ירו כאדם ש"חי כמו אריה, ומת כמו אריה".

כמו אריה, וכמו אגדה שהיתה באמת. "למרות שעדיין לא הגיע לשיאו", ספד לוואנג'ירו העיתונאי הבריטי אד סיזר, "היו לו היו תכונות ייחודיות רק לסופרמנים - מייקל ג'ורדן, טייגר וודס ורוג'ר פדרר. סאמי לא סתם ניצח את המירוצים; הוא חיסל את היריבים שלו".

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il