אין תלונות על הסיבוב השני עד כה. ארבע סדרות שכולן חיות ובועטות, כמות מרשימה של דרמות וניצחונות חוץ, כוכבים נולדים וסיפורים נהדרים בכל סדרה. אבל יכול להיות שהסיפור החשוב ביותר של הסיבוב השני בינתיים הוא שמיאמי נמצאת בסדרה אמיתית. אחרי שבסיבוב הראשון כמעט שכחנו שקיימת הקבוצה הזאת, שאמורה לטייל לאליפות השנה בזמן שהיא הביסה את ברק נתניה או משהו כזה, הפעם היא נתקלה ביריבה שנותנת פייט רציני.
כדאי להבהיר מראש - קשה להאמין ששיקגו במצבה הנוכחי תצליח להתמודד עם מיאמי לאורך זמן. בלי דרק רוז, לואל דנג וקירק היינריך, כשגם חלק מהשחקנים שנשארו לא בשיא הכשירות, עם רוטציה של חמישה וחצי שחקנים וחמישייה שכולם משחקים בה יותר מ-40 דקות למשחק - כשזה המצב, כל משחק בו הקבוצה הזאת לא מתפרקת פיזית נראה כמו נס.
אבל זה בדיוק מה שמעלה את השאלות המעניינות - אם השאריות של שיקגו מצליחות לגרום למיאמי להיראות פגיעה מאוד בשניים משלושה משחקים, אולי זה אומר שקבוצות בריאות יותר מסוגלות להתמודד מול ההיט ברצינות? אולי מיאמי לא גדולה כמו שהיא נראתה רוב החודשים האחרונים? אולי עוד יש סיכוי למאבק אליפות רציני? ואפשר לשאול את זה קצת אחרת - מה שיקגו עושה נכון שקבוצות אחרות יכולות ליישם? מה נחשף בשני המשחקים בהם סגל שלא אמור לדגדג את לברון וחבורתו הצליח לתפקד בשוויוניות מולם?
את התשובה ניתן לחלק לשלושה חלקים:
1. זה החלק שאין לקבוצות אחרות יותר מדי מה לקחת ממנו, כי אי אפשר ללמד לב. אי אפשר ללמד את הרוח המיוחדת הזאת שמאפיינת את הבולס השנה, אותה רוח שאפשרה לה להיות הקבוצה שעצרה את הרצף של מיאמי ולנצח משחק 7 בחוץ בברוקלין בלי להותיר ספק למי המשחק הזה היה יותר חשוב. אי אפשר ללמד להיות ג'ואקים נואה, שבהיעדר רוז הפך למנהיג שהקבוצה בנויה בצלמו, או את מה שזה לא יהיה שמאפשר לנייט רובינסון לעשות את הדברים המטורפים שהוא עושה בפלייאוף הזה.
כבר בעונה הרגילה שיקגו הצליחה להיכנס לראש של מיאמי ונשארה שם, היא הצליחה להפוך את הקרב הזה לאישי, ליריבות מזרחית אמיתית בין שתי יריבות שלא נמצאות באותה ליגה מבחינת כישרון. וכל האמצעים כשרים - דחיפות, הצגות, תלונות בלתי פוסקות לשופטים (שחלקן מוצדקות), הרחקות. אלה הכלים של האנדרדוג שלא מוכן להיות נחמד ולהפסיד, אין אוהד שלא היה רוצה לראות את הקבוצה שלו מתמודדת בדיוק ככה נגד מיאמי.
יכול להיות שקל יותר לשמור על האנרגיה והאינטנסיביות כשבאמת אין מה להפסיד. קבוצה שהשחקנים היחידים בקו האחורי שלה שעומדים על הרגליים הם רובינסון, מרקו בלינלי, ג'ימי באטלר ומרקיז טיג יכולה להרגיש שכל משחק בסדרה הזאת שהיא מפסידה בפחות מ-20 הפרש הוא הישג. אבל מול מיאמי כל קבוצה אמורה להרגיש כאנדרדוג, בטח במצב הבריאותי של היריבות הפוטנציאליות בפלייאוף הנוכחי. לכן כדאי גם ליריבות הבאות בתור לאמץ את תמונת העלם הזאת - אם כבר אנדרדוג, אז לפחות להיות כלב שנושך. שיקגו מוכיחה שאם צובטים את לברון הוא כן נצבט.
2. ההתקפה של מיאמי מאוד מורכבת ועמוסה ברעיונות מעניינים, מגיע לאריק ספולסטרה המון קרדיט על כך, אבל ברגע האמת היא הופכת למאוד פשוטה - לברון חודר, אם אין עזרה הוא מגיע לטבעת, אם יש עזרה הוא מוציא לשלשה. בדרך כלל תיבודו סומך על השחקנים שלו וממעט להביא עזרה, לברון מכריח אותו לשנות גישה. בסדרה מול מיאמי, בעיקר במשחק השלישי, בלטה הגישה של תיבודו שהמשימה הראשונה של ההגנה היא למנוע מקינג ג'יימס להגיע לטבעת. ואם שיקגו מחליטה, שיקגו מבצעת.
האופן בו ההגנה של הבולס מתגייסת כולה לסגירת נתיבי חדירה זה משהו שכל קבוצה שרוצה להתמודד עם מיאמי חייבת ללמוד. עם לברון צריך מאמץ יתר, צריך למנוע ממנו זוויות שבדרך כלל רוצים למשוך אליהן שחקנים, אבל בשלב הזה כל קבוצה בליגה אמורה להכיר את המצב הזה ולהיות מסוגלת להתכונן לכך. המחיר הוא הזריקות הדי פנויות מהשלוש שמתאפשרות בגלל ההצטופפות הזאת, ואין בליגה קבוצה טובה ממיאמי בלגרום ליריבות לשלם את המחיר הזה. הם כל כך עמוקים שפתאום יכול לצוץ נוריס קול ולא להחטיא שני משחקים רצופים.
למרות זאת, עושה רושם שזו הדרך הנכונה להתמודד עם מיאמי, בטח במאני טיים. בשני המשחקים הצמודים מיאמי בעיקר זרקה שלשות ברגעי האמת, בראשון היא החטיאה אותן והפסידה, בשני קלעה וניצחה. בנוסף לכך, כדאי לזכור שהחמישייה הראשונה, עם האסלם וצ'אלמרס שנמצא בכושר קליעה רע, כמעט לא קולעת שלשות. ספולסטרה מתעקש לתת לחמישייה הזאת כ-8 דקות בכל מחצית, זה יכול להיות זמן טוב ליריבה לצופף בלי לדאוג.
3. ההגנה של מיאמי לא מושלמת, חסרה נוכחות בצבע והיא לא מספיק ממושמעת כדי למנוע מדי פעם שלשות חופשיות, אבל היא נהדרת בלפרק את המשחק של היריבה. בדרך כלל ככל שסדרה מתקדמת ההגנות מכירות טוב יותר את מה שיש ליריבה להציע והופכות כל סל לקשה יותר, אבל במקרה של מיאמי זה בולט באופן מיוחד. האתלטיות, הלחץ, היכולת לבצע חילופים אוטומטיים, היכולת של לברון לשתק את שחקן המפתח היריב בכל עמדה - אלה כלים שמוציאים את היריבות משיווי משקל התקפי. כל מה שעבד ליריבה עד כה לא מספיק ופתאום צריך לשנות ולאלתר.
וזה בדיוק היתרון של ההתקפה של שיקגו במצב הנוכחי של הסגל - אין שיטה שאפשר לפרק. מדובר בחבורה של שחקנים שלומדים תוך כדי המשחק מה הם מסוגלים לעשות. מכיוון שאין עוגן התקפי, כל השחקנים חייבים להשתתף במשחק ההתקפה. אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לעמוד בפינה ולחכות לקבל כדור, כולם יודעים שהם צריכים ליזום, להגיע לטבעת, ליצור עבור אחרים ולא לוותר על אף מבט פנוי. וכמו במקרים רבים - כשחייבים, מתברר שגם אפשר.
המגבלה של הבולס חושפת את סוג ההתקפה שיכול להקשות על מיאמי. זאת יכולה להיות בשורה טובה לאינדיאנה, עוד קבוצה שאין לה עוגן התקפי ובעיקר לוקחת מה שנותנים לה. בתמונה הגדולה יותר, גם קבוצות שמתבססות על כוכב-שניים יצטרכו לשנות גישה לקראת סדרה מול מיאמי ולהכין את שחקני המשנה לכך שהם צריכים ויכולים לקחת יוזמה.
בשורה התחתונה, שיקגו מצליחה להטריד את מיאמי קודם כל בגלל ששיקגו היא קבוצה נהדרת אפילו בסגל הנוכחי. יש לה את כל הדברים הקטנים שהופכים קבוצה לגדולה, בשנה הבאה נקווה שיהיו גם הדברים הגדולים. הסדרה הזאת מבהירה מה שכבר ידענו לגבי מיאמי - מדובר בקבוצה מצוינת ולא שגרתית, אבל גם ממש לא מושלמת. יש דרכים להקשות על ההתקפה שלה ולנצל את החורים בהגנה שלה, אבל מול קבוצה לא שגרתית צריך לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא פתרונות יצירתיים. תיבודו, בזכות שילוב בין הגאונות ההגנתית שלו לאילוצי הסגל, מצא כמה פתרונות מעניינים. בשלבים הבאים נראה אם קבוצות מוכשרות יותר למדו ממנו משהו.
