1. אחרי מסע של חודשיים בארה?ב, הגענו לממפיס. אחרי שורה ארוכה של תחנות מופלאות, אחרי הגרנד קניון וניו אורלינס, אחרי לאס וגאס ומדבריות אריזונה, אחרי עיירות נטושות וכרכים סואנים, פתאום, סתם ככה, ממפיס. ומה נגיד? לא משהו. עיר רחבה, נטולת אופי, מוזנחת, מרכז שומם, פרצופים לא מסבירי פנים, אנגלית לא מובנת, מוטל מסריח. מה לעזאזל אנחנו עושים בממפיס?
למחרת ביקרנו בגרייסלנד. הבית של אלביס פרסלי. המקום שעורר השראה בגדול הזמרים בכל הזמנים. כל פיסה מהבית הזה מצמררת. חדר הביליארד עדיין אפוף עשן של גדולי התעשייה. במטבח עדיין ניתן לזהות ניחוחות של המבורגרים שמנים וסנדוויצ?ים עם חמאת בוטנים ובננה. ספות הקטיפה בסלון זורקות אותך לסבנטיז במבט אחד. במוסך עדיין מחכה המכונית שלו. הגיטרות עומדות דוממות בחדר החזרות. ואז הכל נראה אחרת. אם אלביס, שיכול היה לעשות ככל העולה על רוחו, בחר לגור דווקא פה, בממפיס האפרורית, חייב להיות בה איזשהו קסם. לא וגאס, לא ניו יורק, לא L.A. המלך בחר להתיישב בממפיס. משהו פה כנראה נסתר מהעין. מאותו רגע, לא נותר לי אלא להתמסר לעיר המסריחה הזאת.
2. ביל סטריט, המדרחוב המרכזי שצמוד לאולם של הגריזליס, הוא מלכודת תיירים קלאסית. קלישאות של מוזיקת קאנטרי, הופעות בלוז בכל עבר, חנויות מזכרות, כל חתיכת בשר טבולה ברוטב ברביקיו, כמיטב המסורת. בערב, בהופעה, לא היה בבר הגדוש אפילו אדם אחד מקומי. כולם אורחים. אומנם תיירים מאלבמה וקרוליינה, אבל תיירים. ישבנו לצדם, בשולחנות עץ רחבים, משותפים, עם עוד עשרה רדנקים עם כובעי קאובוי, שצווחים שירי קאנטרי. הבטנו בהם בהשתאות. כשהזמר המשופם שאל ?מי פה מממפיס??, אף אחד לא הרים את היד. חוץ מהמלצרית. תוך כדי עבודה היא צעקה בקול נלהב, כמו של סטודנטית שחושפת חזה בחופשת האביב, במעין גאווה ממפיסית, "Born and raised, yi ha". אחר כך היא ניגשה אלינו לשולחן, ובמקצוענות של מלצרית בבר של מוזיקת קאנטרי, פינתה בתנועה אחת 50 בקבוקי בירה מהשולחן. קיבצה את כל הבקבוקים במעגל, פתחה ידיים רחבות, ואספה את כולם בחיבוק. תוך כדי, במבט מהצד, הבחנתי שמתחת לחולצת הפלאנל המשובצת, הייתה לה - לבחורה המופלאה הזאת - חולצה של הגריזליס. מאז אני מת על הגריזליס.
3. לא קל לראות אדם מבוגר, ולדמיין אותו כילד. בטח לא את המפלצות הענקיות מה-NBA. כולם מגודלים, חיות רעות, נראה כאילו נולדו שני מטר. אבל מאז ומתמיד זאק רנדולף נראה לי ילד של אמא. מאמא?ז בוי. יצור מגודל, שעדיין דורש צביטה בלחי. ילד אלים, עם בעיות לא פתורות, שרק רוצה חיבוק. כזה שנרגע רק כשאמא מגישה לו עוף. מיליונר, מקצוען, כוכב מפורסם, עצום מימדים, אבל ילד מפוחד, עם לחיים שמנמנות, שנמס בידיים של אמא. הפער הזה הוא תמיד משעשע. אני מת על זק רנדולף, תמיד מביט בו בעניין, ומת שהילד יפרח.
4. באופן כללי, לא קל להיות האח הפחות מוצלח. כולנו מכירים את זה. בדרך כלל גם למוצלח זה לא נעים. אפשר רק לדמיין איך היה לגדול כאח הקטן של פאו גאסול. להיות יותר מגושם, פחות יפה, פחות עשיר, בלי אליפויות, להיתפס שנים כגרסה פחות טובה של המקור. לכן זה פשוט נפלא לראות את מארק גאסול משתבח. מהבחינה ספורטיבית, הוא מגלם בצורה הכי בולטת את היתרונות של הכדורסל האירופאי על פני האמריקאי. מחפה על נחיתות אתלטית בעזרת חוכמת משחק, קליעה מחצי מרחק, מנהיגות שקטה, מסירות אלגנטיות. אבל העונג האמיתי הוא בסיפור האנושי הארכיטיפי. כל סל שלו, כל אסיסט, בכל פעם שהוא מקמץ אגרוף בשמחה, זה ניצחון קטן ומתוק. תסכולים של שנים נגמרים, כשפאו כבר בים, שוב צופה באחיו הקטן בטלוויזיה. נדמה שכל אח קטן בעולם מחזיק אצבעות למארק גאסול. קדימה, פרק אותם, תראה להם מה זה, בשם כולנו.
5. טיישון פרינס. הידיים הכי ארוכות במזרח, היום במערב. הראש מלא בזיכרונות מהאליפות ההיא עם הפיסטונס, כנראה המרגשת ביותר שראיתי, אולי מלבד לסלטיקס. ההגנה על קובי בגמר, הגג המיתולוגי על רג?י מילר, זריקות הוו, כשהידיים מתארכות כמו של אינספקטור גאדג?ט. ראשיד כבר פרש, ריפ וצ?ונסי גמורים, רק טיישון נשאר איתנו, כבר יותר מעשור, בלילות השקטים והבודדים, תמיד שם. לא יודע למה נתפסתי על השרוך הזה, אבל כל מהלך שלו נראה לי אלגנטי במיוחד, שוטף במיוחד. כאילו הוא מיישם הלכה למעשה משפטים של פילוסופים סיניים עתיקים, פשוט צולל לנהר, מתמזג עם המים, והופך לנהר עצמו.
6. בשביל אלביס וליסה מארי. בשביל המלצרית מביל סטריט. בשביל הפקידה במלון שקיבלה אותנו בפנים זעופות, ולמחרת בבוקר התנצלה על ההתנהגות שלה (או לפחות ככה נדמה לנו, אם הבנו נכון). בשביל זמר הבלוז השחור, ששר מכל הלב בצהרי היום, למרות שהיינו הזוג היחיד במסעדה. בשביל הברמן שוויתר לי על דולר, אחרי ששמע בתדהמה שמעולם לא טעמתי מילר לייט. בשביל בעל הדיינר, שרק מהתדהמה שיש לו לקוחות מארץ הקודש נתן להם קינוח בחינם. בשביל טיישון, מארק וזאק. בשביל כולכם, בשביל הזיכרונות, לנצח, לטס גו ממפיס.