ברוקלין נטס
מאזן בעונה הרגילה: 33:49 (מקום רביעי במזרח)
סיבוב ראשון בפלייאוף: הפסידה 4:3 לשיקגו.
בהיסטוריה הקצרה והמתפתחת של ברוקלין נטס, אפשר לסמן שתי נקודות ציון משמעותיות ומכוננות. הראשונה הייתה לפני כעשרה חודשים, כאשר מהלכי הנהלת הקבוצה (טרייד עבור ג'ו ג'ונסון, החתמת ג'ראלד וואלאס מחדש) שכנעו את דרון וויליאמס להישאר, במקום לחבור לדירק נוביצקי בדאלאס. עם כל הביקורת שניתן להעביר על מהלכים אלו - התחייבות לארבע שנים עם החוזים היקרים של ג'ו-ג'ו וקראש המזדקנים - הרי שלא הייתה דרך אחרת להשאיר את דרון בקבוצה.
האוליגרך מיכאיל פרוחורוב ושאר בעלי המניות בקבוצה קיבלו את מה שרצו זה שנים - להיות רלוונטיים ועתירי הייפ מיד עם המעבר לברוקלין. במובן הזה הנטס פעלו לפי מודל הניקס להתנהלות של מועדון ספורט בניו יורק: ארנקים פתוחים, הימורים מרתיעים, ולטישת עיניים לסופרסטאר הפנוי בשוק. אך בדומה לקינג ג'יימס, גם סופרמן נחת בחופים אחרים, חמימים יותר. ללא דווייט הווארד, אוהדי ברוקלין נאלצו להסתפק בקבוצה חדשה ומוכשרת, אך מוגבלת מבחינת התקרה שלה, לפחות עד למהלך הגדול הבא.
נקודת הציון השנייה היא כמובן משחק מספר 7 שהתקיים בברקלייס סנטר, מול שיקגו בולס. אחרי עונה בינונית שהתאפיינה בכדורסל פושר, צבירת ניצחונות בעיקר מול נמושות בליגה, ובעיקר חוסר יכולת לערער על הגמוניית הניקס בעיר - הנטס התייצבו למשחק החשוב ביותר שלהם העונה. על כף המאזניים עמדו לא רק האפשרויות של לעוף הביתה או לעבור סיבוב ולהיבחן מול הקבוצה הדומיננטית בליגה. זאת הייתה גם הזדמנות יוצאת דופן לחבר את הקהל המקומי לקבוצה המקרית שהונחתה עליו בקיץ, להתגלות כיותר מבידור נחמד בשביל הברוקלינאים. אבל תחושת הדחיפות לא הורגשה בקרב הנטס, וזה בלט במיוחד מול הבולס הלוחמניים.
כפי שנאמר שוב ושוב לאורך הסדרה, ברוקלין מסתמכת יותר על כישרון, רק שאפילו הוא אינו נרתם כמו שצריך, כדי לספק לצופים ולאוהדים כדורסל שוטף ואטרקטיבי, במקום התקפה שמסתמכת בעיקר על בידודים. אפשר לתלות זאת בסגנון האימון של אייברי ג'ונסון, שהכין את הקבוצה לפתיחת העונה, ובכך שגם מחליפו עד לסוף העונה פי ג'יי קרליסימו מעולם לא נחשב למאמן התקפה יצירתי. המסקנה צריכה להיות ברורה - דרוש מאמן עם שיטה. רק לא בטוח שזה הכיוון של הג'נרל מנג'ר בילי קינג, לפי דיווחים על התעניינות הקבוצה בג'ף ואן גנדי - פרשן נפלא אך מאמן שמעדיף משחק מבוקר והגנתי על פני התקפה בעלת מעוף.
השמועות מספרות גם על בריאן שואו וכמובן, המאמן שבצלו הוא חסה וגדל, פיל ג'קסון. בין אם תהיה לה צורה של משולש או לא, ברור שהתקפת הנטס תצטרך להיבנות סביב תיאום טוב יותר בין דרון וויליאמס לברוק לופז, עם תפקידים מוגדרים וברורים עבור וואלאס וג'ונסון. כרגע נראה שברוקלין תקועה עם החוזים של כל הארבעה, ויכולה להתנחם בעונת קאמבק בריאה מצד לופז ויכולתו המשופרת של דרון מאז פגרת האולסטאר.
סך המשכורות הגבוה לא מותיר מרווח רב לתמרונים - קינג יוכל להציע לשחקנים חופשיים את המיני-MLE בלבד (קצת מעל 3 מיליון לעונה). הנכס העיקרי בידיו יהיה החוזה המסתיים של קריס האמפריז בסך 12 מיליון, שאליו ניתן יהיה לצרף נכסים אחרים כגון בחירות דראפט או מרשון ברוקס וחוזה הרוקי שלו. בינתיים נראה שזה אמור להספיק יותר בשביל הימור בעייתי כמו ננה מאשר בשביל כוכב נוסף, אבל עם הזמן ייתכן שיחולו בליגה התפתחויות לטובתם של הנטס. לקראת הטרייד דד ליין הם הביעו עניין בפול פירס, אולי עדיף להם לגשש דווקא בכיוון של גארנט וטרי אם הסלטיקס הולכים לפירוק ובנייה מחדש.
מעל הכול, לפני כל ניסיון לייצר הייפ נוסף עם טרייד פוטנציאלי, ברוקלין חייבת לפתח זהות וסגנון ייחודיים בשביל אוהדיה. אחרת, בדומה לראפר ג'יי זי, שמכר את מניותיו בקבוצה כדי לפצוח בקריירה צדדית של סוכן ספורטאים, גם תושבי ברוקלין יעדיפו להתעניין בשחקנים אחרים - אלה שמככבים במדיסון סקוור גארדן, למשל.
לוס אנג'לס קליפרס
מאזן בעונה הרגילה: 26:56 (מקום רביעי במערב)
סיבוב ראשון בפלייאוף: הפסידה 4:2 לממפיס.
הסיפור של הקליפרס שונה מזה של הנטס, אבל האכזבה לא פחותה. עונת שיא של המועדון, ועוד בזמן שהלייקרס קורסים ונראים על סף אובדן הגמוניה בלוס אנג'לס, הסתיימה בהדחה מוקדמת למרות יתרון הביתיות. אשתקד הקבוצה מלוב סיטי סבלה מפציעות ומחסור בעומק וניסיון מול הספרס בחצי הגמר, ועפה בסוויפ. בתגובה לכך היא נבנתה בקיץ האחרון עם סגל עמוק ומלא ותיקים, אבל הפציעות שוב רדפו אותם. הנקע של בלייק גריפין בלט מעל כל השאר, כשגם כריס פול וקארון באטלר סוחבים פציעות, בעוד צ'ונסי בילאפס לא שיחק רוב העונה וקרס אחרי שלושת המשחקים הראשונים.
תירוצים בצד, הקליפרס לא הרשימו לאורך כל העונה ברוב התמודדויותיהם מול קבוצות צמרת, והתקפת חצי המגרש השבלונית שלהם נחשפה מול השמירה הממושמעת של ממפיס. גם כאן האיש על הקווים צריך לשאת באשמה, למרות שדל נגרו צריך לקבל קרדיט על אספקטים אחרים באימון שלו, כמו מערכים הגנתיים וניהול הרוטציה. אבל קבוצה עם פליימייקר מוכשר כמו כריס פול לא יכולה להתבסס אך ורק על יכולת קריאת המגרש שלו, פלוס אלתורים מצד ג'מאל קרופורד, ולא ייתכן שבלייק גריפין כמעט ולא מופעל על ידו בפיק אנד רול. החוזה של דל נגרו מסתיים בסוף יוני וכרגע הקליפרס מתכוונים לקחת שבוע של שקט, לסכם את העונה ולהעריך את המצב.
מבחינת המצב בשוק המאמנים, לא הרבה השתנה - ג'רי סלואן צריך להיות הבחירה הטבעית מבחינת הטמעה של שיטה התקפית מתאימה. הכימיה בין פול לגריפין רחוקה מלהיות אידיאלית, ואין מתאים יותר ממי שהפך את סטוקטון ומאלון לצמד בלתי נפרד, שסכום חלקיו היה גדול מן השלם. לגבי פול והסתיימות החוזה שלו, נראה שבינתיים אין מקום לדאגת נטישה. למרות הדחה מוקדמת מהרצוי - כבר דווח שהוא פנה למאט בארנס בניסיונות לשכנע אותו להישאר. הקליפרס יוכלו להציע לפול יותר מכל קבוצה אחרת, ולמרות הפיתוי לחבור בדאלאס לדירק נוביצקי בשנתיים שנותרו לו (לטענתו), הרי שעם גריפין חלון ההזדמנויות יישאר פתוח לזמן ממושך יותר.
מרגע שפול יחתום מחדש, הקליפרס יוכלו להעביר את אריק בלדסו המוכשר ועתיר הפוטנציאל בלב שקט, וכל עוד הוא עדיין על חוזה רוקי נוח. לצד החוזה המסתיים של קארון באטלר בסך 8 מיליון, ניתן יהיה לקבל תמורה הולמת באחת מעמדות הכנף (אהרון אפללו למשל). גם ויתור על השארתו של למאר אודום הגמור, לטובת פורוורד-סנטר מחליף עם יד רכה מחצי מרחק והלאה (ובעיקר מהקו), זה מהלך שמסוגל לשדרג את התקפת הקבוצה.
קיץ גורלי צפוי בלוס אנג'לס, במיוחד לאור האפשרות שקובי בריאנט ו/או דווייט הווארד אולי יסיימו את דרכם בלייקרס. שוב, אולי. בניגוד לנטס, הקליפרס כבר הצליחו להיות הקבוצה הטובה יותר בעירם העונה, אבל כפי שהם גילו עם פתיחת הסיבוב הראשון, יש מציאות אחרת מחוץ להוליווד. אחרי השואוטיים של בלייק גריפין בעונת הרוקי שלו, והבלוקבאסטר שהנחית את פול בלוב סיטי, האם הפקת הפנטזיה בשם "מסע האליפות של הקליפרס" אכן מסוגלת לצאת אל הפועל? נראה כי התשובה תלויה קודם כל בבמאי, כלומר האיש על הקווים. שיהיה דיג מאמנים מוצלח לשתי הקבוצות המאוכזבות. אנחנו, בניגוד אליהן, חוזרים לפלייאוף בשלב זה.
