נתניה. חצי שעה אחרי שריקת הסיום. קובי דג'אני עמד מול עדת העיתונאים והצלמים ודיבר על התחושות שאחרי הירידה. 20 מטר ממנו ישב אחד האוהדים המוכרים של הקבוצה עם הפנים בין הידיים. עיניו היו נפוחות מבכי והוא מלמל לעצמו: "שקרן, אני לא מאמין למילה שהוא אומר... מה הוא משחק אותה עצוב? הוא יהיה איתנו בעונה הבאה בעפולה ואום אל פאחם?"
בהמשך, דג'אני יצא החוצה וספג קללות מאוהדים המעטים שהמתינו מחוץ לאצטדיון. גם הקפטן אחמד סבע שמע קללות והאשמות. דג'אני וסבע הם הסמלים והמנהיגים של נתניה הנוכחית. שני שחקנים גמורים שהקריירה שלהם שוקמה על ידי ראובן עטר. שניים שגם מסמלים יותר מכל את ההצלחה המפתיעה של נתניה בשנים האחרונות. שניים שהקהל סימן כחלק מהאשמים בירידה.
האמת שהאווירה בסיום לא הייתה עוינת כלל וכלל. חלק גדול מ-12 אלף האוהדים הצהובים עזב אחרי השער השלישי. השאר התפזרו בסיום המשחק. שום אינטראקציה לא נרשמה בין השחקנים לאוהדים אחרי השריקה. שחקנים מסוימים מיהרו להיבלע בחדר ההלבשה, אחרים נותרו דקות ספורות על הדשא. עשרות בודדות של אוהדים המתינו בחוץ כדי למחות.
לא נרשמו מחזות קורעי לב של דמעות או כעס. הירידה התקבלה במין אדישות מעצבנת כאילו הייתה עובדה מוגמרת במשך שבועות ארוכים ולא נקבעה בתום קרב הישרדות במחזור האחרון. וכשבוחנים את האפאטיות הכללית הזו, אפשר להבין בקלות למה נתניה נראתה כמו שהיא נראתה במשחק הכי חשוב שלה בשנים האחרונות. איך היא הפסידה 3:0 לקבוצת ההתקפה הגרועה בליגה.
בקרבות תחתית מסוג זה, טקטיקה משחקת תפקיד משני לאגרסיביות, נחישות ורצון. באר שבע עלתה על נתניה בשני הפרמטרים - המקצועי והמנטלי. ניכר עליה שהיא מוכנה יותר למאבקים מסוג זה. השחקנים שלה נתנו אקסטרה, הראו יותר התלהבות וגלשו לכל כדור. נתניה נראתה המומה ולא מוכנה. בשער השני של באר שבע סיראז' נאסר השתלט על כדור שנהדף מהחומה, עשה כמה צעדים וכבש בבעיטה מרחוק. אף שחקן בחומה לא יצא לסגור אותו. זוהי תמצית המשחק.
האדישות הזו ליוותה את נתניה לכל אורך העונה. היא הגורם המחבר לכל הטעויות שנעשו השנה במועדון. אפשר לדבר על קבלת ההחלטות המאוחרת, בניית הקבוצה השערורייתית, שחקני הרכש, המעורבות ההזויה של מרדכי שפיגלר. הרבה גורמים חברו יחד והביאו לירידה המוצדקת. הכתובת הייתה על הקיר כבר בדצמבר, אבל אף אחד - מראשי המועדון ועד אחרון השחקנים - לא לקח את המצב ברצינות. עד שזה היה מאוחר מדי.
האדישות היא גם הסיבה לכך שהבודדים שנותרו למחות סימנו את דג'אני וסבע כקורבנות הכישלון. כי השניים הללו הם ההוכחה החיה שנתניה לא הצליחה להשתחרר מהצל של ראובן עטר. השחקנים שלו נשארו נאמנים לו וזה לא איפשר למחליף להצליח. שלא תטעו, לטל בנין חלק עצום בכישלון וגם להנהלה, אבל נתניה נפלה בעיקר בגלל שהגיעה למצב שדמות אחת חזקה מכל המועדון. וכשמדובר בדמות שברוב העונה כלל לא הייתה חלק מהקבוצה, התוצאה הסופית היא אסון ספורטיבי.
התמונה העגומה החלה להתבהר עם השריקה לסיום. עטר השבור לא ימהר להמשיך. הזרים יעזבו, גם שחקני הרכש הישראלים והזרים, נכסים כמו עמרי בן הרוש יימכרו וגם דג'אני וסבע שבקבוצה ינסו להשתחרר מחוזיהם הכבדים לא ימשיכו. נתניה תצטרך לבנות את עצמה בעונה הבאה כמעט מאפס. מכירת השחקנים אמורה לסגור את הגירעונות ולהשאיר כסף להעמיד תקציב סביר ללאומית, אבל כל עוד אין לה בעלים, העתיד של נתניה לא ברור. גם בליגה השנייה.
ירידת ליגה היא תמיד סוף עידן. גם בנתניה. הירידה ב-1995 סימלה את תהליך ההתפכחות משנות הזוהר של האימפריה ובניית בסיס קהל צעיר ורענן. הירידה ב-2004 הייתה תחילת סוף דרכו של הבעלים אשר אלון. בכלל, אם מפיקים לקחים בצורה נכונה, ירידת ליגה לא צריכה להיות מכת מוות אלא אפשרות להתחיל מחדש. בנתניה זו הזדמנות להשתחרר מהצל של עטר.
אמנם בהנהלה מקווים שהמתולתל ימשיך וייתכן וזו גם ההחלטה הנכונה עבורו וההזדמנות שלו למחוק את העונה המסויטת שעבר שהחלה בכישלון במכבי חיפה, אבל לא בטוח שזה הצעד הנכון למועדון. נתניה צריכה להיבנות מחדש. היא צריכה מאמן מנוסה שיודע לעבוד עם צעירים ומכיר את הליגה הלאומית. היא צריכה דור שלא ידע את יוסף. אז בשביל מה היא צריכה את יוסף?
עטר נשאר בנתניה אחרי הירידה ב-2004, אבל אז המצב היה שונה. הוא היה מאמן צעיר ורעב ולקבוצה נותר שלד של שחקני בית (זביטי, וילנר, וסיהון, בן מוחא, אלפסי) שנשארו בסגל. עליהם הוסיפו שחקני רכש (אבי פרץ, גולן חרמון, אורן ניסים ועבדול ראזאק) והשלימו עלייה קלה תוך שנה. הפעם לנתניה אין אפילו את זה. שחקני הבית שירכיבו את הסגל שייכים ברובם לקבוצת הנוער. זה לא מעט, אבל זה לא מספיק.
מכבי פתח תקוה למשל הצליחה להשאיר בכירים כמו גולן, פרדה ודמארי, התחזקה בשחקני רכש בכירים (שריקי, מרעי, אברבנל, גררו) ובתוספת שחקני הבית צפויה לחזור במהרה לליגה הבכירה. גם הפועל רמת גן חזרה תוך עונה אחת לליגת העל בזכות סגל בכיר, מאמן בכיר ושמירה על הקיים. נתניה צריכה ללמוד מהמקרים הללו. להשקיע בשחקנים מתאימים ללאומית, אולי להחזיר הביתה שמות כמו: קלמי סבן, קובי חסן ויניב לביא וכמובן למנות מאמן בכיר.
יממה אחרי הירידה וצמד המילים: "עונה פיננסית" כבר נאמר על ידי לא מעט בכירים בנתניה. הכוונה היא בבחירת מאמנים מקומיים ממחלקת הנוער והתבססות על קבוצת הנוער המוכשרת. לטובתם, כדאי שילמדו מהטעות וייצאו מהאדישות כמה שיותר מהר. כדי להצליח בלאומית צריך כסף ומי שמזלזל בליגה הזו, מוצא עצמו נתקע בה. והיתקעות בליגה הלאומית היא האויב הגדול ביותר של קבוצה ללא יכולות כלכליות. הקהל ייעלם, הספונסרים לא יגיעו והמועדון יהפוך לאט למיותר. בלאומית, ההבדל בין מכבי פתח תקוה או הפועל רמת גן למכבי הרצליה או הפועל כפר סבא הוא דק מאוד.
