לוס אנגלס לייקרס
סדרת הסיבוב הראשון של לוס אנגלס לייקרס התנהלה בדיוק כמו העונה הרגילה שלה, כלומר התקדמה מדחי לדחי ולהדחה. תקוותיה של הקבוצה החלו בהתרסקות עוד בסופה של העונה הרגילה, כאשר הגיד אכילס של קובי בריאנט שם קץ מעשי לשאיפות הפלייאוף של הקבוצה. אמנם העונה הרגילה נגמרה במשחקים מרשימים של צמד הגבוהים של הלייקרס, דוויט הווארד ובעיקר פאו גאסול, אולם בהתחשב בכך שנקודת הפתיחה של הלייקרס העונה היא סגל דליל ביותר, הפציעה של בריאנט דרשה יותר מדי מסטיב נאש (שבסוף העונה כבר צרך אפידורלים כאילו היו מנטוס רק בכדי שיוכל לדרוך על הפרקט), ומסטיב בלייק, שבהתחשב במעמדו החדש כשחקן חמישייה, עלתה תהייה מי עוד נשאר ללייקרס להעלות מהספסל. התשובה הייתה מהירה.
עם כל משחק שעבר, שחקני הקו האחורי של הלייקרס נפלו להם כמו זבובים, ואחרי שהקבוצה איבדה את גודי מיקס במשחק הראשון, בלייק ונאש נפצעו (שוב) בעצמם במשחק השני, והשאירו את הקו האחורי בידיהם של דריוס מוריס ואנדרו גודלוק; על יכולותיו של דריוס מוריס כרכז יעידו 40 הדקות ששיחק כריס דוהון במשחק הרביעי, וגודלוק הוא ה-MVP הטרי של ה-D-League - ועל אף שזה חיובי להצטיין, הזכייה בתואר גם אומרת שגודלוק בילה העונה מספיק זמן בליגת הפיתוח בשביל לזכות בפרס עונתי.
בהיעדר קו אחורי, הסיכוי של הלייקרס להפוך את הסדרה הזאת למעניינת, היה מונח על כתפיו של האח המבוגר למשפחת גאסול. פאו, שסיים את העונה הרגילה עם שני טריפל דאבלים בשלושת המשחקים האחרונים, סיפק תצוגה דומה גם בסדרה, ובהיעדרם של מובילי כדור אמיתיים, הלייקרס היו תלויים ביכולתו של הספרדי לספק עוד שלושה משחקים מרובי אסיסטים. כשההתקפות של הלייקרס הפסיקו להתנהל דרך קובי, מצא עצמו גאסול כציר מרכזי בהתקפה של דאנטוני: פאו נדרש לשחק לצד דוויט האוורד, ובכך נאלץ להתרחק מן הסל. יכולתו לחפות על הירידה באחוזי הקליעה, טמונה בשילוב בין ראיית המשחק שלו לגובהו, והפיכתו בפועל לרכז מהצבע ואת ההתקפה של הלייקרס למבוססת על הכנסת כדורים לגאסול והוצאתם לקלעים ועל משחק בין גבוהים.
מנגד, היה זה חברו של גאסול לצבע, שסתם את הגולל על סיכוייה של הלייקרס להפוך את הסדרה הזאת למעניינת. בסדרה מול סן אנטוניו, דוויט הווארד לא היה רע במיוחד, אלא רע בדיוק כמו שהתרגלנו: פחות מחמישים אחוז מהעונשין, יחס אסיסטים-איבודים שלילי להחריד (17 איבודים לעומת 4 אסיסטים בסדרה), וחוסר דומיננטיות התקפית. הוא אולי ניסה, אבל לא התעלה (17 נקודות בממוצע בסדרה, בדיוק כמו בעונה הרגילה); בהיעדרו של קובי זכה דוויט להזדמנות להיות נקודת המיקוד של ההתקפה של קבוצתו, אולם מול קו קדמי זקן, פצוע וחלקי בלבד, הווארד לא הראה שום סיבה להאמין שזה מה שהוא באמת רוצה.
זה הולם שהעונה הנוכחית של הלייקרס נגמרה בשתי טכניות מיותרות של הווארד, ובקללות במנהרת השחקנים, שיש ספק כי היו מופנות כלפי המנגר של הקבוצה, מיץ קופצק. בדיעבד, העונה של הלייקרס היא העתק (במימדים הוליוודיים) של הדוויטמר: החל מיחסו המזלזל כלפי הצוות המקצועי של הקבוצה (שמזכיר את מעלליו מול סטן ואן גנדי), עבור בבחירה לנטוש את חבריו לבד במערכה, כאשר היציאה בעקבות הטכניות מהדהדת להיעדרותו מהפלייאוף של 2012 בגלל הפציעה בגב, ועד עוד קיץ שמתחיל בדרמה לגבי הישארותו ויסתיים כשהנשמה תצא לנו. אם זה היה משחקו האחרון של דוויט הווארד בלייקרס, אז להשאיר טעם רע בפיותיהם של אוהדי קבוצתו, הוא ה-go to move שלו.
דוויט כבר הודיע שהוא לוקח לפחות שבועיים של התאווררות לפני שיקבל החלטה על עתידו. וקשה להגיד שיש לו סיבה למהר, כי לא חסרות קבוצות שירצו להמר, מאחר שמהשיפור ההדרגתי שהציג במהלך עונה שהחלה בחזרה מפציעת גב משמעותית, משתמע כי איפשהו עדיין מסתתר לו דוויט הווארד מודל 2010. הדבר היחידי שניתן לקבוע כרגע בביטחון, הוא שדוויט יקבל חוזה גבוה בהרבה מיכולתו הנוכחית, ועולה התהייה מי תהיה הקבוצה שתעניק לו את אותו חוזה מקסימום. סימן שאלה סגול-צהוב נוסף הוא פאו גאסול, שהחיוניות שלו בסוף העונה עומדת אל מול הניסיון העיקש של מקבלי ההחלטות בקבוצה להראות לו שהוא כבר לא רצוי בלוס אנגלס. הפרידה המחבקת מהקהל בסוף המשחק, מעניקה את התחושה שפאו, על 19 מיליון הדולר הנותרים בעונתו האחרונה בחוזה, יפתח את העונה הבאה מחוץ לסטייפלס סנטר.
הבחירה להשאיר את שני הגבוהים על חוזיהם היקרים תיקבע באופן ישיר לתהליך ההחלמה של בריאנט; עם דוויט על חוזה חדשה ופאו בסגל, הלייקרס יוציאו מעל 100 מיליון דולר, שזה 30 מיליון יותר מתקרת השכר בעונה הבאה, וב-CBA החדש המשמעות הכלכלית של זה היא קטסטרופית גם לכיסים העמוקים של משפחת באס. נוכח האפשרות שקובי לא יצליח להתאושש מפציעה שאף כדורסלן עוד לא חזר ממנה דומה לעצמו, ייתכן שקופצאק ובאס יצטרכו לשחוט פרה קדושה ולחנון את החוזה של קובי, על 30 מיליון דולריו, באמנסטי. יחד עם חוסר החיבה ההדדי שהציגו קובי ודוויט, נראה שסביר שהשניים לא ישחקו יחדיו.
לאחר שדוויט נזרק במשחק הרביעי לחדר ההלבשה, הופיע לראשונה בסדרה בריאנט, כאשר דידה על קביים פנימה לתוך האולם - לתשואות הקהל. ייתכן שכמו בסרט, זה היה רמז על העתיד להתרחש בקבוצה. גם אם לא, לכל הפחות, אפשר לצפות מדוויט לאיזה חוזה שובר קופות הוליוודי.
סן אנטוניו ספרס
הנטייה השגויה להסיק מהסוויפ מול הלייקרס על עתידה בפלייאוף של סן אנטוניו ספרס, מתבססת על סוף העונה המרשים של הקבוצה מלוס אנגלס ועל כמות שחקניה שמקומם בהיכל התהילה כבר מובטח. שני נתונים אלו לבדם נראים כעילה להניח שהסדרה הזאת הייתה אמורה להיות שקולה, אולם לא צריך להיות גרג פופוביץ כדי לזהות שמאחורי הנתונים הללו מסתתרת לוס אנגלס לייקרס מוגבלת, שמה שיותר חמור מזה ששחקני פרינג NBA ממלאים אצלה מקום חשוב ברוטציה, הוא ששיטת המשחק שלה לא מנצלת את יתרונותיה של כישרון הכדורסל שכן באמתחתה. לסן אנטוניו היה מרווח תמרון עצום בסדרה, וגם אם היא הייתה טועה ונכשלת, קשה לדמיין שהיא לא הייתה עוברת לסיבוב השני. אולם בפועל, הספרס מחצו את הכוכבים מלוס אנגלס בדרכם לסיבוב הבא, וניתן להצביע על שתי סיבות עיקריות לכך.
הסיבה הראשונה, היא היכולת של דאנקן לצאת כשידו על העליונה מהדו-קרב בצבע מול הווארד. כדי לעשות רעש בסדרה, הלייקרס היו חייבים שהווארד יהיה שחקן הפנים המשמעותי בסדרה - בעיקר בצד ההתקפי. דאנקן הגיע לפלייאוף לאחר עונת תחייה אגדתית, שכללה שיפור ניכר באחוזי הקליעה מהעונה שעברה (וכן, בכל המדדים ההגנתיים), אולם בעוד שההתקרה של הלייקרס פוסט-קובי היא תפוקתו ההתקפית של דוויט, הספרס תלויים פחות ופחות, מעונה לעונה, בנקודות שקולע דאנקן המזדקן. בזמן שהווארד נתן למאט בונר להוציא אותו מאיזון, דאנקן הצליח לקלוע קצת יותר ממנו (17.5 לעומת 17), ובמילים אחרות - כששחקן המפתח שלך קולע פחות מהשחקן השני או השלישי בחשיבותו ברוטציה ההתקפית של הקבוצה היריבה - אתה יכול לדעת שאתה בצרות. כסיבה שנייה, ניתן למנות בפשטות את בריאותו של טוני פרקר, שאיתו, היתרון הברור גם כך של סן אנטוניו על חוליית הגארדים החסרה של הלייקרס, הופך לתיאטרון אבסורד.
סן אנטוניו תיקח איתה הלאה מהסדרה הזאת בעיקר את המנוחה הנוספת על חשבון הסדרה האינטנסיבית בין גולדן סטייט לדנבר, בה כל משחק גובה פצוע נוסף. הסדרה גם יכולה לתרום לשקט הנפשי של פופוביץ, מכיוון שאם ארון ביינס ודואן בלייר (כציוות לדאנקן) הצליחו להחזיק את הצבע מול הווארד וגאסול, אזי בהתחשב בקו הקדמי של היריבות הפוטנציאליות בסיבוב הבא, אין צורך להחסיר שעות שינה בשל מצבם הבריאותי של טיאגו ספליטר ובוריס דיאו.
מיאמי היט
מה שהכי מאפיין את סדרת הסיבוב הראשון של מיאמי היט הוא שדווין וויד לא שיחק במשחק הרביעי והאחרון. הסיבה אינה פציעה - לפחות לא כזאת מהזן שמונע משחקן לשחק בפלייאוף - אלא מדובר בנוהל הרגיל של מנוחת סוף עונה מבורכת, לשחקן בעל היסטוריה בריאותית מפוקפקת. קואץ' ספולסטרה הבהיר למי שהתבלבל שהפלייאוף של מיאמי עדיין לא התחיל; הסוויפ הראשון בעידן לברון-וויד-בוש לא התאפיין באינטנסיביות של סדרת פלייאוף, מה שלא מפתיע נוכח ההיתקלות של מה שההיסטוריה עשויה להכתיר כאחת מקבוצות ה-NBA הדומיננטיות אי-פעם, במדורגת-שמינית-במאזן-שלילי התורנית של המזרח.
כשברנדון גנינגס, רכזה של מילווקי, הצהיר שהבאקס הולכים לנצח את הסדרה בשמונה משחקים, הוא כנראה חשב יותר על השלושה ניצחונות של קבוצתו על מיאמי בשתי העונות האחרונות, ופחות על שלושת הניצחונות בעשרה המשחקים האחרונים של קבוצתו העונה. האגדה האורבנית על היתרון היחסי של מילווקי מול מיאמי, בזכות קו אחורי של שני קלעים זריזים, נמשכה מחצית אחת בלבד: גנינגס, שקלע 18 נקודות במחצית הראשונה של המשחק הראשון, המשיך ל-35 נקודות בלבד עד תום הסדרה. ביחד עם פחות מ-15 נקודות בממוצע למשחק מצד מונטה אליס, השניים השיגו בסדרה הנל בעיקר פחות כסף לחוזה שיחתמו בקיץ הקרוב.
בהיעדר יריבה הולמת, מיאמי הציגה בסדרה חוסן מנטלי ויציבות מרשימה; ארבעת הבוקס-סקורים של המשחקים זהים כמעט לחלוטין, כאשר ההיט מסיימים את המחצית הראשונה בכל אחד מהמשחקים ביתרון או פיגור מינימליים, וכאשר הם פותחת מבערים במחצית השנייה ומסיימים כל משחק ביתרון דו-ספרתי. מה שמיאמי כן יכולה לקחת מהסדרה הזאת הוא קצת ריי אלן, שהוכיח שוב כי הוא ציוות מושלם ללברון: הקליעה האבסולוטית שלו לשלוש היא ניצול מושלם של יכולת המסירה של ג'יימס, והקצת יותר משלוש שלשות למשחק שהוא סיפק בסדרה (תוך שהוא שובר את שיאו של רגי מילר לכמות שלשות שנקלעו בפלייאוף), הקלו על חייו הקלים גם כך של לברון, והיוו חלק ניכר מהיכולת של מיאמי לטאטא את מילווקי. וחשוב מכך, חוסר דומיננטיות של שלישית הגארדים ההתקפית של מילווקי - גנינגס-אליס-רדיק, היא איתות ליכולת של מיאמי להחביא את אלן הבעייתי בהגנה. עוד חיזוק מסוים לאלה שטוענים כי האליפות היא של מיאמי והיא יכולה רק להפסיד אותה.