ז'וזה מוריניו הוא דברן בלתי נלאה. האיש חייב להביע דעה על כל התרחשות ומרתק אליו מיליוני זוגות עיניים בכל ראיון או מסיבת עיתונאים. תמיד גם יהיה לו משהו מעניין לומר. השבוע גילה מוריניו שיש לו תחרות עיקשת מגרמניה. "הוא מדבר יותר מדי", האשים הפורטוגלי את יורגן קלופ, מאמן דורטמונד שתארח הערב (רביעי, 21:45, ערוץ 2) את ריאל מדריד במשחק הראשון מבין שניים בחצי גמר ליגת האלופות. "מאז ההגרלה הוא מדבר על בסיס יומי".
קלופ, שהבטיח "להיות מוריניו של פפ גווארדיולה" החל מהעונה הבאה בה המאמן הקטלאני יעבוד בבאיירן מינכן, סיפק כמה ציטוטים משעשעים בהקשר של מוריניו וריאל בשבועות האחרונים. ביום בו הפורטוגלי הגיע לאצטדיון של גרויטר פירת על מנת לעקוב אחר דורטמונד, הצהובים-שחורים הפגיזו חמישייה במחצית אחת וקלופ צחקק: "מוריניו לא ראה את החולשות שלנו. אם הוא רצה לדעת עד כמה טוב מריו גצה יכול לשחק בצד שמאל, הוא יכול היה פשוט להתקשר אליי". בגרמניה נהנו מעוד פנינה של המאמן האהוב. מוריניו קצת פחות. "מוריניו אמר שאני מדבר הרבה?", תהה קלופ. "זה מה שאחת המורות שלי נהגה לומר. אני אשתוק, אם כך".
מוריניו למד בשבועיים האחרונים, ממש על בשרו, מדוע קלופ נחשב בשנים האחרונות לגרסה הגרמנית (והחייכנית) שלו. הוא כריזמטי לא פחות, סוחף אחריו שחקנים וקהלים ובתקופתו בדורטמונד גם מנפק קבלות ומוכיח שהוא ראוי להיות בטופ העולמי. מוריניו מרגיש תחרות עזה, במיוחד לאחר שלא הצליח לנצח את קלופ בשני המפגשים בין ריאל לדורטמונד בשלב הבתים. בסוף הערב, ועד המשחק הבא, שני המאמנים יחזרו לדבר לא מעט. עד אז, זה זמן מצוין לערוך השוואה קלה בין שני המוחות החריפים האלה. שניים שרואים את המשחק בצורה דומה, אך מתנהלים אחרת. רק אחד יזכה להתרברב בנאום הניצחון.
תארים (ורקע)
ז'וזה מוריניו
הבכיר מבין השניים, ללא ספק. בגיל 50, אחרי 13 שנים כמאמן ראשי, מוריניו מתהדר כבר ב-20 תארים שונים. למעשה, מאז 2002 הוא לא סיים שנה קלנדרית ללא תואר. הוא עבד שנתיים בפורטו בין השנים 2002-2004, וזכה בשתי אליפויות רצופות, גביע אחד, סופרקופה, גביע אופ"א וכמובן בליגת האלופות. הזכייה בצ'מפיונס ליג שדרגה אותו עם מעבר לצ'לסי, אותה הוביל לשתי אליפויות רצופות בפרמיירליג, גביע אחד, שני גביעי ליגה ומגן צדקה בשלוש שנים (2004-2007). אחרי הכחול של פורטו והכחול של צ'לסי, מוריניו לקח שנת שבתון ושוב חזר בכחול, הפעם עם זה של אינטר. גם באיטליה הוא הניף שתי צלחות אליפות ברצף, כשבעונת 2009/10 הוביל את המועדון לטרבל היסטורי עם זכייה גם בגביע ובליגת האלופות. התחנה הבאה הייתה ריאל מדריד, בה הוא נמצא כעת בעונתו השלישית. בעונה הראשונה הוא הביא גביע, בשנייה אליפות על חשבון ברצלונה הגדולה וכעת הוא רוצה להפוך למאמן הראשון שזוכה בליגת האלופות עם שלוש קבוצות שונות.
יורגן קלופ
כמו מוריניו, שהיה שחקן די כושל בקבוצות כמו ריו אבה ובלננשש, גם קלופ בן ה-45 לא היה חלק מהרמות הגבוהות ככדורגלן. הוא העביר 12 שנים במיינץ מהליגה השנייה, עד שפרש ומונה ב-2001 למאמן הקבוצה. אחרי שתי עונות בהן פספס את הכרטיס לליגה הבכירה, קלופ עשה היסטוריה והעלה את מיינץ לבונדסליגה בעונת 2003/4. את הדמעות הוא אפילו לא ניסה להסתיר. קלופ הפך לאיש הכי פופולארי במיינץ וסייע לקבוצה לתקוע יתד בליגה, כולל הופעה אחת בגביע אופ"א. אך לא לאורך זמן. בעונת 2006/7 הקסם פג. מיינץ ירדה, קלופ לא הצליח להחזיר אותה לליגה הבכירה ועזב. שוב בדמעות. דורטמונד שמה את מבטחה בו בקיץ 2008, קיבלה ממנו זכייה בסופרקאפ הגרמני ומאז התקדמות סיסטמטית. מקום שישי בעונה הראשונה, מקום חמישי בשנייה, אליפות בשלישית ודאבל פנטסטי ברביעית. עכשיו, עם ארבעה תארים ברזומה, קלופ רוצה לעשות צעד נוסף קדימה - ללכת בדרכו של אוטמר היצפלד ולהיות השני שמוביל את דורטמונד לזכייה בליגת האלופות.
שורה תחתונה: המיוחד תמיד שווה תארים. 0:1 למוריניו.
מדיניות רכש
ז'וזה מוריניו
המיוחד ידע לבחור את הקבוצות שלו בתבונה. כסף, איך נאמר, אף פעם לא היווה בעיה. למרות זאת, הוא לא תמיד ניצל אותו. בצ'לסי הוא יכול היה לקנות את מי שרק רצה. רומן אברמוביץ' דרש לצרף בקיץ 2004 את רונאלדו הברזילאי, אבל מוריניו היה נעול על דידייה דרוגבה, אז חלוצה של מארסיי ושם לא ממש מוכר באנגליה. אף אחד לא יכול היה לשכנע אותו אחרת. כנ"ל במקרה מייקל אסיין ופטר צ'ך. מוריניו לקח איתו אז מפורטו לצ'לסי את פאולו פריירה וריקרדו קרבאליו, שהצטרף אליו גם במדריד (בדומה לאסיין שהתאחד איתם). הפורטוגלי תמיד אהב להיות מלווה בנאמנים, או כמו שהוא מכנה אותם: "שחקנים עליהם אני סומך בעיניים עצומות ומוכן לצאת איתם למלחמה". בדרך היו גם פלופים (אנדריי שבצ'נקו, אסייר דל הורנו וחאליד בולחרוז בצ'לסי, פדרו לאון ונורי שאהין בריאל) אבל עוד לא מעט הברקות (לוסיו, דייגו מיליטו וסמואל אטו באינטר, אנחל די מריה ומסוט אוזיל בריאל). נקודת התורפה העיקרית: קידום שחקנים בית צעירים. מוריניו תמיד חשב לטווח קצר. בריאל הוא מנסה לפצות על כך כעת, אם כי עדיין מתקשה.
יורגן קלופ
כאשר קלופ קיבל את המפתחות בדורטמונד ב-2008, הוא החליט לבצע מהפכה. הוא הודיע מראש כי יוותר על השחקנים הוותיקים והביע את רצונו לבנות קבוצה צעירה. כזו שבה כישרונות מקומיים יוכלו לבוא לידי ביטוי. גם הוא לא חשב שהמטמורפוזה הזו תעבור בצורה כל כך טבעית. דורטמונד קיבלה את הקבוצה המלהיבה שידעה מימיה. הכי רחוק מהסגנון הגרמני המוכר. קבוצה שגרמה גם לבאיירן מינכן לשנות את עורה. לטביעת העין של קלופ יש חלק ניכר במפנה. הוא היה זה שצירף את הומלס בזמן שבאיירן לא ספרה אותו. הוא הביא את שינג'י קגאווה כיפני אלמוני והפך אותו לשחקן עונה בגרמניה שנחטף על ידי מנצ'סטר יונייטד. הדברים נכונים גם לגבי רוברט לבנדובסקי שהגיע בגרושים מהליגה הפולנית, לגבי פישצ'ק שירד ליגה עם הרטה ברלין, ולגבי צעירים כמו אילקאי גונדואן וסוון בנדר שנחשבים "גניבות". קלופ ראה כישרון ורעב. זה הספיק לו. במקביל לרכישות, הוא לא שכח את הצורך בזהות מקומית. מריו גצה, שבקיץ ינטוש את דורטמונד לטובת באיירן, הוא תוצר מחלקת הנוער של דורטמונד שקודם על ידי קלופ. ממיינץ, אגב, הוא הביא כנדוניה רק את סובוטיץ'.
שורה תחתונה: מוריניו פספס יותר, אבל גם ניסה יותר (ובכמה מקומות). נקודה לכל אחד, 1:2 למוריניו.
טקטיקה
ז'וזה מוריניו
אין ספק, הפורטוגלי הוא טקטיקן בחסד. השיטות שלו הביאו לפורטו ואינטר את התואר האירופי, אבל עד המעבר לריאל מדריד הוא נחשב למאמן זהיר ופרגמטי. עם הבלאנקוס מוריניו הוכיח שהוא מסוגל לחשוב התקפה. כך גם השיג את היתרון במפגשים הישירים מול ברצלונה. תחילה הוא זכה במשחקים דרך ההגנה, אך עם הזמן הראה דרכים מגוונות איתן אפשר להביך את הקטלאנים. ריאל מדריד שלו מתבססת על 4-2-3-1, כשגונסאלו היגואין וקארים בנזמה מתחלפים בעמדת החוד וזוכים לתגבור של כריסטיאנו רונאלדו ואנחל די מריה מהאגפים ושל מסוט אוזיל מעמדת הקשר הקדמי. ריאל לא נשענת על הנעת כדור סבלנית ודומיננטית סטייל ברצלונה, אלא מסתמכת על התקפות בזק ומתפרצות קטלניות דרך האגפים. התקפת מעבר שמתחילה מחטיפת כדור במחצית המגרש ומסתיימת תוך שבע שניות עם כדור ברשת - היא סגנון הכיבוש המועדף על מוריניו. בדרך כלל, יש לו גם את השחקנים המתאימים לבצע זאת כהלכה.
יורגן קלופ
באופן לא מפתיע, הסגנון של קלופ דומה לזה של מוריניו. גם הוא חסיד של שיטת משחק עם חלוץ בודד ומעדיף את ה-4-2-3-1. לעומת למוריניו, שאוהב איזון בין המגנים כשאחד בעל אוריינטציה התקפית והשני הגנתי יותר, קלופ בונה חלק גדול ממשחק ההתקפה שלו על האגפים, כולל התמיכה המאסיבית של המגנים. מרסל שמלצר מספק זאת מצד שמאל, כולל במצבים נייחים, ואילו לוקאש פישצ'ק הפולני עושה זאת באגף ימין. שני המגנים שותפים גם למשחק הלחץ שקלופ מאמין גדול בו, ומצד שני הם מקבלים עזרה משחקני הכנף במשימות ההגנתיות. דורטמונד הנוכחית, בשונה מהקבוצה שזכתה בליגת האלופות ב-1997, הפכה לשם נרדף לכדורגל אטרקטיבי, עם התקפות מתפרצות מסוגננות ומשחק מסירות מהיר ושובה עין. הבדל נוסף בין קלופ למוריניו: בעוד הפורטוגלי אוהב להיערך בהתאם לכל יריבה במסגרת האירופית, קלופ לא מאמין גדול בשינויים. דורטמונד שלו נאמנה לסגנונה. הוא רוצה לעשות את הדברים בדרך שלו, וחורג ממנהגו רק בעתות מצוקה. דקות הסיום בגומלין מול מלאגה מהוות דוגמה מצוינת לכך.
שורה תחתונה: הניסיון של מוריניו והיכולת לצמוח כמאמן עושים את ההבדל. 1:3 למוריניו.
אישיות
ז'וזה מוריניו
הוא 'המיוחד' כי הוא החליט. הוא 'האחד והיחיד' כי הוא באמת מאמין בכך. זה מוריניו. אמנם האגו משחק אצלו תפקיד מרכזי ומי שלא רואה את הדברים כמוהו ייזרק בדרך (ראול, קסיאס) אבל הוא תמיד יקריב את עצמו עבור השחקנים שמאמינים בו (וגם מסיבות העיתונאים שלו בדרך כלל מספקות את הסחורה). מאבקי כוח דוגמת אלה מול הסמלים של ריאל מדריד או אנשי ההנהלה בשנתו הראשונה בספרד, הם חלק מעבודת השטח שלו. קודם כל מכשירים את הקרקע ואז בונים עליה. עבור מקטרגיו מדובר באיש מדון שמתעב את כולם ותמיד מתייצב כדי להוסיף אש למדורה. מצד שני, כמה שחקנים שעברו תחתיו, אם בכלל, שמעתם יוצאים נגדו? בדרך כלל הוא הותיר אחריו חדר הלבשה שבור (צ'לסי) או מועדון שלא מסוגל להתרומם לשיא חדש (אינטר). "כשמוריניו עזב, איבדנו מנהיג, יועץ ומישהו שיעשה הכול בשביל המועדון", אמר מרקו מטראצי שהתאהב בו באינטר. על הדברים הללו יכולים לחתום גם דקו, דרוגבה, פרנק למפארד, ווסלי סניידר או ג'ון טרי. עבור השחקנים שלו, מדובר באישיות מושלמת. עיתונאים ומאמנים באנגליה ואיטליה ודאי יחלקו על כך.
יורגן קלופ
בדומה למקבילו, קלופ נוטף כריזמה ונחשב אף הוא למאמן של שחקנים. גם בגרמניה לא פשוט להחזיק חדר הלבשה נטול בעיות משמעת, וקלופ עושה זאת בזכות יחס אישי לכל שחקן. "הוא מדבר איתי בצורה שונה ממה שהוא מדבר עם שחקן בן 19", הסביר השוער רומן ויידנפלר. "תמיד אפשר לפנות אליו והוא מצליח למצוא גם את הטוב גם ברע". בניגוד למוריניו, שמסוגל להיות זועף בשבוע אחד, לצחוק באחר ואז לעבור לשתיקה מתמשכת, קלופ תמיד מתנהל עם חיוך. בגרמניה הוא הדוד הקול. מעין רוק סטאר מזוקן ("אני לא אוהב את המראה המגולח שלי", הסביר פעם את סמלו המסחרי) עם חוש הומור נהדר ואישיות כובשת, מה שהפך אותו לאחד האנשים הפופולארים במדינה. כמו שהצליח לרגש בתחילת הקריירה במיינץ ולאחר מכן כפרשן מוערך, כך הוא עושה בדורטמונד בזכות החגיגות הספונטניות על הקווים ומסיבות העיתונאים המשעשעות מדי שבוע. "הוא נגיש, נלהב ואהוב", נכתב על קלופ במגזין 'שטרן'. "ובקיצור: האנטיתזה המוחלטת לפליקס מגאת".
שורה תחתונה: לו הייתה רשימת "היפים והנכונים" של ליגת האלופות, קלופ היה ראשון. סיכום (נכון ל-2013): 2:3 למוריניו.