בליגה משלו: אסף רביץ בין האטלנטי לפסיפי

מלך העולם: שחקן העונה ב-NBA

קובי בריאנט על אנושי, כרמלו אנתוני חד כתער, כריס פול חולל מהפכה בקליפרס וקווין דוראנט קטלני, אבל מי יכול להתמודד מול העליונות המוחלטת של לברון ג'יימס. אסף רביץ בוחר את ה-MVP של העונה

  • לברון ג'יימס
אסף רביץ

הגיע הזמן לבחור MVP. באמצע העונה בחרתי בכריס פול, אבל מאז השתנו לא מעט דברים. השנה, יותר מתמיד, צריך להבין איך לשקלל היעדרויות ממושכות ביצירת הדירוג. טוני פרקר החמיץ השנה (בינתיים) 15 משחקים, כרמלו אנתוני 13, פול וטים דאנקן 12. בקביעת השחקן בעל הערך הרב ביותר לקבוצה שלו אי אפשר להתעלם מכך ששחקנים הפסידו כשישית או שביעית מהעונה, זה צריך להוריד מהערך שלהם במידה מסוימת. אבל עד כמה?

בכל מקרה, לאחר בחינת כל האספקטים, הנה 11 המצטיינים של העונה:

טוב לדעת (מקודם)

הרופאים ממליצים: שש דקות, פעמיים ביום ואין כאבים

לכתבה המלאה

10. סטפן קרי (גולדן סטייט ווריירס)

מספרים בולטים: 22.5 נקודות, 3.4 שלשות ב-44.9 אחוזים, 89.8 אחוזי עונשין, 6.9 אסיסטים, 1.6 חטיפות.

בדרך כלל, כשמדברים על מומחה שלשות מתכוונים לספוט-אפ שוטר - שחקן שמקבל כדור ומיד עולה לקליעה, כזה שמתכננים לו תרגילי חסימות רחוק מהכדור. הרבה יותר קשה לקלוע שלשות באחוזים גבוהים בעלייה מכדרור, אבל מי שיש לו את היכולת הזאת הופך לשחקן שקשה מאוד לעצור בפיק נ' רול. הגדולה של קרי כקלע היא שהוא עשוי להיות הטוב ביותר ב-NBA בשני הסוגים. מארק ג'קסון משתמש בו בשתי הדרכים ומקבל מבול של שלשות באחוזים מדהימים. קרי מוסיף לכך ניהול משחק שהולך ומשתפר, וכך הוא יכול להיות אחד משחקני ההתקפה היעילים ביותר ב-NBA כמעט בלי להגיע לצבע. למרות ההיחלשות של הווריורס בחצי השני של העונה יש לו מקום ברשימה הזאת.

אחד משחקני ההתקפה היעילים ב-NBA. סטפן קרי (צילום: AP)

9. דווין וויד (מיאמי היט) וראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)

מספרים בולטים: וויד - 21.3 נקודות, 52.1 אחוז מהשדה, 5 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 0.8 חסימות. ווסטברוק - 23.4 נקודות, 7.1 הליכות לקו העונשין, 5.4 ריבאונדים, 7.5 אסיסטים, 1.8 חטיפות.

קשה להפריד בין שני מספרי 2 של ההיט ו-OKC אז הם חולקים מקום אחד. שניהם התקשו לשמור על יציבות והיו יותר מדי רגעים במהלך העונה שהם נראו לא מפוקסים, אבל שניהם מצאו גם את הזמן להראות את היכולות הלא רגילות שלהם ולהבהיר שבימים גדולים שלהם קבוצותיהם כמעט בלתי עצירות. אצל ווסטברוק, כהרגלו, חוסר היציבות הוא בין ימים ואפילו בין רבעים, אבל בתמונה הגדולה הוא בדרך לסגור עונה מלאה (עדיין לא החמיץ משחק כל הקריירה) בלי לרדת מדאבל פיגרס. בעקבות העזיבה של הארדן הוא חזר לקחת חלק משמעותי יותר מניהול המשחק, והוכיח שכשהוא רוצה הוא יכול. לא עונה יוצאת דופן, אבל במובן מסוים זה גם מה שמרשים בה - שזה הסטנדרט של ראסל ווסטברוק.

אצל וויד היו תנודות הרבה יותר משמעותיות במהלך העונה. בחצי הראשון שלה הוא נראה רחוק מאוד משיאו ולא מרשים באופן כללי, עד כדי כך ששאלת הכשירות שלו נראתה כמו המוקש המשמעותי ביותר של מיאמי בדרך לריפיט. בעצם, ניתן לומר שהחלק היחיד בעונה בו וויד נראה כמו וויד המוכר היה במהלך הרצף, אבל כשמדובר ברצף שלקח שליש עונה וביכולת של מועמד MVP לכל דבר, זה מספיק כדי להכניס אותו לכאן.

מצא זמן להראות קצת פנומנליות. ווסטברוק (צילום: AP)

8. טוני פארקר (סן אנטוניו ספרס)

מספרים בולטים: 20.6 נקודות, 52.6 אחוזים מהשדה, 83.8 אחוזי עונשין, 7.5 אסיסטים על 2.5 איבודים.

במהלך פברואר התחיל דיבור על הצרפתי של הספרס כמועמד לגיטימי ל-MVP, ובצדק. פארקר סיים בפברואר שלושה חודשים בהם קלע לפחות ב-54 אחוזים מהשדה עם יחס האסיסטים-איבודים הטוב בקריירה, סן אנטוניו לא הפסיקה לנצח וטים דאנקן קצת נרגע מהפתיחה המדהימה שלו לעונה. אבל אז פארקר נפצע וגם כשחזר לא באמת חזר, כך שמאז תחילת מרץ הוא בקושי רלוונטי, לכך ניתן להוסיף חודש ראשון לא מוצלח במיוחד שגם בו הוא גרר פציעה. בקיצור, בשיאו פארקר שווה טופ 5 בדירוג הזה, אבל הוא לא הצליח לשמור על השיא הזה למשך כל העונה. ועם כל הכבוד לרשימות סיכום, השאלה החשובה באמת היא איזה מהפארקרים נראה בפלייאוף.

אלמלא הפציעה כנראה היה מדורג גבוה יותר. פארקר (צילום: רויטרס)

7. טים דאנקן (סן אנטוניו ספרס)

מספרים בולטים: 17.7 נקודות, 50.5 אחוזים מהשדה, 81.2 אחוזים מהעונשין, 9.9 ריבאונדים, 2.6 חסימות.

אין מה לעשות, העובדה שלאורך רוב העונה היה דיון רב תהפוכות בשאלה מי השחקן הטוב ביותר של הספרס השנה פגעה בשני המועמדים ברשימה הסופית. גם ריבוי ההיעדרויות שלהם השאיר את שניהם מחוץ לשישייה. אבל חשוב להבהיר - בתמונה הגדולה, זו הייתה עונה של דאנקן יותר מאשר של פארקר. הביג פונדמנטל, שיחגוג החודש 37, נראה צעיר בכמה שנים טובות והיה בקלות שחקן הפנים המוביל בליגה השנה. יכולת החסימה שלו שברה שיאים, השליטה בריבאונד הייתה כמו בימים הטובים, אחוזי הקליעה מחצי מרחק ומהעונשין היו הכי גבוהים בכל הקריירה שלו ואת כל שאר הדברים הוא עשה כמו שעושה הפאוור פורוורד הטוב בהיסטוריה. היו תקופות פחות טובות, היו פציעות, אבל בסך הכל עונה מדהימה שעושה רק טוב לאופן בו נזכור את טים דאנקן.

עונה שהופכת את הפינאלה של הקריירה להרבה יותר ממכובד. דאנקן (צילום: AP)

6. קובי בריאנט (לוס אנג'לס לייקרס)

מספרים בולטים: 27.3 נקודות, 46.3 אחוזים מהשדה, 1.7 שלשות, 7.9 הליכות לקו ב-84.1 אחוזים, 5.6 ריבאונדים, 6 אסיסטים.

איך בדיוק אמורים להתייחס לעונה הזאת של קובי? היא מנוגדת לכל היגיון. המיקום הכי נכון עבורו הוא מחוץ לרשימה, בקטגוריה נפרדת, קטגוריית השחקנים שעשו באמת כל מה שבן אנוש מסוגל כדי להרים מהרצפה את אחד הפרוייקטים הכושלים בתולדות ה-NBA. היו כל כך הרבה רגעים שניתן היה להתייאש בהם, היו כל כך הרבה שכבר התייאשו, אבל קובי החליט שהוא מושך את הקבוצה הזאת לפלייאוף ויהי מה. ובכל זאת, לקראת השבוע האחרון של העונה הרגילה, המקום בפלייאוף עדיין רחוק מלהיות מובטח. קובי אחראי על כל כך הרבה רגעים מופלאים בעונה הזאת שאם אתחיל לפרט אותם תיגמר הכתבה, זו אחת העונות האישיות הגדולות בקריירה שלו, אבל הספינה עדיין טובעת והוא הקפטן שלה.

נראה אבוד? לא כשהוא שם. בריאנט (צילום: AP)

5. ג'יימס הארדן (יוסטון רוקטס)

מספרים בולטים: 25.9 נקודות, 2.2 שלשות, 10.1 הליכות לקו ב-86.1 אחוזים, 4.8 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים, 1.8 חטיפות.

הספינה של קפטן שחור הזקן, לעומת זאת, מפליגה להנאתה הישר אל מקום מפתיע בפלייאוף. הארדן הגיע ליוסטון כמה ימים לפני פתיחת העונה כשמסביב סימני שאלה לגבי יכולתו להוביל קבוצה, אז הוא ענה עם שני משחקים ראשונים של 37 ו-45 נקודות בדרך לשני נצחונות חוץ. זה היה הרגע בו נגמרו השאלות וכולם עברו להתבונן באחת העונות המרשימות ביותר של שחקן שמקבל לראשונה בקריירה קבוצה משלו. יוסטון הייתה קבוצה של שחקן אחד יותר מכל אחת אחרת בליגה, היא לא ממש עשתה שום דבר פרט לפיק נ' רול של הארדן שממנו הוא הגיע לטבעת, עלה לקליעה או שחרר שחקן לשלשה, ביצוע מושלם למהלך הכי פשוט בספר. ככה הוא מוביל לפלייאוף במערב קבוצה שהשחקן השני הכי טוב שלה הוא...מי, באמת? צ'נדלר פארסונס? בלי לזלזל באחד השחקנים האהובים עליי בליגה, תראו לי קבוצת פלייאוף שהייתה מחליפה אותו בשחקן השני הכי טוב שלה.

קבוצה של איש אחד. ג'יימס הארדן (צילום: AP)

4. כרמלו אנתוני (ניו יורק ניקס)

מספרים בולטים: 28.7 נקודות, 2.4 שלשות ב-38.1 אחוזים, 7.7 הליכות לקו ב-83.3 אחוזים, 6.8 ריבאונדים.

התחיל נפלא, נגמר נפלא, באמצע הייתה נפילת מתח של כמה חודשים, אבל אני לא חושב שניתן למצוא אוהד אחד של הניקס שיתלונן על העונה הזאת של הקבוצה שלו ושל הכוכב שלה. היו למלו עונות מוצלחות גם בדנבר, אך לעונה הזאת יש תחושה מיוחדת, תחושה שהוא מצא את הבית שלו, את המקום בו יוכל למקסם את היכולות שלו. בניקס בנו את כל משחק ההתקפה שלהם סביב האיכויות ההתקפיות של כרמלו והוא הוכיח שזאת שיטה שניתן להצליח איתה. המספרים לא אומרים מספיק, ההשפעה שלו על משחק ההתקפה הקבוצתי הייתה עצומה וקבלת ההחלטות שלו בכל הנוגע לזמן הנכון להוציא כדור החוצה להמשך ההתקפה התקרבה לשלמות. המבחן האמיתי יהיה בפלייאוף, אליו הניקס מגיעים פייבוריטים להגיע לגמר המזרח, עד אז האוהדים ב-MSG יכולים לחגוג את העונה הרגילה המרשימה ביותר של שחקן שלהם במילניום הזה.

מצא את עצמו. כרמלו אנתוני (צילום: רויטרס)

3. כריס פול (לוס אנג'לס קליפרס)

מספרים בולטים: 17 נקודות, 48.3 אחוזים מהשדה, 88.9 אחוזי עונשין, 9.7 אסיסטים על 2.3 איבודים, 2.5 חטיפות.

לפני שבוע התרחש רגע היסטורי - הקליפרס הגיעו לראשונה בתולדות הפרנצ'ייז ל-50 ניצחונות. מה שנראה טבעי עבור החבורה האיכותית שנבנתה שם הוא הכי לא טבעי למועדון שמאחוריו 43 שנים של כישלון מתמשך. התייחסתי לכך בכתבת האמצע וזה ממשיך להיות נכון - כריס פול שינה לחלוטין את האופי של המועדון הזה, ועשוי להיות כבר עכשיו השחקן הכי חשוב בתולדותיו. המנהיגות והקבוצתיות שלו הדביקו את שאר השחקנים וביחד זו הפכה להיות קבוצה חזקה ונטולת כל רגשי נחיתות. חוץ מזה, כמובן, פול הוא עדיין רכז ענק, הטוב בעולם בעמדה החשובה והאיכותית ב-NBA, אבל השנה מה שמרשים במיוחד זו ההצלחה הקבוצתית והטבעיות בה היא התקבלה. קיוויתי שהקליפרס יהיו מספיק טובים כדי לשמור עליו כמועמד לגיטימי לתואר, אבל החצי השני היה פחות טוב והשאיר את CP3 מתחת לשני הגדולים.

בדרך להפוך לחשוב שבשחקני הקליפרס בכל הזמנים. כריס פול (צילום: GettyImages, Ronald Martinez)

2. קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)

מספרים בולטים: 28.3 נקודות, 1.7 שלשות, 9.4 הליכות לקו, 50.8 אחוזים מהשדה, 41.5 אחוזים משלוש, 90.7 אחוזים מהקו, 7.9 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 1.3 חסימות.

תקראו שוב את שורת המספרים המדהימה הזאת, תזכרו שהיא שייכת לשחקן של מוליכת המערב הנוכחית וקבוצה שנמצאת בדרך לעונה של 60 ניצחונות, ותבינו שהדבר המדהים ביותר הוא שהשורה הזאת לא שייכת ל-MVP אלא רק לסגן שלו. דוראנט ממשיך להשתפר, כל שנה הוא טוב יותר והשנה הוא שבר שיא אישי כמעט בכל קטגוריה והתקרב לשיא בכל השאר. את תואר מלך הסלים הוא כנראה יפסיד לכרמלו, אבל הוא יעמוד ביעד של עונת 50/40/90 וכדאי לזכור שהוא אפילו לא השחקן שזורק הכי הרבה בקבוצה שלו. השדרוג באסיסטים הוא המשמעותי ביותר, KD ממשיך להבין טוב יותר איך להשתמש ביכולות שלו גם כדי להפעיל אחרים ותוך שנתיים כמעט הכפיל את ממוצעי האסיסטים שלו. בהגנה הוא לא מפחד משמירה על כוכב היריבה במאני טיים ונדמה שגם שם יש קפיצת מדרגה שעשויה להועיל מאוד בפלייאוף. זו הייתה עונה שלחלוטין שווה MVP, יש רק בעיה אחת. כן, תמשיכו למטה.

שווה MVP, אם לא ההוא. דוראנט (צילום: רויטרס)

1. לברון ג'יימס (מיאמי היט)

מספרים בולטים: 26.9 נקודות, 56.3 אחוזים מהשדה, 40.3 אחוזים מהשלוש, 7 הליכות לקו, 8.1 ריבאונדים, 7.2 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 0.9 חסימות.

ואז הגיע הרצף. בעונת 1996/97 שיקגו ניצחה 69 משחקים, אבל לליגה כנראה נמאס להעניק פרסים למייקל ג'ורדן אז ב-MVP זכה קארל מלון. גם ללברון נמאס להעניק תארים אישיים, אז התחושה לאורך העונה הייתה שאם דוראנט ייתן פייט מספיק קרוב הוא יקבל את התואר הראשון בקריירה שלו. KD עשה את שלו עם עונה גדולה, אבל ללברון היו תכניות אחרות. 27 הניצחונות הרצופים בהם קינג ג'יימס עשה כל מה שמתחשק לו מתי שמתחשק לו, קלע באחוזים פסיכיים בדרך ליותר מ-56 אחוזים עונתיים מהשדה ותוך כדי כך גם קפץ לביקור ב-OKC וחיסל את המשחק ברבע הראשון, עשו את העבודה. הם הבהירו שהעליונות של לברון על כל השאר היא כזו שלא ניתן להתחמק ממנה כפי שאיכשהו הצליחו לפני 16 שנה עם ג'ורדן ומלון. מיאמי נמצאת בליגה משלה, לברון נמצא בליגה משלו. עד להודעה חדשה, זאת השורה התחתונה היחידה שיש לנו.

עד להודעה חדשה הוא מעל כולם. לברון ג'יימס (צילום: AP, Mike Segar)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully