שחקן ההגנה
כמעט נכנסו
לארי סנדרס וסרג' איבקה - שני מלכי החסימות עדיין לא עוגנים הגנתיים אמיתיים, אבל הופכים את הצבע למקום שהיריבים מאוד לא אוהבים להגיע אליו.
קווין גארנט - עוד עונה הגנתית טובה מאוד לבוסטון, עוד עונה נהדרת לשחקן הלא נגמר הזה שלעת זקנה הפך לסנטר, ועושה זאת לא פחות טוב מאף אחד.
רוי היברט - אינדיאנה היא קבוצת ההגנה של העונה בפער משמעותי, לשיפור של היברט בצד הזה של הפרקט יש בכך חלק חשוב.
ג'ואקים נואה - מועמד מוביל לתואר, אבל שיקגו פחות טובה מהרגיל בהגנה השנה (באזור מקומות 5-7) לכן יש שלושה ראויים יותר.
מקום שלישי - פול ג'ורג': בקטגוריה שנשלטת כמעט לחלוטין ע"י שחקני פנים, ג'ורג' הנפלא הוא שחקן החוץ הבולט בתחום. הוא סטופר איכותי, נהדר בעזרה, תורם בריבאונד ומייצר האסל. חבילה שלמה, שחקן שיופיע ברשימות האלה לשנים ארוכות והיה יכול לזכות בתואר אם הקרדיט להגנה של הפייסרס לא היה מתחלק בינו לבין היברט.
מקום שני - מארק גאסול: עוד יותר מאשר ב-MVP, בקטגוריית שחקן ההגנה אי אפשר לבודד שחקן מהיכולת הקבוצתית. לכן זוכי עבר כמו דוויט הווארד וטייסון צ'נדלר לא נכנסים לרשימה עם קבוצות ההגנה הבינוניות שלהם. גאסול לא מוכר כמומחה הגנה כמוהם, אבל השנה הנהיג את קבוצת ההגנה השנייה בליגה. עם פחות רעש ואתלטיות ויותר מיקום וקבלת החלטות, גאסול הצעיר מתברר כסנטר הגנתי איכותי במיוחד.
מקום ראשון - טים דאנקן:
לעונה המיוחדת של הביג פונדמנטל מגיע תואר מיוחד. למשל: לזכות לראשונה בקריירה בתואר שחקן ההגנה של העונה ולהפוך בכך לשחקן המבוגר ביותר אי פעם שעושה זאת (הוא תיכף בן 37). קשה להפריד בין חמשת המובילים בקטגוריה ובמקרה כזה בהחלט מותר להתחשב באלמנט ההיסטורי וללכת עם הלב. הקייס של דאנקן לא נופל מזה של האחרים - הוא הקפיץ את הספרס למקום השלישי בליגה ביעילות הגנתית לאחר שנים בקצה העשירייה, פר דקה הוא ריבאונדר הגנה וחוסם מהמובילים בליגה (שלישי עם 2.64 למשחק), הנוכחות שלו בצבע מזכירה את הימים הגדולים שלו. סן אנטוניו מגיעה חבולה לפלייאוף, אפשר לקוות שלפחות ברמה האישית יהיה לדאנקן סוף טוב לעונה הזאת.
מאמן העונה
כמעט נכנסו
מארק ג'קסון - ומה עם החצי השני? מאמן אמצע העונה שלי לא הצליח לשמור על השחקנים שלו אינטנסיביים מספיק.
קווין מקהייל - זמן טוב להכריז על דריל מורי כ-GM של העונה. רוב הקרדיט על ההפתעה הנעימה מטקסס מתחלק בין מורי להארדן, אבל גם למקהייל מגיעה מילה טובה.
טום תיבודו, גרג פופוביץ', ליונל הולינס - לא צריך לקחת אותם כמובנים מאליהם רק כי הם עושים את זה עונה אחרי עונה, אבל אצל כל אחד מהם העונה שעברה הייתה יותר מרשימה.
אריק ספולסטרה - מצא את הדרך המושלמת להשתמש בלברון ולבנות סביבו סגנון ייחודי.
מקום שלישי - מייק וודסון: יש כל כך הרבה דרכים להיכשל עם הניקס, וודסון מצא את נוסחת ההצלחה. יש כל כך הרבה דרכים להסתבך עם כרמלו, וודסון הוציא ממנו עונת שיא. הוא קיבל עזרה מהגווארדיה הוותיקה, בעיקר ג'ייסון קיד, אבל נאלץ גם להסתדר עם מכת פציעות נדירה בהיקפה וקרוב להבטיח לניו יורקרים את המקום השני במזרח ואת העונה הרגילה הטובה ביותר שלהם מאז שלג'ף ואן גנדי היה טיפה יותר שיער.
מקום שני - ג'ורג' קארל: המאמן הוותיק הוביל את הנאגטס לחצי שני נדיר באיכותו שמסמן את דנבר כסוס השחור של הפלייאוף. הקצב המהיר, השיפור במהלך העונה, הדברים הקטנים שדנבר עושה טוב יותר מכל אחת אחרת, השימוש הנכון בסגל הרחב - כל אלה מבהירים שקארל מייצב את עצמו כאחד המאמנים הבכירים ב-NBA והשנה היא אחת המוצלחות בקריירה שלו. ניתן לתהות למה לא להשתמש בטיעון של דאנקן, להתחשב באלמנט ההיסטורי ולתת לקארל את התואר. בעולם האמיתי זה כנראה יקרה, אבל אצלי יש מישהו שמגיע לו יותר.
מקום ראשון - פרנק ווגל:
יש הרבה יותר הייפ סביב קארל, אבל זה בעיקר בגלל שווגל הוא מהאנשים שקל להתעלם מהעבודה שלהם. הוא עושה עבודה שקטה ונהדרת ובשנתיים האחרונות הפך את אינדיאנה לאחת הקבוצות הבכירות במזרח למרות שאין לה שחקנים שמתאימים לקבוצה בכירה. ווגל הפך את הפייסרס לקבוצת ההגנה הטובה ב-NBA בזכות הרבה התאמות קטנות ועבודה קשה עם כל השחקנים שלו, הוא הוכיח שהוא יכול להיות יותר תיבודו מתיבודו. בלי דני גריינג'ר ובלי ספסל ווגל הוביל את אינדיאנה למקום השלישי במזרח לפני קבוצות הרבה יותר מוכשרות. הגיע הזמן לשים לב אליו.
השחקן השישי
כמעט נכנסו
ג'יי ג'יי רדיק - המעבר שלו למילווקי של מייק דנליבי פגע בקמפיין של שניהם.
קורי ברואר - השחקן הכי יציב בספסל הכי כיפי והשני הכי טוב ב-NBA השנה.
קווין מרטין, מאט בארנס ווינס קרטר - שני הראשונים נראו טוב בחצי הראשון, השני נראה טוב בחצי השני, ביחד אפשר ליצור מהם מחליף ותיק איכותי אחד לכנף.
ראיין אנדרסון - הצליח להפוך את עצמו למוסד, הולך להיות מועמד לתואר הזה כל שנה בעתיד הנראה לעין. לא נכנס לשלישייה הפעם למרות מספרים נהדרים (16.2 נקודות, 2.7 שלשות, 6.4 ריבאונדים) כי שיחק בקבוצה שולית בזמן שהיו אחרים שתרמו לעונות מוצלחות.
מקום שלישי - ג'ארט ג'ק: עונה נפלאה לפוינט גארד המחליף הסולידי של גולדן סטייט. 13 נקודות ו-5.5 אסיסטים, הגנה טובה וניהול משחק מוצלח - קשה לצפות ליותר מהרכז המחליף שלך. הוא אפשר לסטפן קרי לתפקד דקות ארוכות כשוטינג גארד שעושים עבורו תרגילי שחרור לקליעה. הוא מסיים חוזה בקיץ ואמור להיות לו לא מעט ביקוש.
מקום שני - ג'יי אר סמית': עד לפני חודש וחצי זו הייתה הקטגוריה הקלה ביותר לבחירה, אבל אז JR פתח מבערים והפך לאחד הסקוררים הטובים בליגה, לא רק מהספסל (21.7 נקודות למשחק מאז תחילת מרץ בדרך ל-17.8 עונתי). קבלת ההחלטות שלו יכולה לשגע מאמנים ואוהדים, הוא מסוגל להחריב משחקים, אבל בימים הטובים שלו ההגנות היריבות נותרות חסרות אונים. השילוב שלו עם כרמלו עבד טוב מהצפוי עוד בימי דנבר, נראה לאן זה ייקח אותם הפעם.
מקום ראשון - ג'מאל קרופורד:
בסופו של דבר, ועם כל הכבוד שמגיע ל-JR, הגמל הוא מה שחשבו עליו כשהמציאו את התואר הזה. קרופורד פתח את העונה בסערה, וגם אחרי שהאחוזים התיישרו המשיך להיות השחקן שעושה את ההבדל בלא מעט משחקים עבור הקליפרס. הוא לקח חלק בתקופה הגדולה של הספסל של ויני דל נגרו בחצי הראשון של העונה, לאחר שהאחרים חזרו לגודל הטבעי הוא המשיך לקלוע ולקלוע ולקלוע. המומחיות שלו השנה היא התעלות ברבע האחרון - הוא שלישי לקובי ודוראנט בנקודות ברבע הזה ושני ללברון בסטטיסטיקת ה- +/-. על זה מגיע לו תואר.
רוקי העונה
כמעט נכנסו
יונאס ולנצ'יונס - בחודש האחרון התחיל להראות את הפוטנציאל שלו.
האריסון בארנס - הלך והשתפשף כשחקן חמישייה לגיטימי בקבוצת פלייאוף.
דיון וויטרס - 14.7 נקודות בממוצע זה מספר יפה לרוקי, אם יצליח לשמור על יציבות ולשפר את האחוזים ישלים קו אחורי מרשים עם קיירי בקליבלנד.
אנדרה דראמונד - עונה מפתיעה לטובה לסנטר הצעיר, לפחות עד שנפצע לכמעט חודשיים. מכונת ריבאונד וחסימות עם נוכחות הגנתית וסיומת לא רעה ליד הטבעת. רק שיעשה משהו עם העונשין כדי לא להפוך לעוד דיאנדרה ג'ורדן.
מקום שלישי - ברדלי ביל: עונה לא פשוטה עברה על הרוקיס, יחסית מעט שחקנים הותירו חותם משמעותי וגם מהם הרוב החמיצו באיזור ה-20 משחקים. לכן צריך ליצור שקלול בין יציבות לתקופת השיא. ביל עקף את וויטרס ודראמונד כי תקופת השיא שלו הייתה מרשימה במיוחד. הוא התחמם לאט, אבל מינואר נראה כמו סקורר איכותי וקלע שלשות מוביל בליגה עד שנפצע בתחילת מרץ. גם השילוב שלו עם ג'ון וול זה משהו שכדאי לעקוב אחריו.
מקום שני - אנתוני דיוויס: סיכום העונה הראשונה ב-NBA של כוכב המחזור - בסדר, עם השהייה ב-ס'. הוא לא בא והראה דומיננטיות מהרגע הראשון, הוא התמודד עם פציעות לכל אורך העונה, אבל הוא למד מהר מה הוא מסוגל ומה לא ובסופו של דבר הפך כבר בעונה הראשונה שלו לשחקן יעיל מאוד שקולע באחוזים גבוהים, כמעט לא מאבד, לוקח ריבאונדים ומספק הרבה האסל בהגנה. לא עונת רוקי שמבהירה שהוא בדרך להיות סופרסטאר, אבל גם לא עונה שמבהירה שהוא לא.
מקום ראשון - דמיאן לילארד:
הפוינט גארד של פורטלנד לא הותיר ספק מהרגע הראשון שהוא השחקן המוכן ביותר ל-NBA במחזור שלו. והוא לא עצר לרגע. 19.1 נקודות למשחק, 2.3 שלשות, 6.5 אסיסטים, יציבות לאורך כל העונה בלי זכר לקיר רוקי'ס, בלי פציעות - אלה נתונים נדירים לרוקי. לילארד הפך למנהיג של פורטלנד, זו כבר עכשיו הקבוצה שלו יחד עם למרקוס אולדרידג'. מכיוון שהוא מגיע אחרי ארבע שנים בקולג' ומתקרב לגיל 23 הוא לא צפוי להשתפר באופן משמעותי, אבל מה שהוא מציג כבר עכשיו מאוד מרשים והופך אותו לאחד הצעירים המסקרנים בליגה.
השחקן המשתפר
כמעט נכנסו
ג'יימס הארדן, עומר אסיק, ניקולה ווצ'ביץ' ורבים אחרים - כי אני לא מתייחס לשחקני שנה שנייה וכאלה שהקפיצו מספרים רק כי השתנתה להם לחלוטין הסיטואציה.
ג'רו הולידיי - ככל שהעונה התקדמה השדרוג נראה יותר מלאכותי ותוצר של עזיבת שחקני מפתח. כשמוסיפים לכך את המאזן של פילי, נדמה שהעונה הזאת דווקא הבהירה שמרחב השיפור שלו לא גדול במיוחד.
ניקולה באטום - נעלם בחצי השני, בעיקר בגלל פציעה נגררת, אבל גם ככה הפך השנה לשחקן שלם יותר שהוסיף לרפרטואר יכולת מסירה וכמה קליעות קלאץ' מרשימות.
פול ג'ורג' - נתן יופי של עונה עם הרבה יותר דומיננטיות בהגנה ובהתקפה, אבל בסך הכל התקדם לאן שציפו ממנו, ואולי רק מעט מעבר לזה, כשחקן שנה שלישית שכל הזמן נמצא בתנועה קדימה.
קוסטה קופוס - שינוי שפחות בלט במספרים ויותר במעמד שלו בדנבר ובתרומה לקבוצה המצליחה. שחקן שעבד קשה בקיץ, הרשים במחנה האימון, הרוויח מקום בחמישייה על חשבון שחקן של 11 מליון דולר לעונה, המשיך להרשים והשתלט על המקום הזה בחמישייה. אחרי חמש עונות סתמיות, קופוס הוא פתאום סנטר לגיטימי ב-NBA.
מקום שלישי - סרג' איבקה: דוגמא לשיפור טהור. איבקה הופיע לעונה הזאת כשחקן התקפה טוב יותר מהעונה שעברה. חוץ מהקליעה מחצי מרחק, הוא הוסיף לרפרטואר קליעה משלוש ויכולת ליצור נקודות גם מטווחי ביניים, הוא שדרג את משחק הפיק נ' רול שלו וכך קפץ מ-9.1 ל-13.2 נקודות למשחק.
מקום שני - גריוויס ואסקז: כדאי לזכור שהפוינט גארד של ניו אורלינס היה אמור להיות המחליף של אוסטין ריברס, אבל מעבר לחולשה של ריברס הוא הוכיח מהרגע הראשון שאי אפשר להזיז אותו מהחמישייה. כך מחליף סתמי הפך פתאום, בגיל 26, לאחד היחידים בשנים האחרונות שמוסר יותר מ-9 אסיסטים למשחק ולעמוד תווך משמעותי בבנייה מחדש של ההורנטס.
מקום ראשון - לארי סנדרס:
גם הסנטר של מילווקי התחיל את העונה רחוק מאוד מעמדת הסנטר הפותח בסגל שכלל את סם דלאמבר, דרו גודן ואקפה אודו, אבל מהרגע הראשון הוא הפך את כל האחרים לכמעט לא רלוונטיים. לאחר חודש, כשהוא הצליח להפסיק להסתבך בעבירות כל משחק, הוא תפס את המקום בחמישייה ועכשיו אף אחד לא יזיז אותו משם בשנים הקרובות. סאנדרס עשה את הבלתי ייאמן והדיח את איבקה מפסגת החוסמים וככל שהעונה התקדמה לקח לעצמו גם תפקידים התקפיים. את העונה שעברה הוא סיים כבדיחה על קומדיות משנות ה-90, את הנוכחית הוא מסיים כעוגן הגנתי עתידי בדרך הבטוחה לעונות רבות עם ממוצעי דאבל-דאבל. ברוך הבא לליגה של הגדולים.
