להיות שייך או לא להיות שייך? זאת הגרסא המרוככת של השאלה. מצד אחד, לחיות את החיים מתוך תחושה שאני חלק ממשהו גדול ממני: הרמוניה עם העולם, חיבור עמוק לכלל האנושות, קשר חזק למדינה, למשפחה או לקבוצות שייכות אחרת. מצד שני, לקחת מרחק מכל זה, לשמור על עמדה ביקורתית כלפיי העולם, להיות מודע לאבסורד הקיומי, לאומללות האינהרנטית בקיום האנושי, לאינטרסים שעומדים מאחוריי כל מי ומה שמנסה לסחוף אותנו. בסופו של דבר, רוב בני האדם בוחרים להיות שייכים למשהו גדול מהם. גם רוב האנשים שלא יכולים שלא להיות ציניים כלפיי המבט המזוגג מאושר של אלה שגילו את האור, ישתמשו במבט הזה כשהם ידברו על הילדים או הנכדים שלהם יום אחד. זאת הדרך הבטוחה ביותר ליצור המשכיות, להתגבר על המוות.
האמנות, לעומת זאת, זקוקה למרחק. האמן הטהור הוא זה שמתבונן במציאות מבלי להיטמע בתוכה לחלוטין, רגל בפנים ורגל בחוץ. גרסה קיצונית במיוחד לכך היא סיפורו של מרסל פרוסט, שאת 15 השנים האחרונות לחייו בילה מבודד כמעט לחלוטין בחדרו בשל מחלה. בזמן הזה הוא כתב את יצירתו הגדולה, "בעקבות הזמן האבוד". גם יצירת האמנות היא דרך להתגבר על המוות, אבל זו דרך אישית שלא מתבססת על הצורך להיות חלק ממשהו גדול יותר.
דימוי האמן הוא הדימוי המתאים ביותר עבור זלאטן איברהימוביץ'. לא אמן מיוסר מהסוג של פרוסט, ממש לא, זלאטן עושה רושם של אחד האנשים הפחות מיוסרים שיש, אלא כזה שמסוגל לקחת מרחק מהמציאות תוך כדי שהוא פועל בתוכה. היצירות שלו הן עשרות מהלכי כדורגל ייחודיים, יצירתיים ומרהיבים, שונים אחד מהשני ומכל דבר שכל שחקן אחר עושה. נקודת המוצא בסיפור של זלאטן היא התוצר הסופי, כדורגלן שלא דומה לשום דבר שהיה לפניו וקשה לדמיין מישהו שיהיה דומה לו בעתיד. חד פעמי, בדיוק כמו אמן אמיתי.
החד פעמיות הזאת קשורה לשילוב בין המבנה הגופני ליכולת הטכנית, אך השילוב הזה רחוק מלמצות את העניין. הגדולה של זלאטן היא שאין לו שיטה, אין מסגרת שתכיל אותו, הוא בשיאו כשהוא מגיב לסיטואציה לא שגרתית באופן שמתעלם ממגבלות פיזיולוגיות. הוא הבקיע שערים עם העקב, השפיץ, הפנים, החיצון וכל חלק נוסף שקיים בכף הרגל, בשליש או רבע מספרת, בעוצמה או בתחכום, מזוויות לא ברורות, בעזרת דריבלים על מטרים בודדים. ורשימת הבישולים שלו מרהיבה ומפתיעה לא פחות מרשימת השערים.
בעצם, כל הסיפור שלו גלום באותה מספרת מפורסמת במשחק הידידות מול אנגליה. קשה להחליט מה יותר מרשים בשער הזה: היכולת של זלאטן לחשוב על הרעיון הזה בשנייה שהכדור היה באוויר או היכולת לבצע את הרעיון שהוא חשב עליו. קשה שלא להרגיש שרק זלאטן מסוגל לחשוב על זה ורק זלאטן מסוגל לבצע את זה. לכן חלק מהגדולה של הגול הזה היא שזה גול של זלאטן, לא של אף אחד אחר. דווקא בגלל שהוא העביר קריירה שלמה בלשכנע אותנו שהוא מסוגל לייצר רגעים כאלה. אם זה היה אחד מרגעי היוטיוב האלה שמגיעים מליגה רביעית באוסטריה זה היה הרבה פחות מעניין, אבל, כאמור, במקרה הזה קשה לחשוב על מישהו אחר שמסוגל לכך.
ביכולת הזו להתמודד עם סיטואציות כמו שאף אחד אחר לא יכול זלאטן מייצר אמירה על המציאות בה הוא פועל, המציאות של משחק הכדורגל. הוא חושף את האופן בו השחקנים סביבו מתבססים על שיטתיות, על מסגרת מחשבתית מאוד מסוימת, ואת האופן בו השיטות והמסגרות האלה מגבילות את המשחק. בכך שהוא חושב מחוץ לקופסה זלאטן מוכיח שקיימת קופסה ושרוב השחקנים והמאמנים מעדיפים לחיות בתוכה. הוא מאפשר לנו להאמין בכדורגל אינטואיטיבי, שמתבסס על קבלת החלטות בזמן אמת במקום על נסיון לפעול לפי חוקים קבועים ולשחזר מהלכים מסוימים.
החשיבות של זלאטן בהקשר הזה היא בעקביות שלו. כי, הרי, קיימים שחקנים נוספים שחושבים אחרת מכל השאר, אבל אצלם זה בדרך כלל בא יחד עם חוסר יציבות (רונלאדיניו) או בעיות חברתיות (באלוטלי). זלאטן, עם הסגנון הייחודי שלו, הוא אחד השחקנים הטובים והיציבים בעולם בעשור האחרון. שנה אחרי שנה הוא מוביל קבוצות לאליפויות ומבקיע עשרות שערים שחלקם הגדול מיוחדים. למרות שגם במקרה שלו הרבה פעמים לא ברור מה מניע אותו ובכל רגע נתון הוא יכול להתעצבן ולקבל אדום, בתמונה הגדולה זלאטן הוא ההוכחה לכך שאפשר להיות עקבי בלי להיות שיטתי, עקבי בלקבל החלטות טובות ולבצע אותן בהצלחה.
התמונה הופכת להיות מורכבת יותר כשמכניסים לתוכה את התקופה הכי פחות טובה בקריירה שלו - השנה בברצלונה. לא שזו הייתה תקופה רעה במיוחד מבחינת הישגים, בארסה טיילה לאליפות והגיעה לחצי גמר ליגת האלופות, זלאטן כבש כמה שערים חשובים בשתי המסגרות. אבל הוא לא הסתדר שם, לא הפך לחלק אמיתי מהקבוצה, לא הצליח להרגיש שייך.
בזכות ההתייחסות שלו לתקופה הזו ניתן להבין שהבעיה לא הייתה מקצועית בעיקרה אלא חברתית. הוא השווה את שחקני בארסה לילדי בית ספר שהולכים שבי אחרי מנהיג כריזמטי כמו גווארדיולה. הוא סימן את פפ כאויב שלו, אך המאמן הוא רק מייצג מוצלח במיוחד של רוח המועדון, מושג שעושה רושם שזלאטן פשוט לא מבין. לטענתו, הוא לא מסוגל להיסחף בצורה כזאת, הוא רגיל לעמוד ולשאול למה, רגיל לעשות את הדברים בדרך שלו. השיטה של בארסה היא המצליחה בעולם ומביאה לידי ביטוי את היצירתיות של השחקנים, אבל זו עדיין שיטה. גם בקבוצות האיטלקיות בהן הוא מצליח (כרגע הוא משחק בקבוצה איטלקית לכל דבר שבמקרה ממוקמת בפריס) יש שיטות, אבל בכדורגל האיטלקי נשמרה האבחנה בין השחקנים האפורים שבאים לעבוד בהתאם לשיטה לפנטזיסטים שמקבלים חופש מלא. בבארסה ציפו ממנו להיות חלק ממשהו גדול יותר והוא לא היה מוכן.
הרקע של זלאטן יכול לעזור להבין איך הוא נהיה מי שהוא. איברה נולד בשבדיה לאב בוסני ואם קרואטית. את חייו הבוגרים הוא העביר בנדידה בין ערים שונות באירופה. הוא היה צריך לבחור באיזה נבחרת לשחק. הוא תוצר קלאסי של הגלובליזציה וככזה ניתן להבין מדוע אינו מרגיש שייך לשום מקום ספציפי. כאשר בנבחרת שבדיה השעו אותו ממשחק בגלל שבילה במועדון עם שחקנים נוספים, הוא הגיב בהחרמת הנבחרת לתקופה מסוימת, אקט שהבהיר שמבחינתו הוא עושה טובה לעם השבדי כשהוא מייצג אותו.
יכול להיות שזה מה שאפשר לו את המצב של רגל בפנים ורגל בחוץ בעולם הכדורגל, שהיכולת שלו לחשוב מחוץ לקופסה נובעת מחוסר העניין שלו בקופסאות למיניהן. יכול להיות שאם הוא היה מחויב לרוח של מועדון מסוים הוא לא היה יכול להיות ייחודי כל כך, לא אמן במובן הטהור.
אם החיסרון של המצב הזה היה מסתכם בכך שזלאטן לא הסתדר בקבוצה הטובה בעולם זה לא היה נורא. לא כולם צריכים להתאים את עצמם לרוח ולסגנון המאוד מסוימים של ברצלונה. אך בהחלט ייתכן שזו בדיוק הסיבה לבעיה מרכזית הרבה יותר של איברה - הקושי שלו במעמדים גדולים. בעוד שאצל שחקנים כמו מסי ורונאלדו הביקורת היא על כך שהם לא בהכרח מתעלים במעמדים חשובים, אצל זלאטן מדובר בירידה ברורה ביכולת. ניתן לציין מספר דוגמאות הפוכות, אבל אלה יהיו יוצאים מן הכלל המאוד בולט. לכל שחקן אחר בסדר הגודל שלו יש את הרגע הגדול, המשחק הגדול או הטורניר הגדול בשלבי נוק-אאוט בליגת האלופות או בנבחרת. זלאטן באופן קבוע נהדר במסגרת של ליגה אבל לא מצליח לייצר רגעים גדולים בשלבי נוקאאוט.
משחקים גדולים יוצרים אווירה מיוחדת. בחדר ההלבשה מדברים על ערכים ועל רוח, הקהל במצב רוח קרבי, עיני כל העולם מתבוננות. אלה הרגעים בהם תחושת השייכות מסוגלת לייצר רגעים גדולים, בהם צריך לדעת להיסחף אחרי הרגע. אולי זה בדיוק הסוויץ' שזלאטן לא מצליח לבצע, אולי גם ברגעים האלה הוא ממשיך להיות המתבונן מבחוץ שמלגלג על הרצינות של כל השאר, אולי האווירה הרצינית מדי פשוט לא מתאימה לו.
לקראת המפגש מול ברצלונה נדמה שרבים בונים על השאיפה שלו לנקמה שתכניס בו את רוח הקרב שלא מאפיינת אותו במצבים כאלה בדרך כלל. אבל אין אינדיקציה לכך שנקמות ספורטיביות מעניינות אותו. עדיפה האופציה ההפוכה- לנסות להתייחס למשחק הזה כאל עוד משחק ליגה ולקוות שזלאטן ייצור עוד רגע חד פעמי מהסוג שיריבים שכבולים לשיטה מסוימת לא יוכלו להגיב אליו.
21:45, ספורט5 ו-5HD: פריס סן ז'רמן - ברצלונה
* הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית