Like
1. ככל שהמאבק של קהל בית"ר ירושלים מתקדם אנו מגלים כמה אוהדי כדורגל בישראל לא באמת מסוגלים לנהל מחאה צודקת. עד כמה ההרגלים המובנים של הענף וחוסר היכולת להפריד בין עיקר לטפל תמיד יעיקו על טענות צודקות של אנשים שבסך הכל דורשים ניהול טוב יותר של השכונה הזו. כמו אוהדי הפועל תל אביב שהשתכרו מכוח ופרסום במאבקם הצודק מול אלי טביב ולא לקחו אף אחד בשבי, כך גם אוהדי בית"ר ירושלים טועים יותר ויותר בשבועות האחרונים. מה שנולד בתור קמפיין חשוב לסילוקו של הבעלים הנורא של המועדון בעקבות הגימיק הצ'צ'ני הזול והלא אחראי שלו והאלימות הגסה והמכלילה נגד כמות גדולה של אוהדים תומכים, הופך לאינתיפאדה חסרת שליטה והגיון.
לפני שכל זה נגמר בתור כאוס מוחלט, ראשי מחאת אוהדי בית"ר צריכים לשאול את עצמם: הגם דריו פרננדס? אם הצלחתם לריב עם השחקן הכי נאמן והכי אהוב ביציע האוהדים, מה זה אומר עליכם? האם לא הרחבתם את טווח הירייה שלכם בצורה מופרזת? מדוע לערב את השחקנים במחאה נגד הבעלים והיו"ר, למה לא להניח למאמן לעשות את עבודתו? מה אתם רוצים לעזאזל מאריאל הרוש אחרי משחק נגד אשדוד? וז'אן טלסניקוב, אחד הסמלים החיובים של מה שהיתה פעם בית"ר הגדולה? למה לא לבוא למגרש, להניף שלטים, לשבת בשקט, לתת לתמונות מהיציע הריק לעשות את שלהן, ולחכות למפגן המחאה הבא. למה לערב אנשים שלא קשורים ועוד אנשים שפעם חשבתם שהם תמצית הגישה הבית"רית במועדון? גם ככה רוב הקהל יושב על הגדר ולא בוחר צד בקרב הזה. לא מסוכן מדי לסיים את המאבק הזה כמיעוט שולי שהכניע מועדון?
עמותת האוהדים, למרות שנראה כרגע שקשה להשתלט על האש, חייבת לקחת על עצמה את ניהול המאבק הזה. אחרת, בית"ר תתמוטט. גם ככה ארקדי גאידמק ואיציק קורנפיין לא באמת רצו אותם בממלכה שלהם. הגיע הזמן שיפסיקו עם המכתבים המאיימים נגד ראשי הקבוצה וסקרי דעת הקהל הדמוקרטיים ויעברו רשמית צד. הבית עליו הם נשבעו לשמור בוער, הוא תכף קורס. המחאה האותנטית הופכת להיות מחאה ללא שבויים, מחאה שגם דריו פרננדס לא מוכן להשלים עם דרכיה. אם העמותה לא תנסה לקחת בעלות על הנושא ולהוביל את המאבק למחוזות נכונים, בית"ר עוד תתגעגע לימים שהיו לה שחקנים כמו זאור סדאייב.
2. יכול להיות שאלי כהן באמת צודק לגבי ערן לוי. ההיסטוריה של השחקן לצידו. ההיסטוריה הזו היתה לצד כל מאמן שרצה לזרוק את ערן לוי. אבל במקרה של בית"ר ירושלים זה נראה יותר כמו תירוץ של כמה אנשים למצב הקשה אליו נקלעה הקבוצה. לכולם נוח להאשים את ערן לוי. שנה שלמה חיים עם השטויות שלו, פתאום זה מפריע לאנשים. קובי מויאל תוקף את המאמן לעיני המצלמות, משתולל ומתעצבן, ולו דווקא לא עושים שום דבר. גם אם ערן לוי יותר מופרע ממנו, יש עדיין משהו מאוד מעוות בעובדה שבית"ר מתאכזרת כך לשחקן הכי טוב שלה העונה. יש משהו בתורת הגמול הזו שלא מאפשר למועדון להתקיים לאורך זמן. זו תורת גמול שאנשים לא יכולים לשרוד איתה. אם בית"ר חושבת שהתיקו מול אשדוד הפתטית מוכיח שאפשר להסתדר בלי השחקן הזה, היא טועה. בית"ר צריכה את ערן לוי לסיום העונה. אם ועדת המשמעת תזרוק אותו היום מהמועדון, היא קודם כל תסכן את הסיכוי הלא רע של בית"ר לשרוד בליגה, אבל גם תראה שמדובר במועדון צבוע ולא הגון. מועדון בו לא באמת צומחים פרחים.
Share
משה לוגסי חייב לזהות את נורת האזהרה שצצה מחדש אחרי משחק העונה הבינוני שלו. בסופו של דבר, הוא לא נכנס לנעליים של מהראן ראדי. את ההזדמנות המיוחדת שניתנה לו, הוא לא לקח. למרות שיש לו שער אחד בלתי נשכח העונה, כנראה גם שער האליפות, לוגסי לא מרבה להטביע חותם על העונה הזו. יש אוהדים של מכבי תל אביב שלא יסכימו עם זה, אבל לוגסי הוא כישרון לא שגרתי. יש לו בעיטה, יש לו מסירה, יש לו כוח, יש לו אומץ, יש לו ניידות, למרות שבהרבה מאוד מקרים הוא נראה כמו פרץ אנרגיה לא ממוקד. עם כל אלו, כישרון והזדמנויות יחד, לוגסי לא עושה מספיק. משחק העונה מול מכבי חיפה יכול היה להיות צעד חשוב קדימה, אבל הוא לא. כנ"ל לגבי דור מיכה, שלא ניצל את השטחים ששחקני מכבי חיפה נתנו לו בזמן שהיו עסוקים בסגירת הכוכבים האמיתיים של המוליכה.
אות האזהרה של לוגסי הוא אות אזהרה לכל שחקני הבית הצעירים של מכבי תל אביב. בטח כשלוקחים בחשבון שמכבי תל אביב מתכננת להתחזק בעוד שמות דוגמת ערן זהבי לקראת הניסיון להעפיל לליגת האלופות.
זו, אגב, הולכת להיות טעות חמורה של הצהובים, אם ישכחו את שחקני הבית. הקאמבק של המועדון מתחיל באמון המחודש בשחקני הבית בעידן מוטי איוניר, אמון שקצת איבד פרופורציות בהמשך אותה קדנציה של מספר 8 לשעבר, אבל עדיין מדובר בהחלטה גדולה. זה האוויר שחדר מחדש לנשמת המועדון. בלעדיו, הקבוצה הזו היא אך ורק לגיון זרים. זו התאכזרות לבסיס ממנו מכבי תל אביב יונקת עוד לפני קום המדינה. בלי החלק הקטן של שחקני הבית בתמהיל ההצלחה של הצהובים, ספק אם כל זה היה קורה וספק גדול כמה זה יחזיק מעמד לאורך זמן. את לוגסי, כמו שאר חבריו, זה לא אמור לעניין. אסור לו להישאר מאחור ולצמצם רווחים עם שערים שנראים יותר מקריים ככל שחולף הזמן. זה השלב שבו הוא וחבריו חייבים לתת סימן גדול יותר משלהם בסיפור ההצלחה המחודש של המועדון. אחרת, במוקדם או במאוחר, הם לא יהיו חלק ממנו.
Comment
מהעונה המקוללת, לא פחות, שעוברת על ראובן עטר נשכח מרכיב חשוב: מזל. עטר סובל העונה ממזל מזעזע. הוא רק חזר למכבי נתניה, וכבר עבר חתיכת הפחדה עם הפציעה של אחמד סבע (שבסוף התבררה כקלה) והחשד למעורבות של אחד הזרים שלו ברצח צעירה במלון בנתניה. רק חסרה ירידת ליגה כדי לסיים כמו שצריך את הסרט הטרגי.
כולם ציפו לקארמה חדשה עם הגיעו של עטר לנתניה, בטח לא לפתיחה כזו, עם הפסד לא קל במשחק מכריע מול עכו. למרות שנתניה שיחקה לא רע והקהל ליווה אותה במספרים יפים, התוצאה נותרה שלילית. אפקט עטר לא הושג, כביכול. אלא שאפשר להסתכל על הדברים מעט אחרת. יכול מאוד להיות שפתיחה נוצצת וניצחון מרשים בעכו היו משכיחים מנתניה את המציאות הנוראית. שלא עטר או אפקט עטר ישאירו את נתניה בליגה, אלא רק השחקנים.
בפעם הקודמת שעטר נקרא להציל את נתניה ב-2004, הוא ניצח בבכורה את האלופה שבדרך, מכבי חיפה. זה לא מנע מנתניה לרדת ליגה אחר כך. מי יודע, אולי ניצחון בעכו היה יוצר את אותה אשליה. שהכל כאילו תלוי בעטר. דווקא הפסד יכול להשיג יותר בטווח הרחוק. הוא יכריח את השחקנים להבין שהם אלו שיכולים להשאיר את נתניה בליגה ולא יכניס לסחרור אופורי מערכת חלשה ומפוררת שרק רוצה להניח רגליים על השולחן. אם הקהל יגיע באותן כמויות שנסע לעכו, הסיכוי לכך רק יגדל.
המחזור הבא: עירוני קרית שמונה מכבי תל אביב
בשבועות האחרונים הלכה והתחזקה לה התפיסה לפיה זו עונה מוצלחת של קרית שמונה. יש שאומרים שאף יותר מדהימה מאשתקד, יש שמחכים לזכייה בגביע כדי להכריז זאת. הקבוצה, לדעת רבים, לא התרסקה אחרי עונת האליפות. היא עלתה לליגה האירופית, היא התברגה בפלייאוף העליון, עשתה כמה משחקים לא רעים בכלל, אולי גם מצאה מאמן לעתיד ומי יודע אולי גם תגיע לאירופה.
על הנייר, המסר הזה מאוד ברור. אבל בין השורות, קשה יותר להגדיר את העונה של קרית שמונה כהצלחה. כישלון ודאי שלא, אבל הצלחה? אולי רק במקרה של זכייה בגביע. הדבר החיובי היחיד שאפשר לזהות בצורה ודאית בעונה האחרונה של קרית שמונה זו העלייה לשלב הבתים בליגה האירופית. העלייה הזו היתה פועל יוצא לשיטת אופ"א בנוגע לנושרות מפלייאוף ליגת האלופות, אבל עדיין קרית שמונה ניצלה זאת היטב וסחטה כל הזדמנות שניתנה לה בדרך לשם.
אלא שמאז אותה התחלת עונה, קרית שמונה לא ביצעה יותר מדי צעדים קדימה. אם בעונת האליפות קרית שמונה ניצלה ליגה חלשה, העונה זה היה הרבה יותר חמור. ההעפלה לפלייאוף העליון לא היתה מתרחשת לולא רמת היריבות. מעבר לכך, גם ב-2012/13 קרית שמונה החליפה מאמן אחרי עונה שיא. היא לא באמת מצאה אלטרנטיבה לדמותו של רן בן שמעון, רק תחליף, ואישיותו הבעייתית של איזי שירצקי נחשפה יותר מדי פעמים, עד כי לפעמים נדמה שזה האיש האמיתי ולא הפילנתרופ שסיפרו לנו. בתקציב שהעמיד לקבוצה הפעם, תקציב שנע סביב ה-50 מיליון שקל, גם מישל דיין היה צריך לסיים בפלייאוף העליון.
בנוסף על כך, ניתן לציין את כמות השחקנים שדרשו העונה לעזוב לטובת "קבוצה גדולה יותר", משל קרית שמונה נותרה עדיין בעיניהם רק קרית שמונה. גם סוגיית הקהל לא באמת השתפרה, אבל זה כבר מוגזם. עוד מישהו עלול לחשוב שהעונה של קרית שמונה היא כישלון, והיא לא באמת כזו. אבל היא גם לא הצלחה. לפחות עד שהקבוצה לא תניף את הגביע. ניצחון על מכבי תל אביב לא ישנה את התמונה הדו צדדית הזו יותר מדי. הוא סתם ייתן תקווה לפלייאוף עליון קצת יותר מעניין ממה שאנחנו רואים עד עתה.
