בישראל שאל אמש איש את רעהו איפה היה בליל הסדר. בצרפת, לעומת זאת, התהייה הנפוצה בטוויטר היתה מתי הבקיע קארים בנזמה בפעם האחרונה במשחק בינלאומי של הנבחרת, והתשובות על כך היו מגוחכות ומוגזמות במכוון "זה קרה בימים שעוד התניידנו בכרכרה" וכיוצא בכך. חלק מהציוצים, כמובן, גם היו גזעניים במובהק, אבל גם מאלה המתונים יותר נשפה רוח של בוז.
האמת היא, שאת השער האחרון שלו במדי הטריקולור כבש בנזמה ביוני האחרון, לא כל כך מזמן, אבל מי זוכר? הקהל צריך היה למצוא שעיר לעזאזל בהפסד המכריע של הנבחרת במשחק הבית לספרד במוקדמות המונדיאל (1:0), ומי התאים לכך יותר מאשר החלוץ המוסלמי שלא סתם ממלא את פיו מים בזמן שירת ההמנון, אלא עוד מעז להודיע מראש שכך יעשה. בהתאם לכך, עוד לפני שהחל גל ציוצי הטוויטר, התקבלה ירידתו מן המגרש בסטאד דה פראנס בשריקות בוז מהדהדות. לך ואל תחזור, צעקו לו.
קצת יותר משעה קודם לכן, היחס אליו דווקא היה מפויס יותר. איך אמר בנזמה בעצמו "לא באמת אכפת להם אם אני שר את ההמנון או לא, אכפת להם אם אני מבקיע". אכן, עובדה שלפני השריקה, בין 80 אלף הצופים באיצטדיון הגדול בצרפת נשמעו רק קומץ שריקות בוז נגדו, כולל התייחסות מיוחדת מצד השרופים מאחורי השער, שזימרו "מי שלא שר לא צרפתי", ועובדה שרק לאחר שהתברר סופית כי לא יצליח להכניע את ויקטור ואלדס, המקהלה התעוררה. עובדה שגם ריברי נותר דומם בעת המרסייז, כפי שהוא עושה תמיד, ואף אחד מבין עשרות אלפי הצופים לא הזכיר את שמו לרעה אולי פשוט מפני שהוא היה הטוב במגרש, ולו היו מוציאים אותו, הטריקולור לא היו מגיעים לאף הזדמנות וככל הנראה סופגים כמות משפילה של שערים.
בסופו של דבר זה נגמר ב-0:1 קטן לספרדים, אבל כמה קטן, ככה מכריע: אלא אם ימעדו באופן בלתי צפוי נגד גיאורגיה או בלרוס במשחקים הנותרים, סביר להניח כי בזאת סללו לעצמם את הדרך להעפלה אוטומטית לברזיל 2014, ושלחו את הצרפתים להיאבק בפלייאוף. אך למרות העובדה שניצחון במשחק היה יכול להבטיח כמעט סופית את עלייתה למונדיאל של הטריקולור ואף שהסטאד דה פראנס היה מלא עד אפס מקום אי אפשר לומר שהורגשה בו תכונה מיוחדת לפני המשחק, התרגשות כלשהי במהלכו ואיזושהי אכזבה גורפת בסופו. השריקות לבנזמה, למעשה, היו הדבר האחד והיחיד שהקהל הצרפתי טרח לעשות.
מעבר לכך, אוהדי הנבחרת המקומית הותירו את הזירה ליריביהם הספרדים, שגדשו את האיצטדיון. אפשר היה למצוא אותם לא רק ביציע המיוחד של הנבחרת האורחת, אלא בכל מקום והם לא התביישו לבוא לסטאד דה פראנס עם פנים צבועות, דגלים, מדים וכיוצא בזה. כל אלה לא בהכרח הגיעו לפריז במיוחד חלקם גרים בה ובסביבותיה בשנים האחרונות או מזה זמן רב. אפשר היה למצוא בהם מהגרים, בנים של כאלה, צעירים שניצלו את חוקי האיחוד האירופי כדי להימלט מן המשבר הכלכלי (וגילו בצרפת אחד גרוע כמעט באותה מידה) ובנים למשפחות ממוצא ספרדי.
בדרך למגרש, למשל, מצלמת האייפון קולטת משפחה בת ארבע נפשות: האבא והבת צבועים כחול-לבן-אדום, האם והבן דווקא מתגאים באדום וצהוב, והם אלה שחגגו לאורך כל הדרך. האדישות הצרפתית הטיפוסית, בכלל וכלפי ספורט בפרט, היתה אמש בשיאה, והיריבים שמעבר לגבול היו יכולים לחגוג באין מפריע, גם על המגרש וגם ביציע. יש כאן יותר מדי ספרדים, הפטיר צעיר בטריבונה, אבל לא עשה שום דבר בנידון.
באופן כללי, צרפת פשוט התבטלה אמש בפני ספרד, וביום שבו היתה יכולה להשיב לעצמה את הגאווה שהלכה לאיבוד ביורו 2008, איבדה לחלוטין את כבודה העצמי. "ערב מן החלומות" פינטזה כותרת הל'אקיפ בבוקר המשחק, אך הוא דווקא התגלה כיום מסויט למדי. זה התחיל עוד שעות לפני שריקת הפתיחה, בעת שתאונת רכבת בצפון פריס שיבשה את השינוע היעיל בדרך כלל של צופים למתחם המשחק ויצרה מראות של בלאגן וצפיפות שעוררו געגועים לאיצטדיון רמת גן, וזה המשיך בתצוגת עידוד רפה וכמובן ביכולת על המגרש.
באותו ל'אקיפ, בתוך כל הדרמטיזציה הפנטסטית והגרנדיוזית של הנבחרת ושל המשחק, אפשר היה למצוא במשבצת קטנה קריקטורה לעגנית אחת. היא ליגלגה על כוונת דידיה דשאן, המאמן הצרפתי, להניח לספרדים לשלוט בכדור כרצונם ולקוות שיהיה בסדר, ובמהרה התברר כי המציאות קיצונית עוד יותר. הטריקולור פשוט הניחו ליריביהם להחליף מסירות בנחת במרכז המגרש במשך דקות רצופות, ואז בנו קו מז'ינו סביב הרחבה והתפללו שאף אחת מן המסירות האלה לא תבשיל לכדי מצב מסוכן. אך התחושה באיצטדיון היתה שמתישהו זה יקרה, ולולא חוסר ריכוז של צ'אבי, זה היה קורה כבר בדקה החמישית.
בסופו של דבר, זה התרחש בדקה ה-58, ובאשמת הנחיתות המרכזית של הצרפתים לעומת הספרדים: העומק. דל בוסקה לא היה יכול להשתמש בשירותיו של ג'ורדי אלבה הפצוע, אז הוא שם במקומו את אנצ'ו מונריאל. דשאן, לעומת זאת, נאלץ להסתדר בלי מתיו דבושי ובקארי סאניה, והרכיב בעמדה שלהם את כריסטוף ז'אלה, ואיך זה נגמר? בכך שמגן פ.ס.ז' טעה פעם אחת באופן חמור בלי שייגרם נזק משמעותי, אבל בפעם השנייה שעשה זאת, המחליף הספרדי היה שם כדי לבשל לפדרו את שער הניצחון.
כך התברר שוב כי הסגל הצרפתי בימינו דליל מכדי להעניק פתרון לחסרונות של שחקני מפתח, ולאור המשחק המופקר של רבים מהם, עושה רושם שדשאן יצטרך להתרגל להסתדר בלעדיהם. כבר בעימות הבא, מול גיאורגיה בחוץ, הוא ייאלץ לוותר על פול פוגבה, שדווקא היה מצוין אמש במשחקו השני בסך הכל במעמד כזה. אבל ספג שני כרטיסים צהובים מטופשים תוך דקה והעלה מחדש בציבור הצרפתי את כל הטראומות שלו מדרום אפריקה 2010. כפי שנכתב בתקשורת המקומית מיד לאחר המשחק, פעם נוספת התברר כי השחקנים הצעירים בנבחרת נוטים לנהוג באופן חסר אחריות וחמום מוח.
אז בסך הכל, אם מורידים את השיוויון המקרי בדקה האחרונה במשחק החוץ נגד ספרד, מגלים כי לא הרבה השתנה בנבחרת צרפת מאז אותו מונדיאל ארור, ושלוש שנים לפני שתארח את היורו, יש לה הרבה סיבות לדאגה: קהל אדיש וחסר אמונה, חלוץ מרכזי שנראה כי הוא לא מתאמץ במיוחד על המגרש, שחקני הרכב שפורקים כל עול וכאלה שלא ראויים לגודל המעמד. על הנייר, לטריקולור היתה אמש הזדמנות להפוך את הסדר הקיים ולקפץ חזרה לשורה האירופית הראשונה, אבל לכל אורך הערב, עוד לפני שריקת הפתיחה, לא באמת היתה תחושה שזה יכול לקרות, או שמישהו מאמין בכך.
אז עכשיו, כפי שהיה צפוי עוד ברגע שהוכרזה הגרלת הבתים, צרפת עושה את דרכה לפלייאוף. היא עלולה לפגוש שם נבחרות בסדר הגודל של אנגליה ושל פורטוגל, וכפי שזה נראה אתמול, לא בטוח שתעבור אותן. במקרה פחות סביר, ייתכן גם שתפגוש את ידידתה משכבר הימים ישראל. צריכים לקרות הרבה דברים שהשתלשלות עניינים כזו אכן תתרחש, ובכל זאת מפתה לפנטז עליה ולדמיין איך שער דרדלה מהסוג שפדרו הבקיע אתמול מכריע את לוריס בדקה התשעים ומשתק את קולו של מאיר איינשטיין. כך או כך, לא משנה מול מי תתמודד הנבחרת הצרפתית בשלב ההצלבה, אפשר רק לקוות שהמשחק מולה יהיה פחות משעמם מזה של אתמול.
