יוני 2005. שתי דקות קשות עברו על השופט היווני קירוס ואסראס, שניהל את המשחק בו אירחה נבחרת אירלנד את נבחרת ישראל. 10 דקות לסיום, במצב של 2:2, ראה השופט את דודו אוואט מתפתל ומחזיק את פניו בתום עימות עם אנדי אובריאן. לאחר התייעצות ארוכה עם שופטי הקו החליט ואסראס לקנות את ההצגה של השוער ושלף אדום לבלם האירי. אותו ערב בלנסדאון רואד, דבלין, היה אולי הזכור ביותר של אוואט במדי הנבחרת. קשה לשכוח את התמונות של השוער החבול, המשחק עם צמר גפן באפו בשל חשש לשבר, מקפץ, מסתער ומציל כמעט לבדו לישראל נקודה יקרה לפני שבלובי המלון הותקף על ידי שני אוהדים אירים מתוסכלים.
כמעט שמונה שנים עברו מאז, אבל אוואט לא ייצר עוד זיכרונות חיוביים יוצאי דופן במדים הלאומיים. למעשה, אחרי שער השוויון האכזרי שספג בתוספת הזמן מול פורטוגל, עלתה בגלוי השאלה האם הוא צריך להמשיך בנבחרת. לא שחסרות בעיות בנבחרת, אבל השערים האחרונים שספג והתחושה שישנה ירידה חדה ביכולתו גם במדי מאיורקה, הובילו ללא מעט קריאות להדחתו מאפודת השוער הראשון. כששואלים את המצדדים במהלך לגבי המחליף, מקבלים תשובות מהוססות: אריאל הרוש, בוריס קליימן או דני עמוס. התשובות הללו נאמרות בקול חלש, שלא ישמעו. כי למרות הביקורת גם מבקרי אוואט נאלצים להודות שאין אלטרנטיבה מוכנה וכל אחד מהשמות שהוזכרו יהיה הימור בשלב זה. לעומתם, המאמן הלאומי ומרבית אנשי המקצוע ממשיכים להאמין שאוואט הוא עדיין הכי טוב שיש לנו ואין מה לדבר כרגע על שינוי בעמדה.
כך או כל ברור שבגיל 35, אוואט מתקרב לסוף דרכו במדים הלאומיים. הוא השוער עם מספר ההופעות הרב ביותר בהיסטוריה של נבחרת ישראל ובשנים האחרונות לא הייתה לו כל תחרות על ההרכב, אך למרות הדומיננטיות, משהו היה חסר. קשה שלא לתהות: האם אוואט לא נהנה מדור חלש של שוערים? האם ההיסטוריה אכן תזכור אותו כאחד הגדולים בין הקורות? כמה נקודות הוא הביא לנבחרת לאורך השנים? ערכנו סיכום לקריירה של השוער במדים הלאומיים וניסינו להבין איך הוא הגיע לנקודה בה איבד את האמון של חלק גדול מהקהל והאם באמת הגיע הזמן להריץ יורש.
לא מביא נקודות
אוואט עשה היסטוריה בקמפיין הנוכחי, כשהפך לשוער בעל המספר הגדול ביותר של הופעות בנבחרת (72 משחקים נכון לעכשיו) ועבר את יצחק ויסוקר (69) ובוני גינצבורג (68) . את הבכורה ערך בתבוסה 3:0 לספרד במשחק הנעילה של קמפיין מוקדמות יורו 2000. בשני הקמפיינים הבאים אוואט היה ברוב הזמן השוער שני בנבחרת (לניר דוידוביץ' ושביט אלימלך) וקיבל הזדמנויות בודדות במשחקים רשמיים (לצערו, נפל עליו להיות גם ב-5:0 המפורסם ברמת גן נגד דנמרק). במוקדמות מונדיאל 2006 נקרא אוואט לשלושה מהמשחקים המשמעותיים ביותר בקמפיין - שני המשחקים נגד אירלנד והתיקו הביתי עם צרפת - ומכאן זכה להיות השוער הראשון של הנבחרת ללא תחרות תחת שלושה מאמנים שונים בקמפיין מוקדמות יורו 2008, מוקדמות מונדיאל 2010, מוקדמות יורו 2012 וכמובן הקמפיין הנוכחי.
כשעוברים על המספרים, לא רואים שינוי בין הקדנציות של אוואט לשוערים שקדמו לו. ב-39 משחקים רשמיים בהם פתח ממוקדמות 2006 ועד היום, ספג אוואט 44 שערים, ממוצע של קצת יותר משער למשחק. בשלושת הקמפיינים שקדמו לכך עם שוערים אחרים, ספגה הנבחרת 27 שערים ב-24 משחקים, ממוצע כמעט זהה של קצת יותר משער למשחק. התקדמנו ספציפית למשחקים נגד הקבוצות איתם על הנייר התמודדנו על כרטיסי העליה לטורנירים הגדולים ולשלב הפלייאוף (אירלנד, צרפת, קרואטיה, רוסיה, אנגליה, שוויץ, יוון ועוד). אוואט ספג ב-18 משחקים נגד ה"גדולות" 35 שערים, כמעט שני שערים למשחק. בשלושת הטורנירים שקדמו לאוואט ספגה הנבחרת במשחקים הללו 21 שערים ב-14 משחקים, כ-1.5 שערים למשחק. כלומר, אפשר להסתכל על הנתון הזה כאומר שאוואט לא תמיד בא לידי ביטוי במשחקים גדולים.
בנוסף, הוא מעולם לא תויג כשוער שמביא נקודות. מעבר על ההופעות שלו מגלה שמלבד אותו משחק מפורסם באירלנד, הוא לא סיפק הופעות בלתי נשכחות שהצילו את הנבחרת. אוואט רשם 39 משחקים במסגרת רשמית (לא ידידות), ברובם הגדול לא היה משמעותי לכאן או לכאן. בשני משחקים נוספים הפגים יכולת טובה מאוד ובחמישה הואשם באופן די ישיר בשער שספגה הנבחרת.
הצל של דוידוביץ'
המשחק באירלנד היה רק המשך ההתפתחות של אוואט לשוער העתיד של הנבחרת. שלושה חודשים קודם לכן הוא הפגין יכולת טובה בצמד משחקים ביתיים תוך ארבעה ימים נגד אותה אירלנד (1:1) ונגד צרפת (1:1). יוסי מזרחי, שהיה עוזרו של המאמן הלאומי דאז אברהם גרנט, זוכר היטב את ההתרחשות: "צריך להודות ולומר שדוידוביץ' סומן כשוער של ישראל לשנים הבאות וסביר להניח שאלמלא הפציעות זה גם היה קורה. אוואט נכנס למשבצת ולקח אותה בשתי ידיים. הוא היה בטירוף להוכיח שמגיע לו והוא צריך להיות השוער של הנבחרת לעשור הבא. יחד עם המעבר שלו לספרד היה ברור שהוא יקבל את המושכות, מה גם שלא נראה באופק מישהו אחר שיכול לאיים עליו".
השנתיים המצויינות בראסינג סנטאנדר ב-2005 ו-2006 היו מבחינת אוואט ההוכחה הגדולה ביותר לעליונותו על דוידוביץ' באותם ימים. בין השניים הייתה יריבות רבת שנים עוד ממחלקות הנוער בחיפה ואילו אוואט ראה את ההצלחה בספרד ככזאת שמחייבת להעניק לו את אפודת השוער הראשון. יחד עם זאת, במשחק ההכרעה של אותו קמפיין בשוויץ, דוידוביץ' היה כשיר וגרנט החליט לתת לו את חולצת ההרכב, מה שגרם לאוואט לנטוש את מחנה הנבחרת ולחזור לספרד כאשר התקשורת מדווחת על קללות שהטיח במאמנו. לאחר מכן טענו גרנט והשוער כי העזיבה תואמה ביניהם כדי לא לפגוע במעמדו של אוואט בקבוצתו החדשה, דפורטיבו לה קורוניה.
כשדרור קשטן החליף את גרנט לקראת מוקדמות יורו 2008, הסתיימה ההתלבטות. אוואט קיבל חולצת ההרכב וקשטן הבהיר לו כי מבחינתו הוא השוער הראשון של הנבחרת באופן קבוע. בטורניר עצמו אוואט לא רשם משחקים משמעותיים והיה חלק מקמפיין כושל של הנבחרת. עוזר המאמן דאז, משה סיני, הסביר השבוע: "דודו חיכה הרבה זמן להזדמנות לקבל את אפודת השוער הראשון. הוא היה השחקן הכי רעב ולמרות ההצלחה בספרד בארץ, הרגיש שלא מפרגנים לו וישנם סימני שאלה סביבו. הוא מאוד רצה להוכיח, אפילו יותר מדי רצה וזה אולי פגע בו. אפשר היה לראות את המתח שלו ואת הרצון האדיר שלו לפני המשחקים ויכול להיות שזה הפריע לו".
משבר אמון ראשון
הדברים הללו של סיני ממחישים היטב את אופיו של אוואט. מצד אחד, הוא מקרין הרבה פעמים המון ביטחון כלפי חוץ, אך מצד שני, במשך כל הקריירה התמודד עם חוסר פרגון מובהק וסקפטיות מצד חובבי הכדורגל בארץ. זה הגיע לשלב שלאוואט, לצד קריירה נפלאה בספרד, פשוט נמאס מהביקורת מבית ומהניסיונות להוכיח את עצמו. באחד מראיונות העבר הוא נשאל על השוערים המהווים מודל חיקוי עבורו ואיפה הוא רוצה להשתפר וענה: "אין לי מודל חיקוי ואני לא מחפש איפה להשתפר, אלא לקחת את מה שיש לי ואת היכולות שהגעתי אליהן ולשמור עליהן. להמשיך לעבוד קשה כדי להישאר בנקודה שהגעתי אליה של שוער מוערך".
הוא לא אמר את זה במקרה. אוואט מודע לחסרונותיו, אך תמיד חשש לשתף אותם עם התקשורת והקהל הישראלי כי מהקריירה בארץ כל מה שהוא זוכר זה חוסר אמון, ביקורת ולפעמים זילזול שפגעו בו מאוד ולא הערכה כפי שלדעתו היה ראוי לקבל. מאמן בכיר בליגת העל אמר על אוואט: "לפני שהוא יצא לספרד הוא כבר היה סגור בבני יהודה כי הגדולות כאן ויתרו עליו. אי אפשר להגיד שמישהו ראה אותו כשוער העתיד של הנבחרת. היו לו הרבה חסרונות, אבל הוא עשה שדרוג אדיר לקריירה בספרד ובכל זאת בנבחרת באים לידי ביטוי החסרונות ופחות האיכויות שהוא מביא לליגה הספרדית".
אלא שעם כל הכבוד להצלחה בספרד, את המעמד והביטחון בנבחרת אוואט קיבל בעיקר מהשחקנים. לואיס פרננדז ואלי גוטמן יצאו בתהליך הצערת השורות, אבל השוער יחד עם יוסי בניון וטל בן חיים לא נפגעו ונבחרו להוביל ולהנהיג את הדור הבא. כך הפך אוואט לאחת הדמויות המובילות של הנבחרת והוא זוכה להערכה רבה מהשחקנים הצעירים ובמיוחד השוערים שמתלווים אליו לסגל. אחרי כל כך הרבה שנים בתחושת תסכול, אוואט זכה למעט נחת. לא להרבה זמן.
מטרזגה עד קואנטראו
האבסורד הוא שדווקא כשאוואט הגיע לנחלה מבחינת מעמד, התגברה הביקורת עליו מבחינה מקצועית. גולת הכותרת של הביקורת קשורה ביציאה לכדורי גובה. גם באחד ממשחקיו הטובים של השוער במדים הלאומיים, ה-1:1 הביתי נגד צרפת ב-2005, הוא ספג שער מנגיחה של דויד טרזגה שהיה חופשי במרכז תיבת החמש ולא יצא נקי. מאז, הביקורת על היציאה שלו לכדורי גובה או יותר נכון ההעדפה שלו להישאר בשער, הלכה והתחזקה. הטענה היא שאוואט לא אחת נתקע וכך נוצרים אירועים מסוכנים ברחבה, במיוחד בנבחרת שמסורתית לוקה במצבים נייחים וכדורי גובה.
הביקורת נגד אוואט בנושא החלה להחריף במוקדמות מונדיאל 2010, כאשר לאוואט היה חלק בשערים שהכריעו את ההתמודדות במשחקים נגד יוון בבית (1:1, נגיחה של היוונים מחוץ לרחבה הגיעה לתאופניס גקאס על תיבת החמש כשאוואט נתקע בשער) ועוד שער נגד נבחרת שוויץ ברמת גן (2:2, קופור נגח מתיבת החמש כאשר אוואט שוב קפא בשער). אוואט הגיב לביקורות אז ואמר: "אני לא חושב שיש דבר כזה מתי נכון לצאת ומתי לא. זה לפי התחושה של השוער. יש הרבה מצבים בקריירה שכולם כביכול חשבו שצריך לצאת והעובדה שנשארתי הצילה גול".
אחרי עוד טורניר די פרווה של אוואט יחד עם כל הנבחרת במוקדמות יורו 2012 בא הקמפיין הנוכחי ואיתו התחושה כי השינוי הוא דבר מתבקש. אוואט הודה שספג שער באשמתו באזרבייג'אן והמשיך למשחקים החלשים נגד רוסיה ופורטוגל. באותם משחקים באו לידי ביטוי לא מעט חסרונות של השוער והתחזקה התחושה שגם כשהוא לא סופג באשמתו, הוא לא מספיק דומיננטי. קל מדי להכניע אותו והוא לא מספיק מתעלה. ביקורות דומות, אגב, נשמעו העונה גם במאיורקה.
אוואט עצמו לא רואה בעיה ונראה שהשנה הוא חזר למוד המתגונן. התגובה שלו בנוגע לשער השלישי של פורטוגל ("אני לא מרגיש אשם, קפצתי הכי גבוה שאני יכול") רק הפכה אותו לשק החבטות של הקמפיין. לופא קדוש, עם 20 שנות וותק בשער, יוצא להגנתו: "אני רואה אותו בספרד ורואה אותו יוצא יפה מאוד לכדורים לאורך השנים. ספרד וישראל זה לא אותו דבר. אנחנו נבחרת נחותה. למה לא מדברים ש-20 דקות הרימו לרחבה ואף אחד מהקשרים לא מנע את זה? זה להסתיר את מה שהיה באמת. אוקיי, עשה טעות, לא העריך עד כמה גבוה החלוץ שלהם יקפוץ אבל מכאן ועד מה שאתם עושים? אוואט שוער מנוסה מספרד גם כשהוא לא בשיאו. תסתכלו על האלטרנטיבות, תשתו מים קרים ותבינו מי צריך לעמוד בשער גם בשנים הבאות".
יש אלטרנטיבה?
האם הגיע הזמן להריץ יורש לאוואט? לא בטוח. קדוש לא לבד. גם מבקרי אוואט מקרב מאמני השוערים ואנשי המקצוע, אלה שמזהים אצלו ירידה חדה אומרים כי כרגע אין באמת אלטרנטיבה ובמצב המנטאלי של הנבחרת אי אפשר להמר על שוער כי זו עשויה להיות קריסה גם עבורו. "אני דווקא חושב שיש עליהום על דודו", מסנגר קאלה דרשלר. "נכון שהוא שגה ביציאה שלו לכדור, אבל גם אלמיידה ניתר לגובה לא ייאמן. חוץ מזה, כל הזמן אתם חוזרים ומדברים על משחק הגובה שלו, אבל בליגה הספרדית הוא טוב בכדורי גובה כי הוא מרגיש את הביטחון לצאת. הטעות של דודו הובילה למשקוף. מכאן היו שני שחקני הגנה שמשחקים באירופה ובמקום להיות רגועים ולהרחיק כמו שצריך את הכדור הם סתם נלחצו ובעטו את הכדור על שחקן של פורטוגל. אי אפשר לזהות אצל דודו בעיה ספציפית בכדורי גובה, זה יותר במנטאליות ובקשיים של הנבחרת".
קאלה מסכם: "אפשר לבקר מהיום עד מחר, אבל מי שמבין יודע הוא שוער טוב מאוד וחשוב לציין גם שרק חמש דקות לפני הטעות הוא הציל כדור גדול. לדעתי הוא היה תמיד דומיננטי בנבחרת ולא צריך עכשיו להאשים אותו כי זה לא פייר. ברור שמתישהו יתחלף שוער בנבחרת וזה טבעי, אבל שלא יגידו בטעות שעכשיו צריך להחליף את דודו כי הוא מבוגר וזהו עבר זמנו. זה גיל מצוין לשוער מנוסה ואיכותי".
