ריקי היקמן מגלם עבורי את מכבי תל אביב הנוכחית. לא מבחינה מקצועית, כי אם ברמת המועדון. והוויכוח לגבי עתידו האישי במערכת רלוונטי ומייצג לעניין הדילמה אודות עתידה של מכבי בכלל והמסלול אליו היא צועדת בשנים הבאות.
שהרי היקמן מסמל הרבה דברים: חריצות ותשוקה, רצון וזיעה, יעילות ומסירות, רצון ללמוד ולהתקדם; אבל גם חוסר-כריזמה, תחושה של תקרת-זכוכית מקצועית נמוכה, ובלבול באשר לזהותו האמיתית.
פחות משלושה חודשים נותרו לסיום העונה, ואנחנו עדיין תוהים מיהו, לעזאזל, הבחור הזה. ומה הוא בדיוק עושה על המגרש. הוא עושה קצת מהכל: מרכז, חודר, קולע, מוסר, שומר. אבל הוא לא בדיוק רכז, ולא בדיוק קלעי, ואין לו את הקילר אינסטינקט הדפנסיבי של דורון פרקינס, למשל. הוא לא מגלה מנהיגות ולא נראה שהחברים שלו סומכים עליו באופן מיוחד. אין לו כריזמת-פרקט או נוכחות יוצאת דופן, עד שלעתים נדמה שמעורבת בעניינו אשליה אופטית מתוחכמת: הוא מסוגל לסיים משחק עם 15 נקודות, חמישה אסיסטים וחמישה ריבאונדים, מבלי שאיש בכלל ישים לב שהוא נמצא על המגרש.
אבל מי שמתבונן היטב רואה שיש להיקמן ביצים, ואומץ, ולב, ונשמה, ושבמאני-טיים הוא ניצח עבור מכבי יותר משחקי יורוליג מכל שחקן אחר. אם שחקנים גדולים נמדדים במאני-טיים, צריכים להבין מה עשה אמש היקמן, במשחק החשוב ביותר של מכבי עד כה העונה: 14 נקודות ברבע הרביעי (30 בסה"כ), לרבות שתי שלשות בדקות ההכרעה ודאנק אדיר על הפרצוף של כל שחקני ההגנה הרוסים, שגמר מעשית את הסיפור. בערב שבו הסיוט של דיוויד בלאט מתממש - שון ג'יימס מסתבך בבעיית עבירות, דיוויד לוגן משליך אבנים, יוגב אוחיון לא מספיק חד וליאור אליהו בכלל לא מתייצב למשחק - היקמן היה שם כדי להציל, כמעט לבדו, את העונה האירופאית של מכבי.
כך שריקי היקמן אומנם לא מנווט את המשחק כמו זוראן פלאניניץ', ואין לו את יד הנפץ של טרייג'אן לנגדון, ואין לו את יכולת המסירה של שאראס יאסיקביצ'יוס - אבל כנראה שהוא פשוט אחלה שחקן כדורסל.
והמאמינים האדוקים בדת הסטטיסטיקה צריכים לחשוב שהוא למעשה כדורסלן מצוין: בטופ-16 הוא מוביל את היורוליג בסחיטת עבירות (5.8), ממוקם שני בהגעה לקו העונשין (5.9 זריקות עונשין בממוצע למשחק), תשיעי בצבירת נקודות (14.3) ובמדד איכות (16), 15 ביחס אסיסטים-איבודים 2.7 אסיסטים על 1.3 איבודים), 17 בקליעת סלים מ-2 (2.6 קליעות מ-2 בממוצע) ו-19 בקליעת שלשות (1.5 שלשות לערב).
אני רוצה לחשוב שאם שאראס היה מנפק את התצוגה הזו ולא היקמן, דף חדש היה נכתב בספר דברי ימיו של המיתוס הליטאי. כולנו היינו גומרים עליו את ההלל ומתפקעים מהווינריות של הגאון מוילנה. הרי עד היום כולם זוכרים איך השחיל את השלשה ההיא מול סיינה וניצח למכבי את המשחק, אחרי שכמעט החריב אותו במשך 39 דקות. ואני מנחש שאת המשחק הזה של היקמן אף אחד לא יזכור.
***
היחס הכללי להיקמן מעלה תהיות בדבר האופן שבו פועלת התודעה של חובבי הספורט והדרך שבה מתגבשים מיתוסים ספורטיביים. אני נוטה לחשוב שלפחות בעניין של היקמן, הפרסונה המשעממת שלו אחראית, במידה רבה, לחוסר העניין התקשורתי בו. וחוסר העניין התקשורתי מביא להתעלמות ציבורית. גם לקהל של מכבי לקח אתמול כמעט 35 דקות עד שהתחיל לשיר לו.
זה לא הזמן לנתח לעומק את תודעת חובבי הספורט. אבל כן אפשר לעסוק, בתמציתיות, בשאלה הפילוסופית שסובבת את היקמן - או את מה שהיקמן מייצג - ואשר צפויה לייסר את אנשי מכבי בקיץ: האם מבכרים את אופיו הבידורי של הספורט ומחפשים במקומו איזה גארד כריזמתי יותר, שיסחוף אחריו את היציעים ויצית את דמיון העיתונאים - או שמא מעדיפים להמשיך לתת אמון מקצועי בבחור שעושה את העבודה?
הדעות במכבי לגבי היקמן חלוקות. עד לא מזמן נראה היה שהדעה הכללית נטתה לכיוון העזבתו. למכבי אופציה על היקמן, בעלות של כ-475,000 דולר נטו בעונה. רבים טוענים כי היקמן הוא "לא שחקן טופ-יורוליג"; אחרי שעברו כאן בשנים האחרונות שחקנים כמו ארויו וביינום, פארגו ופרקינס, פארמר ולנגפורד, ברור מדוע במכבי מתקשים להתפשר. הוא מסמל, בעיני רבים, את פילוסופיית הרכש הנוכחית של מכבי: הימור על זרים אנונימיים בעלות סבירה, תוך תקווה שהמאמן יצליח לייצר תלכיד שגדול מסך חלקיו.
אלא שכאן מתווספת לקושיה שלמעלה הדילמה הכלכלית של מכבי: מבחינת וואליו-פור-מאני, היקמן מספק את הסחורה. "הוא נכס", אמר עליו הבוקר גורם בכיר במכבי. "איפה תמצא שחקן כזה במחיר שלו? בכלל, מתי בפעם האחרונה שחקן של מכבי קלע 30 נקודות ביורוליג?".
יחסית לבחור שלפני שלוש שנים שיחק בפינלנד ולפני שנתיים בליגה השנייה באיטליה, המספרים שמעמיד היקמן בעונת הבכורה שלו ביורוליג מרשימים. ב-14 מ-21 משחקיה של מכבי במפעל קלע בספרות כפולות (בתשעה מאותם 14 משחקים סיים עם 16 נקודות ומעלה); בתשעה משחקים סיים עם 20 נקודות מדד ומעלה; לאורך עונת היורוליג כולה סיים רק שני משחקים עם יחס אסיסטים-איבודים שלילי.
***
אולם האמת היא שזו לא רק בעיה של כריזמה. היקמן לא שחקן שלם. אולי האשמה לא מצויה רק בו; אולי לצד רכז איכותי יותר מאוחיון, שחקן מסוגו של היקמן היה בא יותר לידי ביטוי. ואולי אם היה משחק במכבי גארד איכותי ויציב יותר מלוגן, היינו מעריכים יותר את התפוקה הסולידית שלו.
אבל זה לא המצב. וישנה תחושה, שקשה להסביר אותה במלים, שהיקמן עדיין לא שם. שהוא לא שחקן שמסוגל להוביל מועדון כמו מכבי להתמודדות אמיתית, שוויונית, מול מועדונים כמו ברצלונה או צסק"א. ואפילו אין לו את המוג'ו, הערך המוסף הזה, שהיה, למשל, לג'רמי פארגו. היקמן הוא סייד-קיק בנשמתו. הוא יכול לשבת מצוין על המשבצת שהחזיק בזמנו טל בורשטיין, ואפילו לשדרג אותה.
השאלה היא איך זה מסתדר עם המתמטיקה של כמות הזרים העתידית - פועל יוצא של התובנה מהעונה הנוכחית, לפיה עדיף להשקיע כספים גדולים במספר מצומצם של זרים מאשר לפזר את הכסף והכישרון על תריסר חברים. אם לוקחים בחשבון שהסגל של מכבי בעונה הבאה לא יכלול יותר משישה זרים, ושג'יימס וסמית' הרוויחו בכבוד את מקומם בסגל העתידי, המשמעות היא שנותרו ארבעה מקומות פנויים. וכבר כעת ברור שמכבי תצטרך להחתים רכז זר, פאוור-פורוורד זר וסנטר זר.
היקמן יכול להיות הזר השישי. יש לו אפ-סייד אמיתי: הוא מביא חבילה של איכויות מקצועיות (חדירה, סקורינג, הגנה) ודברים שאי-אפשר ללמד (נחישות, רצון, מוסר עבודה גבוה). הוא יכול להיות ההאנדי-מן של הקו האחורי.
***
ואולי הבעיה היא בנו. אנחנו כל הזמן מחפשים הגדרות; מנסים להגדיר שחקני כדורסל כפי שאנחנו מבקשים להגדיר בני אדם. כך קל לנו יותר להבין כיצד יש לבחון את התרומה שלהם וכיצד להתייחס אליה.
אבל הכדורסל המודרני משתנה. כבר לא מייצרים רכזים כמו שרונאס יאסיקביצ'יוס. לא מייצרים עוד קלעים כמו טרייג'אן לנגדון. מהותית, במה עדיף קיי.סי ריברס של חימקי על פני היקמן? שניהם קומבו-גארדים. שניהם סקוררים מצוינים. אלא שאחד עולה מיליון דולר, והשני פחות מחצי מיליון.
לכאורה, אפשר להבין את היחס החשדני כלפי היקמן. הכדורסל שלו לא שוטף, לא אלגנטי, לא מזהיר. הוא צובר נקודות מן הגורן ומן היקב. הוא לא מוסר בעין עקומה ואין לו ידית נפץ.
האוהדים של מכבי מחפשים ריגושים. גם ההנהלה שלה. גם כלי התקשורת. סוכן-העל מאוריציו באלדוצ'י, שהביא לכאן, בין היתר, את שאראס ו-וויצ'יץ', אומר שהקבוצה הגדולה ההיא של אמצע העשור הקודם היא היריבה הסמויה, אך הגדולה והמסוכנת ביותר, של כל הקבוצות שהרכיבה מכבי בשנים שלאחר מכן: הקבוצה ההיא לא תשוחזר, אומר באלדוצ'י, אז חבל לבזבז זמן על חיקויים.
בשבועות האחרונים, בעיקר אחרי תצוגת הענק של הפנומן הליטאי בהיכל עם ברצלונה, שוב עלו וצפו הדיווחים על הרצון להביא לכאן את שאראס. זו עלולה להיות טעות קטלנית. בתצורתה הנוכחית של מכבי, שאראס הוא פאסה; אני לא כותב זאת מגילנות (ageism) - אין קורלציה בין גיל לבין יכולת מקצועית, והאחרונה היא זו שקובעת. שאראס הוא פאסה עבור מכבי כי היא כבר לא נמצאת באמצע העשור הקודם. והרצון להביא אותו לכאן, אולי על חשבונו של היקמן, מקורו בסיבות הלא נכונות: התקווה, המובנת אך הפאתטית, הבלתי-ריאלית, לשחזר את ההיסטוריה.
אם מישהו במכבי רוצה להחזיר את שאראס, עליו להבין היטב מה צפוי להיות מקומו בהיררכיה. ועליו להבין שהעלאת שמות מן האוב לא תאפשר למכבי, כמועדון, לגדול ולהתקדם. כבר ראינו כיצד הסתיים ניסוי תיאו פפאלוקאס.
במובן הזה, אני חושב שמימוש האופציה על ריקי היקמן (גם על חשבון אי-החתמת יאסיקביצ'יוס) היא צעד חשוב בדרך להתפכחות.
ohad@walla.net.il
עוד על מכבי תל אביב:
הבעלים במו"מ מתקדם על הכנסת שותף נוסף
פדרמן מרוצה: "אשמח לאכול את הכובע בסוף העונה"
מה צריך לקרות כדי שמכבי תגיע להצלבה?
כיצד ניצחה שוב הדרך של מכבי תל אביב?