10. לוקה ז'וריץ' (מלאגה)
בגיל 24, עם קריירה מדשדשת בקבוצות נידחות בבלקן, עשה לוקה זוריץ' את המהלך שישנה את גורלו. לאחר שנזרק מציבונה זאגרב ולא תקע יתד באף קבוצה אחרת,חתם הסנטר בק.ק זאגרב ב-2008, קיבל הזדמנות אמיתית ראשונה והחליט להפוך, לשם שינוי, לשחקן כדורסל. גם בקרואטיה מולדתו מעטים הכירו אותו כשפרץ בקבוצה המקומית הצנועה, וגם אז, כשהקריירה סוף סוף קיבלה תפנית חיובית, חסה בצילו של היהלום הצעיר אנטה טומיץ'. מלאגה החליטה להמר, ופגעה בינגו. גדול, חזק אגרסיבי ויעיל. הגם שמלאגה איבדה מעוצמתה בשנים האחרונות, יכולתו של הסנטר לא הייתה אמורה להיעלם מעיניהם של מקבלי ההחלטות בגווארדיה של הקבוצות העשירות יותר ביורוליג. כמה סנטרים מגוונים כמוהו כבר מסתובבים ביורוליג?
9. מרכוס סלוטר (ריאל מדריד)
זוכרים? הגבוה שנזרק בבושת פנים על ידי הפועל ירושלים ב-2007 לאחר חודש בלבד המשיך מאז לקריירה מוצלחת למדי באירופה. זה לא קרה באופן מיידי, ולווה בגיחות תכופות לשלל קבוצות בגרמניה או צרפת, אך המטמורפוזה שסלוטר עבר מרתקת. תשכחו מאותו אגו מנופח ואישיות פסיכוטית משהו שהפציעה בישראל. לאחר שהתייצב מנטלית והרשים אשתקד ביורוליג במדי באמברג, העונה שינה את עורו לחלוטין והפך לפועל השחור האולטימטיבי של הבלאנקוס. כשריאל הודיעה על החתמתו רבים הרימו גבה, אך עד מהרה סלוטר הפך לאחד השחקנים ההגנתיים החשובים ביותר במערכת המשומנת של פאבלו לאסו. הקפיציות והאנרגטיות שהוא מביא למגרש מתאימה כמו כפפה לסגנון של ריאל.
8. ולדו מיצוב (צסק"א)
כשאטורה מסינה חזר באופן רשמי לצסק"א בקיץ האחרון ורף הציפיות כבר נסק לשמיים, אחד מהשחקנים שהוא סימן בראש סדר העדיפויות היה הדווקא המונטנגרי האלמוני יחסית. עונה קודם לכן הוא פרץ ביורוליג, והיה הבורג המרכזי בריצה המרגשת של קאנטו, שכמעט העפילה להצלבה והעיפה את מכבי תל אביב בטופ 16. עוד לפני כן זכה להזדמנות בקאחה לבוראל, שבניגוד להרגלה פספסה ושחררה אותו לאחר חצי עונה בלבד. והנה, על אף שהיה אפשר להעלות על הדעת שמיצוב לא יזכה לדקות משחק רבות בהינתן שלל הכוכבים של צסק"א, מתברר שמסינה ידע בדיוק מה הוא עושה. עם חכמת משחק, יכולת מסירה טובה וקליעה סולידית, מיצוב פילס דרכו לרוטציה והפך לאס של צסק"א. מאז החל הטופ 16 מעמדו התחזק עשרות מונים, ממוצע הדקות קפץ ל-27 (השני בקבוצה) וממוצע הנקודות ל-10.4. וזוהי רק ההתחלה.
7. ג'מון לוקאס (אנדולו אפס)
אוקטאי מחמוטי הוא אחד המאמנים ההגנתיים הטובים באירופה. לכן, אין זה פלא שכשמונה מחדש למאמן אנדולו אפס בקיץ האחרון התעקש להביא עימו את הגארד המנוסה כנדוניה מגלאטסריי. מחד, מדובר באחד הגאדים האמריקאים האפורים ביותר ביורוליג, אך כפי שסגנון משחקו רחוק מלהיות סקסי, כך גבוהה גם יעילותו. לא פחות מאשר ג'ורדן פארמר, אחראי גם לוקאס על העונה המוצלחת שעוברים הטורקים עד כה, כשכמעט מבלי משים ניצבים מרחק נגיעה מהעפלה להצלבה, לראשונה מאז עונת 2005-2006. היכולות ההגנתיות הפנטסטיות שלו הפכו את הטורקים לקבוצת ההגנה השנייה בטיבה בטופ 16, והוא מצליח להוריד מג'ורדן פארמר גם את נטל ניהול המשחק במשך דקות רבות. באולימפיאקוס הוא כרע תחת עומס הכוכבים בעמדות הגארד. העונה, כמעט בלי שאף אחד מבחין, הוא הרוצח השקט של אנדולו אפס.
6. סשה קאון (צסק"א)
"סשה קאון התחפש הערב לביל ראסל".
מוגזם? מופרך? סתם הזוי? הציטוט הזה שייך לאטורה מסינה, ומובא כלשונו מפי המאסטר האיטלקי, שבסך הכול רצה לתאר את התצוגה של הסנטר הרוסי שלו מול פנאתינייקוס, שהסתיימה ב-13 נקודות, 8 ריבאונדים ו-5 חסימות. מסינה יודע להעריך. הרי קאון תמיד היה שם: שומר. קבוצתי. חכם. מסיים טוב ליד הטבעת. פציעות רבות וממושכות, כמו גם שמות אחרים שהונחתו על העמדה שלו בצסק"א, מנעו ממנו להציג את היכולת הגבוהה שהציג ב-2009, אז היה הסנטר הבכיר של צסק"א. כל אלה, על פי השמועות, כמעט הביאו אותו לפרוש מכדורסלן, אך מסינה החזיר אותו לחיים העונה. אותו משחק מול פאו היה רק אחד מתוך סדרת משחקים מצוינת של הסנטר בן ה-27. הוא זוכה לקרדיט רב וקולע מעט נקודות אמנם (7.5), אך באחוזים נהדרים (68% מהשדה). אך עיקר תרומתו מגיעה בהגנה, ובטופ 16 הוא עומד על 1.7 חסימות לערב.
5. דייויד מוס (סיינה)
ב-2010, רגע לפני שלקח את המטלטלין לטוסקנה כדי להצטרף לסיינה, פרשיה מזעזעת איימה על המשך הקריירה שלו. זה קרה כשצעירה התלוננה על אונס שביצע בה, וראיות רבות, כמו סימני מאבק על גופה של הנערה, תמכו בגרסתה. אלא שאז, באורח פלא, היא משכה את תלונתה, והשאר היסטוריה. מה שבטוח, עם או בלי קשר לאותה פרשיה, על המגרש מוס הוא חתיכת בד אס קשוח. פיטבול. הפורוורד שהובא כמחליף לרומיין סאטו הפך עד מהרה למעוז ההגנה של סיינה. גם מבלי שהוא זוכה להערכה יתרה כמו אותו סאטו, מוס הוא אולי שחקן ההגנה הטוב ביורוליג, ויש לו מניות עצומות בהצלחה של סיינה. בזכותו, למשל, המגרעות ההגנתיות העצומות של בובי בראון, או של שחקנים אחרים בקבוצה, נחשפים רק לעתים רחוקות. מאחורי הקלעים, לוקה באנקי יודע למי הוא חב ההישגים שרשם עד כה.
4. דווין סמית' (מכבי תל אביב)
"החתמת סמית' הנצחת הבינוניות של מכבי תל אביב".
"לא שווה יותר מ-50 אלף דולר".
"800 אלף דולר? בשביל סמית'?".
אלו רק חלק מהתגובות שחלקכם טקבקו לידיעה שפורסמה השבוע בוואלה! ספורט, לפיה סמית' קרוב להאריך את חוזהו במכבי תל אביב בשתי עונות נוספות, תמורת שכר עונתי של 800,000 דולר. בהמשך היום תעלה אצלנו באתר כתבה מקיפה על הפורוורד, אבל בין לבין, צריך לומר: מכבי תל אביב צריכה לעשות המון, גם אם לא הכול, כדי להשאיר את סמית' אצלה גם בעונה הבאה. הרומנטיזציה, או האידיאליזציה שעושים אוהדי הצהובים לשחקני עבר, גם מהעבר הקרוב, כמעט מעוורת. במה מותר דווין סמית' מצ'אק אידסון, למשל? סמית' מביא עימו חבילה מהוגנת ומכובדת, גם אם אינה נוצצת. הוא שחקן הגנה מצוין. הוא ריבאונדר בחסד. יש לו יד טובה מחוץ לקשת. בחדר ההלבשה, כך מספרים, הוא המנהיג. העונה, זה נכון, הוא נדרש לבצע משימות שלא לו, בייחוד בהתקפה, שם הצהובים חסרים שחקן יוצר וזקוקים נואשות לנקודות ממנו. אך לצד גארד בעל שיעור קומה, כפי שהיה עם קית' לנגפורד, סמית' הוא השחקן המשלים האידיאלי. כן, גם ב-800,000 דולר. או אפילו יותר מזה.
3. ויטאלי פרידזון (חימקי מוסקבה)
הוא קטן מימדים. הוא נראה רך, ילדון. אבל מתחת למעטה הילדותי, ועל זה דיוויד בלאט בוודאי יוכל להעיד מסתתר שחקן נהדר. הגארד שיפגוש הערב את מכבי תל אביב הוא החוליה המחברת את כל החלקים האמורפיים של חימקי. 'כמו מאמן על המגרש', אומרת הקלישאה? פרידזון הוא בדיוק זה. כך היה גם אצל בלאט בנבחרת רוסיה, וכך גם בחימקי, בה הוא משחק מאז עונת 2004-2005. אילולא היה הופך לסמל של הקבוצה ממוסקבה, סביר להניח שצסק"א כבר הייתה מצליחה לבצע ליריבה העירונית מחטף. הוא מעולם לא היה כוכב גדול, אך את ערכו האמיתי לחימקי קשה לכמת. פה סל קלאץ' חשוב, שם חיפוי מתוזמן היטב בהגנה. גם כסקורר הוא לא קוטל קנים, ומחזיק בעיקר בקליעה מצוינת מבחוץ. הגיבור הלא מושר של רוסיה.
2. פרננדו סן אמטריו (קאחה לבוראל)
סן אמטריו הוא אולי ההגדרה הטובה ביותר לאבטיפוס השחקן האנדרייטד. שחקן בעל יכולת ספציפית אותה הוא מבצע ברמה פנומנלית יוערך לעיתים יותר מאשר שחקן שמבצע ברמה טובה שלל משימות, ונראה שזה בדיוק המקרה של סן אמטריו. אולי זו העובדה שמיעט לשחק בנבחרת ספרד מלאת הגארדים, אך שמו של סן אמטריו לעולם לא יוזכר כאחד האירופאים הטובים באירופה, ולא בצדק. רק לפני כמה שנים היה קרוב להיזרק מקאחה לבוראל לאחר עונה חלשה, אך מאז הפך לסמל היציבות של באסקוניה. סן אם, כמו שלייזי גורדון היה מכנה אותו אילו רק היה יכול, הוא גם וגם. גם קשוח. גם חכם. גם קולע מבחוץ. גם חודר. גם לוקח על עצמו אחריות במאני טיים, כפי שמכבי תל אביב חוותה על בשרה בהפסד הדרמטי ביד אליהו. טוב בהכול, אך לא מצוין בשום דבר. אולי מה שחסר כדי להיות מוערך כראוי הוא הישג משמעותי גם ביורוליג.
1. פיט מיקל (ברצלונה)
את מקדוניקוס היוונית הוא סחב עד גמר היול"ב קאפ. את קאחה לבוראל הוא הוליך לאליפות סנסציונית בספרד, ולזכייה בגביע המלך. גם בברצלונה הוא לא הפסיק לזכות בתארים. היכן שלא דרכה כף רגלו של פיט מיקל, צמח דשא. הוא כמעט בלתי עציר באירופה במצבי אחד על אחד. הוא אחד השחקנים הקשוחים באירופה, ושחקן הגנה נהדר. אפילו אם נשים בצד לרגע יכולות כדורסלניות נטו, הרי שמבחינת תארים מיקל הוא אחד האמריקאים המצליחים ביותר באירופה בעשור האחרון. אז למה אפילו לא מחשיבים אותו לסמול פורוורד הטוב באירופה? בגיל 33, אחרי פציעה קשה שהשביתה אותו כמעט למשך עונה שלמה, מיקל עושה קאמבק נהדר ומדביק את ההגנה הנהדרת של הקטלאנים, אך הקריירה מתקרבת לקיצה. מה כבר יכול להציל את הכבוד?
