לא קשה לאתר נקודות דימיון בין ניצחונה של מכבי תל אביב אמש (חמישי) מול פנרבחצ'ה/אולקר, 85:94 לבין זה שהושג בנוקיה בסיבוב הקודם. גם הפעם לא מצאו הטורקים שום פתרון לריקי היקמן, גם הפעם סיפק מורן רוט את הניצוץ שהדליק את הקבוצה, גם הפעם התקשתה מכבי בהתמודדויות בקרשים מול הגבוהים הטורקים והדימיון הנקודתי לא נעצר כאן, אבל ההכרעה לא הושגה רק בפרמטרים הללו.
תכנית המשחק של דיוויד בלאט הייתה פשוטה למדי. מכבי קיבלה החלטה מראש להתקיף בכל הכוח את הרגליים הכבדות (והעצלות) של הגבוהים הטורקים, באמצעות יצירת מצבי פיק אנד רול אגרסיביים ומהירים, במיוחד בכל הקשור למצבי פיק אנד רול במשחק המעבר. בהמשך ללקחי המשחק הקודם ולאור חוסר האונים ההגנתי של הטורקים, מה שצריך לעשות בלשון הכדורגל הוא לשחק לעומק. כדורסל של צפון-דרום. לא צריך לחפש את ההזדמנות הנכונה להתקיף את הטבעת, כי (כמעט) כל רגע מתאים לכך. אותו פיק אנד רול, אגב, לא יוחד אך ורק למצבי גארד-גבוה. גם משחק בין שניים שמערב שני גארדים צהובים, ושגורר חילוף עם בוגדנוביץ', לדוגמא, התברר אף הוא כמתכון קל ומנצח לטיול לעבר הצבע והטבעת.
בצד ההגנתי, נראה שהצוות המקצועי קיבל שלוש החלטות מאקרו מוקדמות. קודם כל, לנסות ולבטל את היתרון הפיזי העצום של הגבוהים הטורקים באמצעות מלכודות שנזרקות לעברם מגארד צהוב. על הדרך ולא פחות חשוב, לנצל את המלכודות ההגנתיות כדי לנסות ולמנוע עבירות מיותרות משון ג'יימס. שנית, לנצל את ההססנות של בו מקאלב בקליעה מבחוץ על מנת לצופף את ההגנה, לתסכל את הפוינט גארד האמריקאי ולשנות את המרווחים בתרגילי ההתקפה הטורקיים. שלישית ואחרונה, להתמקד ככל האפשר בעצירתו של בוגדנוביץ'. שתיים משלוש המטרות הללו הושגו, ומסתבר שדי היה בכך.
ועוד פרט קטן. מכבי כנראה קיבלה החלטה מושכלת לא להחטיא והחיים הרבה הרבה יותר יפים כשמצליחים לדפוק 15 שלשות באחוזים דמיוניים של 56%. חבל שהיא לא מקבלת החלטה כזאת בכל משחק. יכול לפתור לא מעט בעיות, לא?
בכל פעם שמטיחים ביקורת באופן בניית הסגל של מכבי, והזדמנויות כאלה יש הרי לא מעט, תמיד רצוי לזכור שהכל עניין של פרספקטיבה ושלפעמים הדשא של השכן במצב הרבה פחות טוב. נכון, נעשו במכבי לא מעט טעויות השנה בכל הקשור לבחירת השחקנים, אבל תמיד יכול להיות (הרבה הרבה) יותר גרוע. לפרטים ניתן לפנות לפיאניג'אני, שהצליח לבנות קבוצת יול"ב קאפ לא מרשימה בתקציב של פיינר פור יורוליג. נכון, בניית קבוצה איננה מדד מדויק ואחד ועוד אחד לפעמים שווה שלוש. ולפעמים אפס.
קשה להבין מה הניע את מקבלי ההחלטות המקצועיות של הטורקים לבחור להתאים דווקא את השחקנים הללו אחד לשני. אחרת, לך תסביר איך בונים קו קדמי של קאיה פקר, סאבאס, אנדרסון ובאטיסט ביחד. קו קדמי נטול כל קפיציות או אתלטיות, שמתקשה בכל פעולה הגנתית שמצריכה הזזת רגליים. זאת, כשבמקביל מריצה הקבוצה שני גארדים-פורוורדים גבוהים ומגושמים (הגנתית) כמו בוגדנוביץ' ופרלדזיץ'. כפי שכתבנו כבר בעבר, לאחר ניצחונות קודמים של מכבי תל אביב, הצרות הטורקיות הן הדבר האחרון שצריכות לעניין אותה.
לאחר אותו הפסד ביתי מסיים עונה מול ברצלונה, הסתבר פתאום שגם ביורוליג מכירים את ההפקה של תחיית המתים. שלושה מחזורים לאחר שהכל כבר נגמר, מכבי מוצאת עצמה פתאום במצב שבו ההעפלה לשלב הבא תלויה אך ורק בה. עלייה להצלבה מבלי לחכות לטובות מהאחרות תדרוש עוד שלושה עד ארבעה ניצחונות, אבל פתאום זה נראה אפשרי לגמרי, מי היה מאמין? בשבוע שעבר ייחסנו חלק בלתי מבוטל מהניצחון הגדול בויטוריה לאותה רוח מכבית מפורסמת. הניצחון הפעם הושג פחות בגלל הרוח של המנצחת ויותר בגלל יתרונות מקצועיים מחד והיעדרה המוחלט של רוח, גאווה ותחושת כבוד עצמי בצד המפסיד. ניצחון בשבוע הבא על חימקי מוסקבה ישנה את סטטוס הסיכויים של מכבי מאפשרי למעשי. ושוב מי היה מאמין.