בתקציר: ההשפלה האחרונה של ערן לוי, אלי כהן ובית"ר ירושלים, מול מכבי חיפה
בראשית היה אלוהים, ואז ניטשה הרג אותו. הסיפור של הפילוסופיה המערבית ב-200 השנים האחרונות טיפה מורכב יותר, אבל התמונה הגדולה היא הניסיון להשאיר את אלוהים מחוץ לדיון הפילוסופי, למצוא משענת אחרת שאינה גורם חיצוני שיצר הכל ומחליט הכל. תיאוריות רבות עלו ונפלו, היחיד ששרד באמת, שהצליח גם לחרוג מהדיון האקדמי וגם לצלוח את מלחמות העולם, הוא האינדיבידואל. האדם שנמצא במאבק מתמיד למען הגשמה עצמית מוחשית, כזאת שבאה לידי ביטוי בפעילות שלו בעולם ולא רק במחשבתו, הוא הפתרון הטוב ביותר שיש לנו כרגע.
אני לא בטוח שמה שהפילוסופים חשבו עליו זה ערן לוי, אבל הוא בהחלט יציר התקופה שהם הובילו אליה. לוי הוא בדיוק האינדיבידואל שהקריירה שלו היא מאבק אחד ארוך להגשמה עצמית, הוא הצליח לנתק את עצמו מכל הקשר אחר. זה גם מה שהופך אותו לדמות מפתח בבית"ר ירושלים כרגע, אבל לשם נגיע רק בהמשך. לפני כן צריך להתעמק באינדיבידואליות ובמאבק המתמיד.
לערן לוי יש תחום עניין אחד מרכזי - ערן לוי. ליתר דיוק, הקריירה של ערן לוי. הכוונה היא לא שהוא אדם אנוכי, מראיונות איתו הוא מצטייר דווקא כאדם חברותי עם קשר חזק למשפחה ולקהילה שלו, אלא שמה שמניע אותו זה הרצון לקדם את הקריירה. הוא דוגמא לאדם שכדורגל זה החיים שלו, כשהוא לא משחק כדורגל הוא משחק קטרגל. קשה לדמיין אותו מתעניין ברצינות במשהו אחר, כי העניין שלו בקריירה שלו שואב את כל המוטיבציה שיש לו.
עולם הכדורגל מכיל בתוכו שני עולמות נפרדים. באחד מדובר באנשי מקצוע ששואפים להתקדם מבחינה מקצועית וכלכלית, סיפורי הצלחה וכישלון אישיים שמקבילים לסיפורים דומים במקצועות אחרים. בשני מדובר בקבוצות שמכילות עבור האוהדים שלהן משהו שהוא הרבה מעבר למקום העבודה של השחקנים. מילים כמו סמל, אידיאולוגיה ונאמנות נשמעות לא מעט בקרב האוהדים השרופים. ערן לוי הצליח לנתק את עצמו לחלוטין מהצד השני, הוא קיים רק עבור עצמו ולא מייצג שום דבר מעבר לעצמו.
זאת אחת מהסיבות לכך שהוא הצליח להתחבר לאוהדים של שתי הקבוצות המרכזיות בהן שיחק. אוהדי הפועל חיפה לא נוטים לאהוב שחקנים שגדלו ביריבה העירונית, אבל היה להם חיבור מיוחד עם לוי. אוהדי בית"ר הפכו אותו לאחד מחביבי הקהל דווקא בתקופה בה הקבוצה עמוסה בשחקני בית צעירים וסיפורים חיוביים אחרים שעל הנייר היו אמורים להיות יותר אטרקטיביים. הקהל אוהב שחקנים ייחודיים כמו לוי, שחקנים שעושים דברים שאף אחד אחר לא עושה ולרגעים מצליחים לחרוג מהבינוניות שסביבם, הוא גם יודע להחזיר אהבה לקהל שמוקיר לו תודה.
אבל חלק מהחיבור קשור, כנראה, לכנות שהוא משדר. במקרה שלו, הקהל יודע שהוא נאמן רק לעצמו ולקריירה שלו ושמאוד יכול להיות שבשנה הבאה הוא יהיה במקום אחר, זה לא מפריע לו כי לוי הוציא את עצמו מחוץ לדיון על ערכים שלא קשורים לסיפור האישי שלו. זה בולט במיוחד בשבועות האחרונים, כשעושה רושם שאף אחד לא שאל את עצמו בשום שלב מה דעתו של ערן לוי, אחד מכוכבי בית"ר, על כל פרשת הצ'צ'נים, השריפה ולה פמיליה. הוא לא זה שציפו ממנו להתבטאות משמעותית, כי לכולם ברור שהעניינים האלה לא עד כדי כך מעניינים אותו, מתקיימים בעולם מקביל לשלו. לאחרונה עושה רושם שמה שכן מטריד אותו בכל הסיפור זה שסדאייב ייקח לו את המקום בהרכב.
ספורטאים רבים מוצאים את עצמם מקדישים הכל לקריירה בגלל שהם מצליחים, אצל ערן לוי הסיפור הפוך, הוא משקיע בכך את כל האנרגיות דווקא בגלל הכישלון היחסי, בגלל הבעיות, המשברים והקשיים בכל מקום שהוא מגיע אליו. הוא כל הזמן נמצא במאבק, עם עצמו ועם הסביבה, כל הזמן במבחן, כל פעם מחדש צריך להוכיח את עצמו. כשנדמה שהוא מצא לעצמו מקום ומאמן, פתאום מגיע פיצוץ. כשנדמה שהכל אבוד, פתאום מגיע שינוי לטובה.
שתי סיבות מרכזיות יש לקשיים של לוי להסתדר עם מערכות, מאמנים וחברים לקבוצה. הראשונה היא הרגישות שלו שמשתלבת עם תחושת קיפוח. לוי הוא אחד המרואיינים המוצלחים יותר שיש בכדורגל הישראלי, כמעט תמיד יש לו המון מה להגיד (על הקריירה שלו, כמובן) וכמעט תמיד הוא לא מדבר אלא שופך את כל מה שיושב לו על הלב. הוא זוכר מה כתבו עליו בעיתונות עוד כשהיה בגיל העשרה, הוא זוכר לפרטי פרטים את מערכת היחסים שלו עם כל מאמן ואת הרגעים שהובילו לפיצוצים, הוא רגיש לכל ניואנס שקשור אליו.
בתפיסה שלו, בשלב מוקדם בקריירה שלו נוצרו סטיגמות, באשמת התקשורת, ומאז הוא מסומן ואין דבר שהוא יכול לעשות נגד זה. הסטיגמות, מבחינתו, הן לא רק אישיות, אלא גם נגד הקהילה שלו, נגד אור עקיבא. כך, גם התופעה החברתית של הקיפוח מקבלת אצלו מימד אישי לחלוטין. הוא רגיש במיוחד לתחושה שלא נותנים לו כבוד שכל שחקן אחר היה מקבל, אך מודה שלפעמים הוא בעצמו לא נותן את הכבוד שהוא מצפה לקבל מאחרים. הרגישות שלו הופכת אותו לחבית חומר נפץ שרוב המאמנים פשוט מעדיפים לא לגעת בה.
הסיבה השנייה לקשיים שלו מקצועית. בדרך כלל כשחושבים על סגנון המשחק של ערן לוי חושבים על שחקן שאוהב לבעוט מכל מקום. זו רק תמונה חלקית. תכונה לא פחות חשובה ואטרקטיבית של לוי היא כדורי העומק שלו. הוא מסוגל לקבל כדור במרכז המגרש עם הגב לשער ותוך כדי סיבוב להעמיד שחקן מול שוער בכדור על שלושים מטר. אין בליגת העל שחקנים שמסוגלים לייצר כדורי עומק בדרגת הקושי בה הוא מבצע אותם. שחקנים שיודעים לבצע תנועות עומק ומבינים את הראש שלו יכולים מאוד להרוויח מהנוכחות שלו.
הבעיה בסגנון שלו היא לא בדברים שהוא עושה אלא בכך שהם היחידים שהוא עושה. לוי משחק בקצב משלו שיכול להפריע לשטף המשחק, לכן לשחקנים יצירתיים קשה להצליח לידו (למרות שחל שיפור בנקודה הזאת בבית"ר). הוא יעדיף את הפעולה המסובכת על הפשוטה כמעט בכל הזדמנות. גם אם הוא מבצע את הפעולות המסובכות טוב יותר מכל אחד אחר בארץ, אחוזי ההצלחה שלו הרבה פחות טובים משחקנים שיודעים לשחק פשוט. עבור רוב המאמנים, שחקן שמעדיף את המסובך על הפשוט מפעיל את כל הטריגרים, כאשר הם מבינים שהם כמעט לא מצליחים לשנות את הסגנון של השחקן הם מעדיפים לוותר עליו ועל היתרונות שלו.
במקרה של לוי, אולי סגנון המשחק יכול לעזור להבין משהו עמוק יותר. כי במשחקים, בדומה למה שקורה לו מסביב להם, יש לו נטייה להיכנס לסיטואציות מסובכות גם במקומות בהם זה לא הכרחי. הרעיון הזה מחזיר אותי למנטרה הקבועה של המדור: אנחנו בוראים את העולם הבינאישי שאנחנו חיים בו. יכול להיות שלוי, בלי להיות מודע לכך, מעדיף להישאר בעולם בו הסיטואציות תמיד מסובכות, בתוך מאבק מתמיד שהוא לא באמת רוצה להיחלץ ממנו? יכול להיות שהפחד האמיתי שלו הוא מהרגע בו הכל יהיה פשוט ואז יתחילו לצפות ממנו ליותר? כמובן, אלו רק השערות לגבי המניעים שלו, השערות שלא ניתן לבחון ברצינות לכן הן יכולות רק להישאר כאלה.
לא פחות מעניין הצד השני, איך העולם מקבל את ערן לוי. בספורט הקבוצתי העולמי לא חסרות דוגמאות לשחקנים מוכשרים מאוד ובעייתיים מאוד. יש קבוצות שמעדיפות לא לגעת בהם, אבל עם השנים יותר ויותר קבוצות מחליטות כן לנסות. בעולם יש יותר מקום לגישה המקדשת את האינדיבידואל ובה התפקיד של המערכת הוא למקסם את היכולת של הפריטים המבריקים ביותר בתוכה, גם אם הם דורשים יחס מיוחד. בשביל להצליח ברמות הגבוהות צריך לפחות רמה מסוימת של יכולת להתמודד עם שחקנים בעייתיים.
בארץ, מעט מאוד מאמנים נחשבים לכאלה שיודעים לעבוד עם שחקנים מהסוג הזה. ברמה הבינונית של הכדורגל הישראלי למערכת עם שיטה ומשמעת יש יתרונות חשובים מכדי שמאמנים יהיו מוכנים להסתכן בניסיון להתאים את המערכת לשחקן כמו לוי. מה גם שבמקרה שלו, גם קבוצה שמצליחה להסתדר איתו ברמה החברתית צריכה לקחת בחשבון את החסרונות המקצועיים שבאים יחד עם היתרונות. עבור הפועל חיפה של שלומי דורה זה עבד, היתרונות היו יותר משמעותיים מהחסרונות. היכולת של לוי להבקיע או לבשל משום מקום הייתה חשובה מאוד לקבוצה שאחרת התקשתה ליצור מצבי הבקעה. בקבוצה טובה יותר לא בטוח שזה היה עובד.
כרגע, ערן לוי נמצא בבית"ר בתוך סיטואציה מסובכת מאוד גם בלעדיו. עד הימים האחרונים נראה שהבלגאן לא קשור אליו, אבל פתאום הגיע פיצוץ רציני בינו לבין אלי כהן שהוביל להשעיה ממשחק הגביע היום. הפיצוץ הזה והתגובות אליו מעמידים בסימן שאלה את התחושה שכהן מצא את הדרך לעבוד עם לוי. אין סיבה לנסות לקשור את הפיצוץ למצב עם הצ'צ'נים, ערן לוי הסתבך והושעה בתקופות טובות בדיוק כמו ברעות. אם כבר, הגיוני יותר להניח שזה אלי כהן שבתוך כל הבלגן לא מצא את הכוחות הנפשיים להתמודד עם השחקן הבעייתי שלו. אין דבר קל יותר עבור מאמן מלהגיע לפיצוץ עם ערן לוי, בטח עבור מאמן כמו כהן שיחסים מהסוג הזה לא טבעיים עבורו.
אם זה אכן המצב, כהן עושה טעות גדולה. כי דווקא עכשיו, ערן לוי צריך להיות הפיתרון ולא הבעיה. כדי להסביר את הטענה הזאת אני חוזר לאינדיבידואליות מהחלק הראשון. כשמסביב נלחמים על דת ומוצא אתני, על טיעונים אידיאולוגיים לא רציונליים, האינדיבידואל ששואף להגשמה עצמית הופך להיות הקול השפוי. הניתוק של לוי מכל הפרשה הזו מבורך, התשובה הכי טובה היא להמשיך בחיים, להמשיך לשחק כדורגל, והוא מעולם לא הפסיק.
כדאי לאלי כהן לזכור שלוי הוא היחיד שתפקד מאז תחילת פרשת הצ'צ'נים. הוא הבקיע את שלושת השערים הראשונים בגביע נגד אום אל פאחם, הבקיע את השער המצמק שהחזיר את בית"ר לחיים נגד סכנין ומסירה גדולה שלו הובילה לשער נגד מכבי חיפה. הוא לא שמר על יציבות, אבל הוא אף פעם לא יציב, עכשיו זה בולט על רקע הכלום שסביבו. אך המסקנה אמורה להיות הפוכה- בזמן שההגנה מתפרקת, מרכז השדה מתבטל וההתקפה לא קיימת, ההברקות של לוי הן כל מה שנשאר. הברקות כאלה, אם הן יביאו כמה תוצאות טובות, יכולות להיות הדרך של שאר השחקנים לצאת מהמשבר. לא בטוח שיש לבית"ר פתרון אחר כרגע. את השאלות העמוקות יותר לגבי האופן בו הוא מתמודד עם הקשיים אפשר לשמור לזמנים שקטים יותר, כרגע בית"ר צריכה את לוי בדיוק כמו שהוא. אבל עושה רושם שאלי כהן חושב אחרת.
* הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית
אחרי סדרת עימותים: ערן לוי הושעה מבית"ר