למרות התוצאה המרשימה, 1:4, לא ראינו הערב (ראשון) משחק גדול של מכבי חיפה. היו לה 20 דקות טובות במחצית הראשונה, דקות טובות לקראת הסיום, אבל ברוב המשחק היא לא הזכירה את הפוטנציאל הגדול שלה. החוליה הכי מרשימה אצל הירוקים הייתה טאלב טואטחה, שסיפק כמה מהלכים מבריקים, בישל שני שערים וסחט פנדל נוסף. אין ספק שהרבה זמן אנחנו מחפשים בכדורגל הישראלי מגן שמאלי קלאסי, ואפשר להגיד שטואטחה די עונה על הדרישות האלה. לפי דעתי, ההתקדמות הזאת שלו גם די פותחת לו את הדלת להרכב הראשון של נבחרת ישראל.
חיפה עשתה שינויים טקטיים, כשדינו אנדלובו, חלוץ בהצבתו, הוצב כשחקן כנף. בעקבות התפקוד הזה הוא איבד את יכולתו לסכן את השער, והיה טרוד במשימה להצר את צעדיו של מגרשווילי. התפקיד הזה הפך את אנדלובו לשחקן מוגבל, שפחות חושב התקפה, ומי שחיפה עליו בחוד היה ויאם עמאשה. הוא אומנם לא שחקן שמשתתף הרבה בהנעת הכדור, לא וירטואוז, אבל בהחלט חלוץ מסוכן, והכי חשוב, יעיל. מגיעה גם מילה טובה ליניב קטן, שבניגוד למשחקים אחרים, הפעם היה קרוב יותר לאירועים, השתתף במהלכים ההתקפיים, ואף הצליח לכבוש באחד מהם.
גם מכבי חיפה וגם בית"ר ירושלים פתחו את המשחק ביכולת לא כל כך מרשימה. ב-20 הדקות הראשונות ראינו כמה הקבוצות מתקשות לייצר התקפות ומהלכים בחלק הקדמי. שתי הקבוצות ביצעו לחץ במרכז המגרש, ומנעו ממובילי הכדור לפתח מהלכים התקפיים. הכל הלך באיטיות, עד שבדקה ה-20 מכבי חיפה ניצלה טעות גסה במרכז ההגנה של בית"ר. יניב קטן, בנחישות ובלחץ, השתלט על הכדור, וביצע מהלך מושלם, עם בעיטה מדויקת לבין חיבורי הקורות.
השער הזה כמובן החדיר המון ביטחון אצל החיפנים, נתן להם שקט ומוטיבציה, ואכן לאחר השער ראינו רק קבוצה אחת על המגרש, שהספיקה מהר מאוד גם להגדיל את היתרון. משום מה בסיום המחצית חיפה הייתה בטוחה מדי, ועם חוסר ריכוז ושאננות אפשרה לבית"ר ירושלים לחזור למשחק. מבחינת חיפה ההפסקה הגיעה בזמן טוב, כדי לארגן את השורות ולעצור את המומנטום השלילי. בית"ר ירדה להפסקה חדורת מוטיבציה, וניסתה להמשיך במומנטום בפתיחת החצי השני, אבל החלטה שנויה במחלוקת על בעיטת 11 מטר הוציאה לירושלמים את הרוח מהמפרשים וסגרה את הסיפור.
אין ספק שחיפה הצליחה להשיג ניצחון מרשים, ולמרות שבהרבה דקות של משחק היו חסרות לה יצירתיות ועקביות, אי אפשר שלא להחמיא לקבוצה הזאת. לא רק בעצם המסע המרשים שלה ומההיחלצות מהתחתית, אלא גם במה שעשתה בחודש האחרון כשהביסה את הפועל תל אביב, נצמדה למכבי תל אביב, ושמרה ממנה על פער סביר. מכבי חיפה מצליחה לעצבן את מכבי תל אביב, לערער לה את הביטחון, להציק לה, להזכיר לה כל הזמן שאם היא תיפול, היא תחכה לה.
מאז כניסתו של אריק בנאדו לתפקיד, המטרה הייתה להיחלץ מהתחתית ולהגיע לפלייאוף העליון. מכבי חיפה כבר מזמן עמדה במטרה הזאת, אבל זה לא גרם לה להירגע. היא לא סבלה מירידת מתח, אלא המשיכה בדרכה, ושמרה על אותו רצון ורעב במאבק מול מכבי תל אביב. הרי אף אחד לא יבוא בטענות למכבי חיפה אם היא לא תיקח אליפות, אבל היא לא שוקדת על השמרים, לא מסתפקת במקום השני, אלא ממשיכה לאתגר את עצמה, לשאוף להתקדם ולהשתפר, ולצוות המקצועי מגיעה כל ההערכה.
אני לא יודע אם מכבי חיפה תצליח להדביק את הפער הגדול ממכבי תל אביב, לא יודע אם היא תצליח להתמודד מול יריבה די חזקה, שמחזיקה בכדור, שמציגה יכולת יציבה, וקשה לי לראות אותה מפסידה כל כך הרבה עד תום העונה; אבל אוהדי הכדורגל מודים למכבי חיפה. היא לא רק נותנת לנו עניין בליגה ומתח לקראת הפלייאוף, היא גם ממחישה רעב להצלחה, נחישות, מקצוענות, שאפתנות, חוסר הסתפקות בבינוניות, או בקיצור, דברים שלא תמיד רואים בכדורגל הישראלי. כשהפועל תל אביב, קרית שמונה ובית"ר ירושלים לא נמצאות שם, מכבי חיפה מראה שזה אפשרי.
מנגד, מאוד עצוב לראות מה קרה לבית"ר ירושלים, שלפני חודשיים הייתה עם הפנים קדימה, הכניסה המון עניין, הגיעה מלמטה ומילאה את טדי, והיום קורסת. לא משנה מי צודק, חבל לראות את הקבוצה הזאת מידרדרת. אנחנו יודעים כמה אנרגיות היא מוסיפה לליגה, וכמה הן חסרות. אין ספק שבשבועות הבאים היא תנסה להחזיר לעצמה את הכוחות ולצאת לדרך חדשה. זה יכול להיות מאוחר מדי.