פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה השמחה הגדולה?

        מהשמחה לאיד על ההפסד של ברצלונה ניתן לחשוב שהיא אויבת המשחק, בעוד הבונקר של מילאן הוא הבשורה החדשה לכדורגל. פז חסדאי על קנאה וצרות עין

        הציניקנים יכולים לזלזל, אבל העובדה שברצלונה תגיע לישראל ותשחק מול נבחרת ישראלית-פלסטינית היא בשורה נפלאה לאזור. נפלאה. אף אחד לא חושב שזה יפתור את הסכסוך, אבל זה אולי יזכיר לכמה אנשים שכבר הספיקו לשכוח, שהמטרה היא שלום. העובדה שקבוצת הכדורגל הפופולרית בעולם תומכת בתהליך הזה, ומגיעה לפה במיוחד כדי להביע את זה, יכולה להשפיע על לא מעט ילדים צעירים, שלצערנו נולדו למציאות פנאטית, וכבר לא זוכרים מהי מציאות נורמלית. כבר למדנו שלצ'אבי ואיניייסטה יש כוחות מהפנטים, וכמה נחמד אם יצליחו להשפיע לחיוב על כמה עוללים צעירים, שיכניסו למוח הקטן שלהם שגם פויול ופדרו נגד מלחמות, שיבהירו להם שגם מסי בכבודו ובעצמו חושב שהגיע הזמן להפסיק את האיבה. זה לא מעט.

        ליאונל מסי, דויד וייה, אנדרס אינייסטה, שחקני ברצלונה חוגגים שער (רויטרס)
        מדוע לזלזל בכך שהקבוצה הטובה בעולם מגיעה כדי להגיד כן לתהליך השלום? (צילום: רויטרס)

        למרות זאת, אפשר היה להיתקל בלא מעט קולות שזלזלו במשחק הראווה. הם הזכירו שברצלונה ודאי תתוגמל כספית, שהמניעים של המועדון הם לאו דווקא "שלום עולמי" אלא בעיקר תדמיתיים, שזה חלק מיומרות מלאכותיות ומתנשאות להמשיך בגישה של "mes que un club", שזו צביעות אירופאית שמעורבבת באינטרסים. כמובן שיש פה ציניות, אין ספק, ועדיין, לראות רק את האלמנטים השליליים במשחק הראווה הזה, זו צרות עין תמוהה.

        כמה שעות אחרי זה ברצלונה הפסידה למילאן בליגת האלופות, ושוב ניתן היה לחוש את הרגשות השליליים שהקבוצה הזו מייצרת. פרשנים וטוקבקיסטים לא הסתירו את השמחה לאיד לנוכח המפלה שלה, ונוצרה תחושה כאילו ברצלונה היא אויבת הכדורגל, שכל חובב המשחק חייב להתענג ממפלתה, ושזהו למעשה יום חג לענף. גם כאן אפשר להבין את מקור האיבה, אך שוב, זו אותה צרות עין תמוהה.

        מה החגיגה הגדולה? מילאן זוכה למחמאות כאילו הציגה משחק שובה עין ואטרקטיבי, כשלמעשה התגוננה לאורך כל המשחק. בבית. אימפריה כמו מילאן, זה מה שיש לה להציע? מונחים מקצועיים כמו נחישות, הקרבה, טקטיקה ועמידה נכונה, הם רק מכבסת מילים לבונקר עצוב, שבכל מקרה אחר היה זוכה לגינוי. למעשה, חלק מהפרשנים אומרים בגאווה (מהולה בזלזול) שהנה, נמצא הפתרון להתמודד עם ברצלונה: הציבו מולם 11 שחקנים חסונים ופיזיים, כמו שעשו מילאן וצ'לסי, והיא תתקשה להבקיע! ממש גאונות. ממש בשורה.

        סולי מונטארי שחקן מילאן חוגג לאחר שכבש לרשת ברצלונה (רויטרס)
        אפשר לחשוב שהם נושאי הבשורה של הכדורגל ההתקפי. מונטארי חוגג (צילום: רויטרס)

        ברור שתופעת ברצלונה התפתחה לממדים בלתי נסבלים, והשמחה לאיד מובנת. ברור שההצלחה שלה, יחד עם הפרגון התקשורתי וההערצה העיוורת, הפכו אותה לבלתי נסבלת. כל שער של מסי גרר פסטיבל, כל גביע בין יבשתי היה היסטורי. פתאום התחילו לספור שערים לפי שנה קלנדרית, וגם בשנים בינוניות שלו מסי זכה בכדור הזהב. היה מטופש לראות גלי הערצה אחרי עוד 0:6 על אוסאסונה, נדב יעקבי לא הפסיק לצעוק, ואנשים לקו בתסמונת "אני לא יכול לראות כדורגל שהוא לא ברצלונה", כשהם בזים לכדורגל אנגלי ואיטלקי משובח, שלא לדבר על ליגת העל הקטנה והאהובה שלנו. ברצלונה הפכה לקבוצה גדולה מהחיים, בלתי מנוצחת, והתסכול שהצטבר היה חייב להתפרק.

        אבל איפה ההגינות? באופן אישי, מעולם לא הייתי אוהד הקבוצה (בלשון המעטה), ועדיין, כחובב כדורגל לא יכולתי שלא להביט בברצלונה בהערכה ובהערצה, בהבנה שהיא פורצת דרך, בידיעה שהיא הבשורה הכי חיובית של הענף, שלזה חיכינו אחרי השנים הקשות של יוון 2004. חבורה של שחקנים צנומים וכישרוניים שמשתעשעים בכדור, אוסף של גאונים שנעים כל הזמן בריקוד בלתי פוסק, וחשוב מהכל, שמים מלא גולים. תמיד סתמתי את האף מהסירחון של ההתלהמות התקשורתית, בהבנה שזו תופעה חיובית, מרגשת, אופטימית, היסטורית. אין בי טיפת עצב על ההפסד שלה, להפך, שמחתי לראות אותה כושלת. ועדיין, קצת פרופורציות. תנו כבוד.

        הייתה יד בשער של מילאן? אל תהיו בטוחים

        הבשורה הטובה לברצלונה: אריק אבידל חוזר לשחק