פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ומשה הכה בסלע

        איזה יום עבר עליי, רק החיים לוקחים אותי, זה זמן קסם. מאז הגול של משה לוגסי מול בני יהודה, פז חסדאי לא מפסיק לשיר

        סך הכל מה אני רוצה? לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות. נמאס לי להתנדנד, בין חום לקור, בין רע לטוב, רוצה לחיות בכיף. רק החיים, והקבוצה, לוקחים אותי. נוהגים אותי. והמסע ארוך, ובעיקר בלתי צפוי. יושב אדם בבית, רואה כדורגל, וחווה התמוטטות. התמוטטות. גול בדקה ה-98, ופתאום הוא מוצא את עצמו כורע ברך, תופס את הראש בידיים, מייבב לעצמו בשקט, בוכה וצוחק, הכל מתערבב. "לא, לא", הוא ממלמל, "זה לא קרה עכשיו". אולי זה חלום? אחר כך הוא יראה את התקציר בשידור חוזר עוד 20 פעם, רק כדי לוודא. כן, זה היה חלום.

        איזה יום, איזה יום עבר עליי. זה קצת יותר מדי. פתחי לי את הדלת. שמישהו יעזור לי. פנדל בדקה ה-90 מול הפועל רמת גן, אחר כך הדרבי המטורף, שבוע אחר כך בני יהודה. זה קצת יותר מדי. הפעם טלטלת הרגשות מתועדת. כולם ראו. מצלמות ערוץ 1 קלטו במדויק את הסערה. הן זיהו את הפרצופים על הספסל של מכבי, שלפתע התעוותו מרוב אושר. הילוכים חוזרים, איטיים, שבהם ניתן לראות איך ברגע אחד הפנים דואגות, ושנייה לאחר מכן מתמלאות שמחה. עיניים חוששות, שלפתע מקבלות ניצוץ מטורף. גוף קפוא, שפתאום מקבל אנרגיה ומתחיל לרוץ לכל עבר. אחד העוזרים, אני אפילו לא יודע מי זה, יצא מדעתו. אפילו בוני גינזבורג איבד עשתונות, צחקק בהיסטריה ופלט קולות לא ברורים. זה לא קל כל הסיפור הזה. זה קצת יותר מדי.

        משה לוגסי מכבי תל אביב חוגג שער (ברני ארדוב)
        האם זה היה חלום? כן. לוגסי (צילום: ברני ארדוב)

        בוא תיגע במתח, בוא תיגע בנצח, זה זמן קסם. הכל יכול להיות, זמן של חסד. יש רגעים כאלה, נדירים, שפתאום דברים הולכים לטובתך. אתה לא יודע למה, לא בטוח שאתה ראוי לזה. בכל זאת, רגעי האושר שלך הם העצב של אחרים. אבל ברגעים האלה גם האתאיסטים הקיצוניים ביותר נאלצים להביט מעלה, לשאול, לתהות, לפקפק, לחשוב אולי, יש פה דברים על טבעיים. נכון, אולי זה לא מקרי, כי בדיעבד היו סימנים מקדימים. הייתה אמונה, היה ביטחון. אחרי ה-1:2 של בני יהודה, אוסקר מחא כף וסימן לכולם לרוץ למרכז המגרש. אחרי ה-2:2, קרלוס לקח את הכדור ורץ לנקודת האמצע. גם המאמן אומר שהוא לא מאמין במזל, ועדיין, מה לעזאזל? למה זה מגיע לנו?

        תראו אותי, אני שמח סתם פתאום. תראו את אוסקר, איך הספרדי קר הרוח הזה פתאום התפרץ. אחרי הגול של לוגסי הוא הניף ידיים, והסתובב אחורה. העוזרים שלו קפצו עליו, כל הספסל חגג איתו, אבל נדמה שהוא הביט למעלה, לשער 1. אולי הוא חיפש את הפנים של ג'ורדי, ואולי הוא חיפש את העיתונאים, אלה שכבר קראו לו להתפטר, אלה שאמרו שהוא לא יחזיק עד דצמבר. פשוט החליטו מראש שאין לו סיכוי, קטלו מבלי להסס, בנחרצות, בהתנשאות, מבלי להביע הסתייגות, זלזלו בחוסר כבוד, כנראה גם בחוסר מקצועיות. אולי בגלל זה, דווקא בגלל זה, מכבי זוכה עכשיו לזמן חסד. אולי העונש של אחרים הוא הפרס שלה.

        מאמן מכבי תל אביב אוסקר גרסיה (ברני ארדוב)
        הכל התפרץ. גרסיה (צילום: ברני ארדוב)

        ומשה הכה בסלע, וייצאו ממנו מים. מושיקו הצעיר, שכבר היה בדרך החוצה, שחרר בעיטה שעוד תוכל להיכנס להיסטוריה. זה רק סמלי שיום לאחר מכן חיים רמון לגלג מעט על גולדהאר, אמר ש"לי אין את וולמארט", הוסיף ש"אני לא טייקון ששופך כסף", בזמן שמכבי תל אביב שיתפה שישה שחקני בית מול בני יהודה, בזמן שברור שהשנה, יותר מהכל, מה שמבדיל בין הקבוצות זה לא התקציב, אלא הניהול הנכון. סלעים יש בכל פינה, האתגר האמיתי הוא להוציא מהם מים.

        עוד ארוכה הדרך אל האושר, רצופה היא מכשולים רבים, אבל נדמה שבמכבי תל אביב כבר מתחילים לחגוג, ולא בצדק. מול רמת גן הקבוצה קרטעה. מול בני יהודה היא נראתה רע מאוד. מכבי חיפה מסרבת להיכנע. אם יש משהו שהגול של לוגסי חשף, זה עד כמה הכל נזיל ושביר, איך בעיטה אחת יכולה לשנות הכל. אז אפשר לזמזם בלב, אפשר לזמר תפילות, אבל כדאי, באמת כדאי, לחכות עם שירי האליפות.

        מכבי תל אביב גברה 2:3 על בני יהודה