בתקציר: הניצחון הקודם של בובי בראון וסיינה על מכבי תל אביב
הקיץ האחרון היה מהקשים שידעה סיינה מאז הקמתה. הטוסקנים שקעו עד צוואר בחובות והצרות הכלכליות החדשות כרסמו בתקציב הקבוצה ביותר בצורה הגסה ביותר שניתן להעלות על הדעת. המאמן המוערך סימונה פיאנג'אני נטש את הספינה, הכוכב בו מקאלב הוצע לכל המרבה במחיר, וגם העוגן שון סטונרוק הודיע על פרישה. רבים חזו התרסקות.
הצעד הראשון בדרך להתאוששות, השתכנעו בסיינה, טמון במציאת תחליף הולם למקאלב, שהותיר חלל עצום עם עזיבתו. שמות כמו דרווין קיצ'ן, או ג'ייקוב פולן הוזכרו כמועמדים ואף נוצר משא ומתן ראשוני עם כל אחד מהם. אך ללוקה באנקי, שקודם לעמדת המאמן לאחר שנים כעוזרו של פיאנג'אני, משהו היה חסר. באחת מישיבות הצוות המקצועי עם ההנהלה בנוגע לסגל המתגבש, זרק לאוויר את שמו של בובי בראון. התגובות, איך לומר, היו די צוננות. לא חלפו כמה שניות עד שפדריננדו מינוצ'י, הנשיא לשעבר שמשמש כיום כג'נרל מנג'ר, ניסה להניא את המאמן הטרי מהרעיון שאז, באותה ישיבה, נראה לו מוטרף לחלוטין.
בראון מאז ומעולם נחשב לסקורר מוכשר כשד, שלפחות מבחינת כישרון נטו, נע על התפר שבין אירופה ל-NBA. על כך תוכל להעיד גם מכבי תל אביב, שסימנה אותו כמועמד מספר פעמים בשנים קודמות, עוד הרבה לפני עונת הפריצה המדהימה שהוא רושם כעת בסיינה. על הנייר, הוא היה אמור להיות כוכב מן המוכן. עם יכולת צבירת נקודות מסחררת, קליעה נקייה ואתלטיות ומהירות עצומים, הצהובים לא היו היחידים להתעניין. אלא שמאז עשה את המעבר הטרנס-אטלנטי ליבשת הישנה ב-2007, כמעט הכול השתבש בדרך. זה קרה בראש ובראשונה בגלל מנטאליות לוקה בחסר, כפי שמעידים רבים.
"כשהוא הגיע לאלבה ברלין ב-2007 הוא נחשב להבטחה עצומה. כולם הבינו שמדובר בכישרון שלא רואים כל יום בגרמניה", מספר העיתונאי הגרמני הנר שלאפקה. "אבל כגודל הציפיות, כך הייתה גם גודל האכזבה ממנו. הסגנון שלו היה פרוע. הוא זרק וזרק בלי הכרה. לא הייתה לו אז שום תכונה של רכז, ולא רק שהוא לא שיפר את השחקנים לידו, הוא אפילו גרם להם להיראות פחות טובים מכפי שהם באמת. מצד אחד, עם גארדים מהזן שלו תמיד צריך לקחת בחשבון זמן הסתגלות לאירופה ולהיות סלחניים. אבל במקרה של בראון היה אפשר לזהות שהבעיה עמוקה יותר. הוא ראה בעצמו כוכב והרגיש שכל המצב הזה, שהוא משחק בגרמניה, קטן עליו בכמה מידות. הוא זלזל".
רצף הכישלונות נמשך גם מחוץ לגרמניה. בפולין, למשל, זוכרים היטב את העימותים התכופים בין בראון למאמן פרוקום גדיניה דאז, תומאס פצ'סאס. "הוא שיחק די מעט כאן, אבל הצליח לשגע את פצ'סאס מהר מאוד",מעיד העיתונאי הפולני מיכל פלקובסקי. "זה היה שידוך שפשוט נדון לכישלון. פצ'סאס היסודי והקפדן פשוט לא היה יכול לסבול את ההתנהלות שלו על המגרש, את הזריקות הלא אחראיות. הם לא יכלו לראות אחד את השני, ולכן הוא גם שוחרר כל כך מהר". משם נדד בראון לאריס סלוניקי, כשהוחתם על ידי שרון דרוקר, אך גם שם לא הרשים יתר על המידה. גם כשהשלים עונה מלאה אשתקד במדי אולדנבורג הגרמנית לא הצליח להוליך אותה אפילו לפלייאוף הבונדסליגה.
***
ואז הגיעה סיינה. לוקה באנקי הושיט יד, והפעם, לשם שינוי, בראון ניצל את חבל ההצלה. "אני מודה, כששמעתי שבובי הולך לסיינה חששתי שהוא יתרסק", אומר מתן חרוש, שהביא את בראון לאריס סלוניקי יחד עם דרוקר, זמן ששימש כעוזרו. "הוא נכנס לנעליים כל כך גדולות של בו מקאלב, ולמציאות לא פשוטה עם קבוצה שסבלה מקשיים כלכליים משמעותיים בקיץ. בכלל, הייתי בספק לגבי היכולת שלו להביא את עצמו לידי ביטוי ברמה גבוהה גם בקבוצה עם שאיפות כמו סיינה".
הספקות הללו, ובכן, הוסרו, אך לא מיד עם פתיחת העונה. כמה הפסדים בליגה ושלושה הפסדים בשלושת המשחקים הראשונים ביורוליג זירזו את הביקורות על בראון, שכל הזמן חיכו מעבר לפינה. באנקי שוב עמד מאחוריו, ולא סטה מדרכו בדרך להעניק לו את המפתחות לשליטה בלעדית על הנעשה במגרש. זה השתלם לו, ובענק.
"אם אני פורט את הסיבות לפריצה של בובי העונה, אחת המרכזיות שבהן בטח תהיה הקשר שלו עם באנקי", מוסיף חרוש. "הוא מסוג המאמנים שמתאימים בדיוק לשחקנים כמו בראון, כי הוא מגיע מעמדת עוזר המאמן ומעניק יחס חם לשחקנים שלו. בניגוד לקבוצות אחרות שהוא עבר בהן, כמו פרוקום למשל, הוא התחבר טוב מאוד עם המאמן. הוא מרגיש בנוח, יודע שהוא מוערך ושיש לו את הגב של המאמן. בשביל שחקן עם אופי כמו שלו יש לזה משמעות עצומה. חוץ מזה, הוא הבין שזו אולי ההזדמנות האחרונה שלו להציל את הקריירה. הוא ראה איך חברים שלו מלוס אנג'לס בה גדל התקדמו והתפתחו והוא לעומת זאת נשאר הרבה מאחור. הוא סוף סוף התעורר".
באנקי בנה את הקבוצה כך שתהיה תפורה למידותיו. סיינה משליטה קצב משחק רצחני ומסחרר, קולעת הכי הרבה נקודות ומדייקת בכמות השלשות הגדולה ביותר ביורוליג. כל אלו מאפשרים לבראון לבוא לידי ביטוי בצורה מקסימאלית, כשכל משחק ההתקפה בנוי עליו,וסביבו שחקנים משלימים, אולי קצת אפורים, שלא מנסים לגנוב לו את ההצגה. התוצאות מרשימות, ומוכיחות כי בראון אימץ היטב את תפקידו החדש וממלא אותו הרבה מעבר לציפיות, כשהוא מחלק את מספר האסיסטים הגבוה בקריירה וכבר לא מתפשר על מוותר על חדירות אגרסיביות פנימה על פני עוד הפצצה שגרתית מחוץ לקשת (הולך לקו העונשין 6.5 פעמים למשחק יותר מכפול משיא הקריירה העונתי שלו קודם לכן).
"זו גם ההתקפה שמתאימה לו באופן מושלם, אבל לעובדה שיש מי שמחפה על החולשות שלו בהגנה לא פחות חשובה", מציין חרוש. "דייויד מוס עושה את כל העבודה השחורה, בנג'מין אזה מחכה מתחת לסל לגארדים שחודרים עליו כדי לחסום אותם. איכשהו, סיינה מצליחה להחביא אותו בהגנה. ברגע שגם הצלחת להפוך את היתרונות ההתקפיים של בראון לקיימים וגם החבאת אותו בהגנה, הרווחת שחקן גדול".
סיינה, ובכן, רושמת לעצמה הברקה בבחירת שחקנים, אך זו רק אחת מיני רבות. בעבר הלא רחוק התגלו בסיינה שחקנים רבים, אך די במבט חטוף בסגל השחקנים הנוכחי בכדי להבין את היקף ההצלחות שלה באספקט הזה. כך, למשל, הפך העונה הפורוורד האסטוני כריסטיאו קנגור, שם אלמוני מאוד יחסית, לשחקן חשוב במיוחד בפאזל, לאחר שכבר סומן על ידי הטוסקנים לפני שנתיים. כך גם לגבי דייויד מוס. עם משאבים דומים פחות או יותר לאלה של מכבי תל אביב, סיינה מצליחה, במיוחד בעונה הנוכחית, לנצל אותם כמעט עד תום. "לא בטוח שסיינה היא אימפריית סקאוטינג, כמו שהיא פשוט יודעת מה היא רוצה מעצמה", מנתח ג'וזפה ניגרו מ'גאזטה דלו ספורט'. " זו נקודה מאוד חשובה לסיינה יש סגנון משחק זהה באלמנטים רבים כבר כמה וכמה שנים, והחוקיות היא דומה. הרכז, למשל, כמו במקרים של בראון, מקאלב ומקינטייר לפניו, הוא הסקורר המוביל וספק הנקודות. הסמול פורוורד הוא לרוב הדבק ההגנתי, כמו מוס, סאטו או דייויד ונטרפול. הסנטר ברוב המקרים לא יהיה מאסיבי ואיטי, אלא אחד מהיר שיכול אפילו לאיים בזריקה מחוץ לקשת. כשיש לך סגנון מובהק ומבנה קבוע מראש זה מקל על העבודה, כי אתה מחפש שחקנים ספציפיים. סיינה לא הייתה בוחרת בבראון אילולא היה עונה על ההגדרות הספציפיות שחיפשו. כשמתווים דרך, יותר קל לפגוע אפילו כשמהמרים".
דבר אחד בטוח - לדיוויד בלאט, שסובל רבות מהאימפוטנציה ההתקפית של הקו האחורי שלו, יש במה לקנא. ועוד איך.
21:00, ישיר בוואלה! ובאפליקציות האייפון והאייפד של וואלה!: מכבי ת"א-סיינה
בובי בראון מודה שהיה שמח להגיע למכבי תל אביב