* מייקל ג'ורדן יחגוג מחר יום הולדת 50, ואנחנו ממשיכים להצדיע בפרויקט מיוחד
כאשר לארי בירד טען שמה ששיחק מולו היה אלוהים בתחפושת של מייקל ג'ורדן, זה היה רק בעונה השנייה של ג'ורדן בליגה, הרבה לפני האליפויות, במשחק 63 הנקודות של מייקל ב-1986. אני מניח שאם זה היה קורה היום, הטוקבט הנפוץ לידיעה היה: "חחחחח, שהלוזר האגואיסט הזה ינצח סדרת פלייאוף לפני שמכתירים אותו". אבל אלה היו זמנים אחרים, וכאשר ישו של הכדורסל טוען שהוא זיהה את אבא לא מתווכחים.
במילים אחרות - קודם מייקל ג'ורדן היה אלוהים, אחר כך הוא הצדיק את זה. נעלי "אייר ג'ורדן" היו שם כבר מעונת הרוקי שלו, המיתוג שלו כסופרסטאר חד פעמי התחיל עמוק בשנות השמונים, הדימוי קדם למציאות, המטבעות זרמו הרבה לפני הטבעות. ההצלחות של ג'ורדן לא יצרו מיתוס, הן רק אישרו מיתוס שכבר היה קיים, בעיקר במטרה למכור חולצות ונעליים.
אם ג'ורדן היה נכשל זה היה סיפור הרבה יותר מוכר. לא צריך כישלון בסטנדרטים וינס קרטריים, אפשר גם לפרגן לו כמה אליפויות, רק שלא יעמוד בציפיות הלא אנושיות שיצר. אם זה מה שהיה קורה, זה היה אישור לכך שלא צריך להתפתות אחרי הסיפורים של אנשים שרוצים לקחת מאיתנו כסף, שהרבה יותר מעניין לעסוק בצדדים האנושיים והמורכבים, שבכדורסל יש הרבה מעבר ללתת את הכדור לשחקן הכי טוב בעולם, שהעולם האמיתי אף פעם לא כל כך פשוט.
המורשת של ג'ורדן, אם כן, היא שלפעמים העולם כן כזה פשוט. בכך שהוא הצליח לתפקד כמו דימוי לא אנושי הוא הרחיב את גבול האנושי. בטח בספורט, בטח ב-NBA. שנות ה-80 היו השנים של הקבוצות הגדולות, ג'ורדן הפך את שנות ה-90 לעשור של שחקן אחד. ה-NBA הייתה ליגה של כוכבים גם לפניו, אך אחריו היא הפכה למכורה. כאשר קבוצות מחלישות את עצמן בכוונה רק כדי להשיג בחירת דראפט גבוהה, כאשר הן מפרקות את החבילה בטרייד על שחקן אחד, כאשר הן מתמרנות בלוליינות רק כדי להשיג מקום מתחת לתקרת השכר להחתמת הכוכב הפנוי התורן- מה שהן מפנטזות עליו זה שיקגו של ג'ורדן.
בשנים שאחרי שיקגו הוסרו המסיכות, מותר היה להודות ששווה לוותר כמעט על הכל בשביל להשיג את הכוכב הנכון. מה שבמצב אחר היה מוגדר כהערצה עיוורת של כישרון וכחוסר הבנה של הדברים החשובים באמת הפך לגישה לגיטימית. זוהי הגישה שמקדשת את האינדיבידואל הייחודי, שמבחינתה מטרת המערכת היא זיהוי אחד כזה ויצירת הסביבה המושלמת עבורו. ב-NBA זהו המתכון החשוב ביותר להצלחה. ציני ככל שזה יישמע, זה חשוב הרבה יותר ממאמן איכותי, מסגל רחב וממשחק קבוצתי. לצערם של רבים, הטיעון הזה מוכח כמעט כל שנה.
כמובן, הסיפור היה הרבה יותר מורכב מזה. מייקל ג'ורדן הוא אדם מורכב שהתמזל מזלו להיות שחקן הכדורסל הטוב ביותר אי פעם. בזכות התכונה הזאת, המיתוס השאיר בחוץ את כל הבעיות. הוא לא היה אדם נעים במיוחד, הוא היה תחרותי ברמה כפייתית, הוא היה מהמר על כל דבר ומסתובבת תיאוריית קונספירציה מאוד נפוצה שהפרישה הראשונה שלו הייתה בעצם השעיה על הימורים.
מבחינה מקצועית, אי אפשר לזלזל בכל מה שהיה סביבו בשיקגו. פיל ג'קסון הוא המאמן המצליח אי פעם, סקוטי פיפן הוא שחקן ענק ואחד השומרים הטובים אי פעם, הוראס גרנט ואחריו דניס רודמן היו שחקנים מאוד דומיננטיים וחשובים בדרכם, הקלעים קלעו נהדר, השומרים שמרו נפלא. חלק מהאליפויות הושגו עם הרבה מזל שלא קשור לג'ורדן עצמו - ג'ון פקסון היה יכול להחטיא את השלשה ההיא מול פיניקס, קרל מאלון יכול היה לקלוע כמה סלים חשובים וזריקות עונשין קריטיות. ג'ורדן עצמו החטיא יותר מ-9,000 זריקות בקריירה, הפסיד כמעט 300 משחקים ו-26 פעמים לקח את הזריקה האחרונה והחטיא.
אם שלושת הנתונים האחרונים נשמעים לכם מוכרים, זה בגלל שהם לקוחים מהפרסומת הזו של נייקי (המספרים התעדכנו מאז). כן, במהלך קפיטליסטי קלאסי המיתוס לקח את הצדדים האנושיים ולמד להכיל אותם בתוכו. הפרסומת נגמרת במשפט הבא: "נכשלתי פעם אחר פעם אחר פעם בחיי. בגלל זה אני מצליח". כשזה המיתוס, מה כבר יכול לערער אותו? המעמד המיתי הוא הנחת המוצא, וזה גם מה שהתקבע, זה מה שנשאר מג'ורדן היום.
זה לא אומר שהפרסומאים הצליחו לעבוד עלינו. להיפך- הפרסומת הצליחה כי היא נגעה בנקודה חשובה. ההישגים של ג'ורדן הצליחו להתעלות מעל לפרטים שהובילו אליהם. האישיות שלו באמת משנית בסיפור הזה. הקבוצה שלו בשיקגו הייתה אדירה, אבל רק כקבוצה שנבנית עבור כוכב אחד שהכל עובר דרכו. אף אחד אחר לא היה מצליח בצורה כזאת עם הקבוצה הזאת, בעוד שניתן לדמיין את ג'ורדן מצליח בכל מיני סיטואציות אחרות.
במשך רוב הקריירה שלו הוא קלע יותר מ-30 נקודות ביותר מ-50 אחוזים מהשדה, הוא היה מסיים סדרות עם ממוצע באיזור ה-37 נקודות באופן קבוע, הוא לקח שלוש אליפויות בלי אף שחקן פנים שהוא פקטור בהתקפה. כשאלה הנתונים, למי אכפת שהוא לא אדם נחמד או שהוא החטיא 9,000 זריקות? כשתופעה חריגה כל כך באיכותה, כשמולנו עומד אחד הספורטאים הגדולים אי פעם, אנחנו יודעים להתמקד בעיקר ולא להיות קטנוניים.
מה היה קורה אם שחקן פחות מלהיב ואלגנטי היה מגיע להישגים האלה? אם היה מתברר שכוכב המחזור הוא האקים אולג'ואן או צ'רלס בארקלי? אם זה שמכר נעליים וזכה לכינוי "אלוהים" באמצע שנות השמונים וזה ששלט בליגה בשנות ה-90 לא היו אותו אדם? האם גם אז היינו חוגגים לו יום הולדת 50 בפרויקט מיוחד? זאת שאלה לא פשוטה. ג'ורדן ייחודי בכך שהוא חיבר בין הקהל הרחב לאוהדים השרופים, הגדולה שלו הייתה חד משמעית בשני המישורים. אני רוצה להאמין שהיינו חוגגים גדולה ספורטיבית באותה מידה גם בלי המימד הציבורי, אבל לא משוכנע בכך. נחכה ונראה - בדיוק בעוד שנה ביל ראסל יהיה בן 80.