* מייקל ג'ורדן יחגוג יום הולדת 50 ביום ראשון, ואנחנו ממשיכים להצדיע בפרויקט מיוחד
"הלוואי שהוא היה 2.10 מטר, אבל הוא לא. לא היה סנטר איכותי שיכולנו לקחת בדראפט הזה, מה לעשות? מייקל ג'ורדן לא הולך לשנות את פני הארגון שלנו לחלוטין ולעולם גם לא אדרוש ממנו לעשות זאת. הוא שחקן התקפי טוב מאוד, אבל לא כזה שיכול לשלוט בליגה". המשפט הבלתי נתפס הזה יצא ב-19 ביוני 1984, מיד לאחר הדראפט, מפיו של לא אחר מאשר רוד ת'ורן, האיש שבתפקידו כג'נרל מנג'ר של שיקגו בולס בחר במקום השלישי את מייקל ג'ורדן ממכללת צפון קרולינה.
כיצד יכול להיות שהאיש עליו נכתב בביוגרפיה שלו באתר ה-NBA שהוא "ללא כל צל של ספק, שחקן הכדורסל הגדול ביותר שנראה אי פעם", התקשה להרשים את אנשי המקצוע והאוהדים לאורך שנים ארוכות כל כך? האם כולם היו עיוורים, או שמא הוד אווירותו נזקק לשנים רבות מהרגיל על מנת להגיע לתוצר הסופי שעונד שש טבעות אליפות?
ת'ורן לא היה כמובן משוגע. למעשה, היה לו ידע נרחב מאוד בכדורסל בכלל וב-NBA בפרט והוא מסתובב בליגה כבר קרוב לחמישים שנה ומשמש כיום כנשיא של הסיקסרס. הוא בסך הכל הסביר היטב את מה שכולם חשבו, גם אנשי פורטלנד. רגעים ספורים לפני ג'ורדן, בחרה יוסטון במקום הראשון של הדראפט את האקים אולג'ואן ואילו הבלייזרס הלכו עם הבחירה השנייה על סנטר מבטיח מקנטאקי בשם סם בואי.
שנה קודם לכן, פורטלנד בחרה עם בחירת הסיבוב הראשון שלה את קלייד 'דה גלייד' דרקסלר, קלע איכותי ביותר, אותו ראתה ככוכב העתיד שלה. כעת, הקבוצה מאורגון נזקקה לעזרה בצבע והלכה על בואי, 2.16 מטר. המטרה הייתה למצוא מחליף לביל וולטון, שעזב את הקבוצה מספר שנים קודם לכן, אחרי שהוביל אותה לאליפות היסטורית ובדיוק החל את סדרת הפציעות בכף הרגל, שתגמור לו בדיעבד את הקריירה. ראשי פורטלנד, כמו כולם, ידעו שמייקל ג'ורדן הוא "שחקן התקפי טוב מאוד, אבל לא ישלוט בליגה", כפי שהצהיר ת'ורן.
אם הבחירה באולג'ואן עוד נסלחת לרוקטס איכשהו, הרי שבואי העביר בפורטלנד שש עונות, היה פצוע בשתיים מתוכן (פציעה איתה הגיע לליגה ואותה הסתיר מאנשי הקבוצה) ושיחק 137 משחקים בלבד לפני שהועבר לניו ג'רזי וללייקרס וסיים קריירה חלשה במיוחד. ב-2005 הבחירה בו הוכרזה על ידי ESPN כבחירת הדראפט הגרועה ביותר בתולדות הספורט האמריקאי כולו והוא עצמו הוכרז על ידי מגזין 'ספורטס אילוסטרייטד' כבאסט הגדול בכל הזמנים. אנשי המגזין קבעו כי בדראפט צריך לבחור לפי כישרון ולא רק לפי צרכי הקבוצה. באיחור של 21 שנים, כולם היו חכמים. באותו קיץ של 1984, איש לא העז לפקפק בבלייזרס.
ולמה שמישהו יפקפק? בחטיבת הביניים, מייקל ג'ורדן היה כוכב בייסבול. בתור מגיש, הוא זרק למספר נו היטרים (משחקים בהם הקבוצה היריבה לא חובטת ולו פעם אחת), וההורים של שחקני הקבוצה האמינו שיכול להיות לו עתיד כלשהו על גבעת הבייסבול. הכדורסל היה חלום רחוק, מאוד רחוק.
הוא היה נמוך מדי והאגדה מספרת שהיה נתלה הפוך, מהרגליים, על גבי המוט שאביו התקין בבית, בשאיפה להפוך לגבוה יותר. אביו בנה גם מגרש כדורסל קטן בחצר האחורית, שם מייקל ואחיו הגדול לארי היו מוציאים זה לזה את הנשמה במשחקי אחד על אחד. "כשאתם רואים אותי משחק, אתם רואים את לארי", סיפר יום אחד MJ. בביוגרפיה שכתב עליו דייויד הלברסטם נאמר: "אם מייקל ג'ורדן היה גאון מסוג כלשהו, לא היו לכך סימנים רבים כלל בצעירותו".
בכיתה י', גובהו היה 1.70 מטר בלבד. הוא ניגש יחד עם חברו הטוב ביותר הארווסט סמית' למבחנים של קבוצת התיכון המקומית של אמסלי א. לייני, אולם בעוד שסמית' היה הסופמור היחיד שהתקבל לקבוצה, מייקל הצעיר נשלח אל הקבוצה המשנית.
שם, הוא החל להפגין את הדומיננטיות המוכרת. ממוצע של 40 נקודות למשחק ושליטה אבסולוטית בליגה הפכו אותו לאטרקציה מקומית ומשחקיהם של ה'ג'יוייס' (Junior Varsity, הקבוצה המשנית), משכו קהל גדול יותר מאלו של הקבוצה הבכירה. אפילו שחקני הקבוצה הבכירה נהגו להקדים לאימונים ולמשחקים שלהם, על מנת לראות את ג'ורדן משחק.
בשנתו השנייה בתיכון הוא כבר קפץ לליגה של הגדולים ובשנה האחרונה, בתור תלמיד כיתה י"ב אחרי שצמח לגובה בצורה משמעותית בפרק זמן קצר, הוא הדהים וסיים את העונה עם ממוצעי טריפל דאבל של 29.2 נקודות, 11.6 ריבאונדים ו-10.1 אסיסטים. כל אלה נתנו לו את הגופיה היוקרתית והזימון למשחק ה'מקדונלד אול אמריקן', האולסטאר של המכללות.
מעמדו אומנם השתפר משמעותית לקראת המעבר לקולג', אבל הוא עדיין היה רחוק מלגרום למכללות לעמוד בתור בניסיון לגייס אותו. בסופו של דבר, הוא קיבל מלגת כדורסל מהאוניברסיטה המקומית, צפון קרוליינה, פרח תחת המאמן דין סמית' ונבחר לפרשמן העונה של ה-ACC ב-1982. אל התודעה הלאומית הוא הגיע, סוף כל סוף, בגמר המכללות של אותה עונה.
הטאר הילס, בכיכובו של ג'יימס וורת'י, שצלף 28 נקודות פגשו את ג'ורג'טאון של פטריק יואינג ו-17 שניות לסיום, כשהם בפיגור נקודה, צלף ג'ורדן את סל הניצחון הראשון וממש לא האחרון שלו בפריים טיים. הוא סיים את משחק האליפות עם 16 נקודות והמשיך לשנתיים מצוינות נוספות בקולג' עם 17.7 נקודות בממוצע, לפני שהמאמן סמית' שיכנע את הוריו לאפשר לו לצאת לדראפט, שם כאמור, המניות שלו היו גבוהות, אבל לא הכי גבוהות.
ג'ורדן נכנס לליגה ככוכב ואת עונתו הראשונה סיים עם 28.2 ועם "ההקפאה" המפורסמת שעבר מאיזייה תומאס ושאר החבורה הוותיקה במשחק האולסטאר הראשון בחייו. ההמשך כבר היה פחות חיובי ושבר בכף רגלו גרם לו לשבת ביציע החל מהמשחק השלישי של עונת 1985/6 ועד לשלבי הסיום של העונה הסדירה. הוא חזר בדיוק בזמן לפלייאוף ולסדרת הסיבוב הראשון מול בוסטון סלטיקס של לארי בירד, אלופת המזרח פעמיים ברציפות. אחרי 49 נקודות של ג'ורדן במשחק הראשון, שהסתיים דווקא בניצחון הירוקים, הגיע משחק 2 ואיתו נעלמו כל סימני השאלה האחרונים (כמעט).
"לא חשבתי שיש מישהו שיכול לעשות לנו, בוסטון סלטיקס, את מה שמייקל ג'ורדן עשה. הוא השחקן הכי מרגש וטוב שיש בליגה. אני חושב שזה פשוט אלוהים מחופש למייקל ג'ורדן", סיפק לארי בירד את אחד ממשפטי הכדורסל המפורסמים אי פעם. זה קרה בסיום המשחקההיסטורי ששוחזר כאן אתמול, בו רשם שיא פלייאוף בכל הזמנים ושיא לשחקן בבוסטון גארדן בכל הזמנים - 63 נקודות. בוב סקמוטו מה'שיקגו טריביון' כתב לאחר המשחק: "עכשיו אפשר להגיד את שמו של ג'ורדן בנשימה אחת עם וילט צ'מברליין, אוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור".
הוא לא קלע אף שלשה באותו משחק ולמעשה ניסה רק זריקה אחת של הנשק אותו יפתח בהמשך הקריירה, כשהרגליים הקפיציות יתחילו להתעייף. הוא הראה ורסטיליות מדהימה וסיים עם שישה אסיסטים, חמישה ריבאונדים, שלוש חטיפות ושתי חסימות. "במקום לשחק, רציתי לעצור בצד ולהסתכל עליו", אמר חברו לקבוצה ג'ון פקסון. כאשר מספר 23 התיישב לראות את המשחק כעבור כמה שנים, היצר התחרותי שבו גרם לו להגיד רק משפט אחד: "אני שונא לראות את המשחק הזה, כי אני יודע שהיינו צריכים לנצח".
אחרי ההצגה הגדולה ההיא, העניינים החלו לעלות על דרך המלך מבחינת ג'ורדן ובכל זאת, לקחו לו חמש שנים נוספות לשים את ידיו על תואר האליפות הראשון בקריירה. ללברון ג'יימס שתו את הדם עד שזכה באליפות, אבל כשהוא יגיע לגיל 28 וחצי, בקיץ הקרוב, יהיו לו כבר שלושה תארי MVP ובין אליפות אחת לשתיים, כמו גם שלוש מדליות אולימפיות, שתיים מהן מזהב. בגיל 28 וחצי, לקובי בריאנט, עליו דילגו לא פחות מ-12 קבוצות בדראפט של 1996, עד ששארלוט בחרה בו רק כדי לשלוח אותו בטרייד מיידי ללייקרס, היו כבר שלוש אליפויות. למייקל ג'ורדן בגיל הזה, היה תואר MVP בודד ומדליית זהב אולימפית ורק אז הוא זכה בטבעת הראשונה.
כיום, לאחר שש אליפויות, עשר זכיות בתואר מלך הסלים, חמישה תארי MVP, לא פחות מ-14 הופעות באולסטאר, זכייה אחת בתואר שחקן ההגנה של העונה, עשר בחירות לחמישיית העונה, שתי מדליות זהב אולימפיות, 32,292 נקודות וכמובן, מקום בהיכל התהילה של הכדורסל, לאף אחד, כולל לאתר ה-NBA, אין ספק מי הוא הגדול מכולם, אבל כנראה שאין ענף ספורט אחר בעולם בו הספורטאי מספר 1 בכל הזמנים נזקק לשנים ארוכות כל כך על מנת לבסס את מעמדו. וד"ש לסם בואי.